שבועת החובש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שבועת החובש

אני, חייל בחיל הרפואה של צבא ההגנה לישראל
נשבע היום הזה -
להושיט יד עוזרת לכל פצוע ולכל חולה,
אם נקלה ואם נכבד, אם אוהב ואם אויב -
ולכל אדם באשר הוא אדם.

אני נשבע להביא מרפא וצרי לגוף ולנפש,
לשמור סוד, אמונים וכבוד, ולשקול את מעשי
בתבונה, בתושיה, ובאהבת אנוש.
שומר אחי אהיה תמיד - אם בקרב, אם באלונקה
ואם ליד מיטת החולי.

אני נשבע כי על ליבי יהיה חרוט לעד
הדיבר העליון של ההקרבה -
לא להשאיר פצוע בשדה
בזאת אני נשבע!

שבועת החובש היא שבועה אותה נשבעים החובשים בחיל הרפואה של צבא ההגנה לישראל, עם סיום הכשרתם המקצועית.

במסגרת שבועה זו החובש מתחייב לערכים של שוויון וצדק במתן טיפול כלפי אוהב וכלפי אויב, וכן היא מדגישה את המחויבות האישית של החובש ללוחמים הפצועים, שמעבר למחויבות הרגילה של כל איש צוות רפואי למטופליו, כפי שמשתקף במשפט "אני נשבע כי על ליבי יהיה חרוט לעד הדיבר העליון של ההקרבה - לא להשאיר פצוע בשדה". עקרון זה מרכזי באתוס של דמות החובש, ומשתקף בשירו של דן אלמגור "בלדה לחובש", המספר אודות חובש שהקריב את חייו למען הצלת חיים של לוחם.

שבועה זו אינה מחייבת באופן פורמלי את החובשים, אך היא מהווה קוד אתי ויש לה משמעות נורמטיבית להתנהגות החובש. כך לדוגמה, בפסיקת בית הדין הצבאי לערעורים שעסקה בחובש שאנס מטופלת, נכתב כי "חילל המערער את שבועת החובש עד זוב דם".[1] קוד אתי זה הושאל גם לניב ישראלי נפוץ: "לא משאירים פצועים בשטח", המשמש כביטוי נגד נטישת אדם בעת צרה.

קיים מתח בין לשון השבועה העוסק במודל אידיאלי של מתן טיפול לאויב כמו לאחים לנשק, בדומה למדי ללשון שבועת הרופא, לבין העובדה כי לחובש, כלוחם מן השורה, מחויבות קודמת כלפי לוחם פצוע.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]