שבר מאמץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספורטאי מקבל מכה במפרק כף היד שלו ומטפל בה לפני שתחמיר ותיתפתח לשבר מאמץ

שבר מאמץ הוא שבר לא שלם בעצמות, הנגרם מהפעלת עומס יתר על העצם לאורך זמן כתוצאה ממאמץ לא אופייני או מאמץ החוזר על עצמו, כגון נשיאת משקל כבד באופן מתמשך. שבר זה שונה משברים אחרים, אשר נגרמים כתוצאה מפגיעה חד פעמית וקשה במיוחד. שבר מאמץ נראה כסדק צר או קו כספי, ולכן מכונה "שבר בצורת קו שיער" (מאנגלית "hairline fracture"). שברים אלה מתרחשים בעיקר בעצמות שנושאות משקלים כבדים כמו השוקה, עצמות המסרק בכף הרגל ולעיתים רחוקות גם בעצם הירך (שכיח יותר אצל ספורטאים ובמיוחד אצל אתלטים).

הופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפטום העיקרי של שבר מאמץ הוא כאב חד באזור השבר, המרוכז בנקודה אחת על העצם. הכאב מופיע בעת פעילות גופנית מאומצת (כגון ריצה), ולעיתים כבר החל מרמה מתונה (כגון הליכה). הכאב לא נעלם גם לאחר הפסקת הפעילות, ועלול אף להפריע לשינה. באזור השבר עלולים להתפתח גם נפיחות ורגישות למגע.

חלק מהתנאים הגורמים לשבר מאמץ בחלק התחתון של עצם השוק עלולים לגרום גם לדלקת ברקמת השריר המכונה "שין ספלינט" (Shin Splints). ההבדלים העיקריים בסימפטומים: במצב של שין ספלינט הכאב מקרין על כל האזור, מופיע רק בזמן פעילות עצימה ונעלם מיד לאחר הפסקת הפעילות[1].

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שברי מאמץ נפוצים במיוחד בקרב חיילים, מטיילים, רקדנים, וכן בעלי מקצועות המחייבים הליכה ועמידה ממושכת ומאומצת, כגון אחים ואחיות בבתי חולים. במחקר בארצות הברית נמצא כי שיעור הסובלים משברי מאמץ בין חיילים וספורטאים מגיע ל-30-5 אחוזים.

גורמי סיכון נוספים – שברי מאמץ נפוצים יותר אצל אנשים בעלי כף רגל קמורה (בלטינית pes cavus)[2], נשים לעומת גברים, לבנים לעומת שחורים, זקנים (בגלל ירידת צפיפות העצמות שקשורה לגיל מתקדם) וילדים (העצמות עדיין בתהליך בניה), מצב של דלדול עצם (אוסטיאופורוזיס).

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחון שבר מאמץ נעשה על ידי בדיקה אצל רופא מנוסה. בדיקות קליניות (כגון צילום רנטגן, בדיקות CT, MRI או מיפוי עצמות) לא תמיד מדגימות את השבר.

ניתן לבצע בדיקה עצמית ראשונית על ידי קפיצה על רגל אחת. אם נגרם כאב חזק מדי תוך פחות מ-10 קפיצות, יש סבירות גבוהה לשבר מאמץ.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבר מאמץ נוצר עקב הפעלת עומס יתר על העצם לאורך זמן, בניגוד לשבר רגיל הנגרם מאירוע טראומטי חד-פעמי. כל עומס על העצם גורם להרס מקומי במבנה העצם. במצב רגיל הגוף מסוגל לתקן את הנזקים בתהליך שבונה מחדש את העצם ומחזק אותה, באמצעות פעילות תאי אוסטאובלסט. אולם, בתנאים מסוימים הגוף לא מסוגל לשקם את העצם, וכך נוצר אזור מוחלש – שבר מאמץ. גורמים עיקריים להיווצרות שבר מאמץ:

