שארל חילו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שארל חילו

שארל חילוערבית: شارل الحلو; 25 בספטמבר 1913 - 7 בינואר 2001). היה נשיא לבנון בשנים 19641970.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילו נולד בביירות למשפחה מארונית מבעבדה. סיים בהצטיינות את אוניברסיטת סנט ג'וזף בביירות ב-1929 והשלים לימודי משפטים ב-1934. חילו היה איש עסקים מצליח וייסד בלבנון שני עיתונים בצרפתית - L'Eclair du Nord ו- Le Jour. ב-1936 הוא נכנס לראשונה לזירה הפוליטית כשהצטרף לפייר ג'ומאייל בהקמת מפלגת הפלנגות. חילוקי הדעות שלו עם ג'ומאייל, עם זאת, הובילו מאוחר יותר לפרישתו מהמפלגה.

תפקידו הרשמי הראשון של חילו היה כשגריר לותיקן בשנת 1947. לאחר מכן שימש כשר הבריאות והמשפטים בשנים 1954-1955, וכשר החינוך (1964). כבן טיפוחיו של פואד שהאב, הוא נבחר על ידי הפרלמנט הלבנוני להחליף אותו בנשיאות ב-1964.

את תקופת נשיאותו של חילו אפיינה צמיחה כלכלית משמעותית, שנפגמה רק בשל קריסת אינטרה בנק ב-1966, ואי יכולתה של לבנון להימנע ממעורבות בסכסוך הישראלי ערבי. מלחמת ששת הימים ב-1967 העלתה מחדש את השסעים בחברה הלבנונית. מוסלמים רבים דרשו כי לבנון תצטרף למאמץ המלחמתי הערבי, בעוד מרבית הנוצרים ביקשו להימנע מהמלחמה. חילו הצליח לשמור את לבנון מחוץ ללחימה, למעט תקיפת אוויר אחת, אך לא הצליח להשקיט את המתחים הפנימיים שזו יצרה. בבחירות לפרלמנט של שנת 1968 נוצרו שני גושים בעלי שלושים מושבים כל אחד - האחד פרו-ערבי ובראשו רשיד כראמי, והשני פרו-מערבי בהנהגת הנשיא לשעבר כמיל שמעון, פייר ג'ומאייל וריימונד אדה.

הממשלה הלבנונית ניצבה גם מול קריאת התיגר של הארגונים הפלסטיניים בדרום המדינה, והתנגשויות בין צבא לבנון לבין כוחות אש"ף הפכו תכופות יותר ויותר. חילו ניסה להתמודד מול דרישותיהם של הפלסטינים, אך משהבין כי לא יוכל להביא לסיום ההתקוממות באופן צבאי, הסכים לחתום על הסכם קהיר ב-1969, שהתיר למחבלים הפלסטינים לתקוף את ישראל מבסיסיהם בשטח לבנון. חילו קיווה כי הסכמתו זו תגרום לפלסטינים להסתפק בתקיפת ישראל, ותסיר את לחציהם מעל ממשלתו הוא. תקוותו התבדתה והפלסטינים רק החריפו את תקיפותיהם כלפי לבנון עצמה.

ב-1970 מינה חילו את אליאס סארקיס ליורשו בתפקיד, אך הוא הפסיד בבחירות באספה הלאומית, בקול אחד, לטובת סולימאן פרנג'יה. בניגוד לנשיאים קודמים, שנותרו פעילים בזירה הפוליטית גם לאחר תום כהונתם, בחר חילו להיעלם מהחיים הציבוריים. הוא המשיך לעסוק במפעלי רווחה, ועזר לייסד רשת בתי תמחוי לקשישים.

חילו נפטר מהתקף לב ב-7 בינואר 2001, בגיל 87.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שארל חילו בוויקישיתוף



הקודם:
פואד שהאב
נשיא לבנון
23 בספטמבר 1964 - 22 בספטמבר 1970
הבא:
סולימאן פרנג'יה