  • פעילות אינטנסיבית מדי כאשר הגוף לא רגיל לעומס – התחלת פעילות אינטנסיבית ללא חימום, העלאת רמת העצימות בסדרת אימונים באופן מהיר מדי.
  • עומס רב מדי לאורך זמן – למשל ריצה למרחקים ארוכים מדי, נשיאת משקל רב מדי.
  • מנוחה בלתי מספקת.
  • תזונה לקויה – בעיקר חוסר ויטמין D וסידן.
  • מתיחות ועייפות בשרירים – במצב רגיל השריר משכך חלק מהאנרגיה המתפזרת בגוף בעת הפעילות. לאחר מאמץ מתמשך או כשהשריר מתוח יכולתו לספוג אנרגיה פוחתת, ויותר עומס עובר לעצמות.
  • תנאים סביבתיים – שימוש בציוד לא מתאים (כגון נעליים שחוקות) או פעילות בסביבה לא מתאימה.
  • עישון, צריכת אלכוהול מרובה.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול הראשוני והמיידי בשבר מאמץ (וגם בשין ספלינט) הוא הפסקה מיידית של הפעילות הגופנית הגורמת לכאב מיד עם הופעתו. המשך הפעילות תביא להחמרת הפגיעה.

לאחר הפסקת הפעילות יידרשו לפחות 8-4 שבועות של מנוחה עד להחלמה מלאה של השבר. במהלך זמן זה יש להימנע לחלוטין מפעילות עצימה (כגון ריצה), להימנע ככל האפשר מפעילות לא עצימה (כגון הליכה), להקפיד על תזונה מתאימה הכוללת ויטמין D וסידן, ועל מנוחה מספיקה. בתקופה זו רצוי לבצע אימונים חליפיים ללא עומס על אזור השבר (למשל שחייה או רכיבה על אופניים), וכן מתיחות ותרגילים ייעודיים לחיזוק השרירים.

לעיתים נעשה שימוש באמצעים נוספים להקלת העומס על האזור הפגוע, כגון סד, תחבושת גבס, נעליים מיוחדות, תחבושת לחץ, קביים ובמקרים חמורים אף ניתוח.

לאחר תקופת ההחלמה חשוב לחזור לפעילות באופן מדורג ולהמשיך עם מנוחה מספיקה, על מנת לאפשר לשבר להחלים סופית ולמנוע שבר חוזר. לעיתים תידרש תוכנית שיקום להמשך חיזוק השרירים.

מניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך הטובה ביותר למנוע שברי מאמץ היא להימנע מהגורמים השונים להם:

  • ביצוע פעילות גופנית על פי סרגל מאמצים מתאים – מרחקי ריצה, משקל משא, תדירות האימון וכו'. העלאת העומס בצורה מדורגת תאפשר לגוף לחזק את העצמות וכך להקטין את הרגישות לשברי מאמץ.
  • ביצוע חימום (דינאמי) לפני הפעילות, ומתיחות (סטטיות) אחריו.
  • הימנעות מעומס רב מדי לאורך זמן.
  • ביצוע תרגילים לחיזוק השרירים.
  • ביצוע פעילות גופנית תוך שימוש בציוד ותנאים סביבתיים מתאימים
    • נעליים מתאימות לקשת כף הרגל[3]
    • נעליים לא שחוקות (רצוי להחליף נעליים כל 800-600 ק"מ)
    • ריצה על משטח מתאים – לא קשה מדי (כגון בטון), לא תלול או עם נטייה צידית, לא ריצה על משטח מסוג אחד בלבד (רצוי לגוון – אדמה, חול ים, דשא, שביל כורכר וכדומה) ועוד.
  • מנוחה מספקת.
  • הקפדה על תזונה מתאימה, בעיקר ויטמין D וסידן[4], אך גם חלבון. מחקר בארצות הברית העלה כי לקיחת מנות עשירות בסידן או ויטמין D, אפילו לפרק זמן קצר, יכולה לצמצם את מספר מקרי שברי מאמץ בקרב חיילות[5]. במחקרים אחרים לא הוכח קשר ישיר בין ויטמין D ומניעת שברי מאמץ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ https://www.wingate.org.il/Index.asp?ArticleID=1905&CategoryID=105 Shin splints - לחטוף שוק ולנוח
  2. ^ http://www.wheelessonline.com/ortho/pes_cavus
  3. ^ איך בוחרים נעלי ספורט
  4. ^ האם תוספת סידן או ויטמין די יכולה להועיל בבריאות העצם? השאלה החמישית בריאיון שנערך עם פרופ' צופיה איש שלום (הקישור אינו פעיל, 29 בדצמבר 2016)
  5. ^ המחקר בוצע באוניברסיטת "קרייטון", והוצג ב-11 פברואר 2007 בכנס השנתי ה-53 למחקרים אורתופדיים במרכז סן דייגו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי