שוסאקו אנדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שוסאקו אנדו
遠藤 周作
שוסאקו אנדו
שוסאקו אנדו
לידה 27 במרץ 1923
טוקיו, יפן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בספטמבר 1996 (בגיל 73)
בטוקיו, יפן
עיסוק סופר, מחזאי, עורך ותאורטיקן של ספרות, היה מרצה באוניברסיטאות ביפן.
בן או בת זוג Junko Endō עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Ryūnosuke Endō עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה יפן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קיו, Nada Junior and Senior High School, Toyo Eiwa Jogakuin עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה יפנית
סוגה רומנים, מחזה, סיפורים קצרים וכתיבה עיונית
נושאי כתיבה דת, ניכור
יצירות בולטות "שתיקה" (1966; לא תורגם לעברית)
תקופת הפעילות 1954 – 29 בספטמבר 1996 (כ־42 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מסדר התרבות (1995)
  • פרס שינצ'ושה לספרות (1958)
  • פרס ההצטיינות בתרבות (1988)
  • מסדר סילבסטר הקדוש (1971)
  • פרס אקוטגאווה (1955)
  • פרס טניזאקי (1966)
  • Japan Art Academy Prize עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שוסאקו אנדויפנית: 遠藤 周作;‏ 27 במרץ 1923 - 29 בספטמבר 1996) היה סופר, מחזאי, עורך ותאורטיקן ספרותי יפני. נמנה עם "הדור השלישי" של היוצרים הספרותיים שפעלו ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה. אנדו זכה בפרס אקוּטַגאווה ובעיטור מסדר התרבות, והיה מועמד לפרס נובל לספרות בשנת 1994. כתיבתו הושפעה רבות מהיותו בן למיעוט הקתולי ביפן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדו נולד בטוקיו, בן שני לאביו טסונהישה אנדו ולאמו איקו. במלאת לו שלוש שנים עברה משפחתו לדאליין בחבל מנצ'וריה הכבושה. בשנת 1933, לאחר הפירוד בין הוריו, הוא שב עם אמו ואחיו ליפן. הם התגוררו בעיר קובה עם דודתו, שהייתה קתולית. הדודה שכנעה את האם להמיר את דתה, ובגיל 11 הוטבל גם שוסאקו אנדו לנצרות.

אנדו שאף בתחילה להיות רופא, אך העדיף קריירה ספרותית. ב-1943, בגיל 20, התקבל לאוניברסיטת קיו. לימודיו נקטעו עקב מלחמת העולם השנייה, והוא גויס לעבודה במפעל תחמושת בקוואסאקי. עם תום המלחמה ב-1945, שב אל לימודיו באוניברסיטה. שנתיים לאחר מכן ראתה אור מסתו הראשונה, "האלים ואלוהים", על הבעיות הניצבות בפניו כסופר קתולי במדינה שבה הנצרות נתפשה כהשפעה זרה. נושא זה השפיע רבות על עולמו. הוא סיים את לימודיו לתואר ב-1948. עניינו ביצירה קתולית הוביל אותו לאוניברסיטת ליון בצרפת, ובין 1950 ל-1953 למד שם ספרות קתולית מודרנית. הוא קטע את הדוקטורט שלו בליון עקב סיבות בריאותיות ושב ליפן.

ב-1954, שנה לאחר סיום לימודיו בצרפת, הוא זכה בפרס אקוטגאווה על ספרו "גברים לבנים". כעבור שנה נשא לאשה את אוקאדה ג'ונקו, וב-1956 נולד בנם ריוֹנוֹסוּקֶה.[1] באותה שנה נעשה מרצה לספרות באוניברסיטה הקתולית סופיה שבטוקיו. ב-1966 יצא ספרו "שתיקה", עליו זכה בפרס טניזאקי היוקרתי. ב-1967 התקבל כמרצה לתיאוריה ספרותית באוניברסיטת סייג'ו. ב-1968 מונה לעורך כתב-העת הספרותי הנחשב "מיטא בּוּנגאקוּ".[2][3]

ב-1964 התפרסם ספרו "הנערה שנטשתי מאחור" (לא תורגם לעברית) ב 1966 פרסם את ספרו החשוב "שתיקה" (לא תורגם לעברית) שזכה לגרסה קולנועית כעבור חמישים שנה בבימויו של מרטין סקורסזה (הבמאי העיד על עצמו שקרא את הספר אינספור פעמים). באותה שנה ראה אור גם ספרו "ארץ הזהב" ב-1967 התמנה למרצה לתאוריה של הרומן באוניברסיטת סייג'ו. ב 1969 ראה אור ספרו "אמהות" וב-1973 פרסם ספר עיון אודות חיי ישו ואת הספר "לחוף ים המוות" ב-1978 זכה בפרס בינלאומי ע"ש דאג המרשלד ב -1980 פרסם את ספרו "סמוראי" (תורגם לעברית על ידי רות דורון בהוצאת זורה ביתן) שזיכה אותו בפרס "נומה" לספרות. ב-1985 נבחר לנשיא P.E.N ביפן והוענק לו דוקטור כבוד מאוניברסיטת סנטה קלרה, אוניברסיטה ישועית. באותה שנה יצאו לאור שניים מספריו "הרומן שאהבתי" ו"בחיפוש אחר העצמי האמיתי"

ב-1956 בגיל 33 קיבל משרת מנחה באוניברסיטת סופיא ביפן. ספרו הבא "הים ורעל" ראה אור בשנה שלאחר מכן, עליו זכה בפרס מאיניצי ב 1958.באותה שנה קיבל גם את פרס שינצ'וסה. ב-1959 פרסם את ספרו "השוטה הנפלא" (שתורגם לעברית) ב-1960 שב לצרפת לצורך איסוף חומר למחקרו על המרקיז דה סאד, אך דלקת קרום הריאה מתפרצת מחדש והוא נאלץ לשוב ליפן שבה אושפז למשך שלוש שנים. בתום תקופה זו פרסם את ספרו "הר געש" שתורגם לעברית על ידי הסופר והמתרגם יעקב רז בהוצאת זמורה ביתן.

ב-1986 הופיע ספרו "סקנדל" (שתורגם לעברית). ב-1987 הוענק לו תואר דוקטור כבוד על ידי אוניברסיטת ג'ורג'טאון. ב-1988 נבחר ל"אדם בעל סגולות תרבותיות" ביפן. ב-1991 הוענק לו דוקטור של כבוד מאוניברסיטת ג'ון קרול ומאוניברסיטת פוג'ן בטאיפיי, טאיוואן. ב-1993 התפרסם הרומן שלו "נהר עמוק" ועל ספר זה זכה בפרס האמנות והתרבות "מיינצ'י"

ב-1994 היה מועמד לפרס נובל לספרות. יחד עמו מתמודד על הפרס, בן ארצו, קנזאבורו אואה שזכה בפרס. אנדו אמנם מפסיד בהתמודדות על הנובל אך ב-1995 זכה באות המסדר לבעלי סגולות תרבות. לאחר זמן קצר נפטר מסיבוכי דלקת הכבד בבית החולים האוניברסיטאי קאיו בטוקיו ב-29 בספטמבר 1996.

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדו כתב בסוגות שונות,[4] אך בכולן מורגשת זיקתו העמוקה לנצרות, ובמיוחד זו הקתולית. אף שיחסו אל הדת היה דו-ערכי כיוון שהמרת הדת נכפתה עליו בנעוריו אך בהמשך הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו, ומכיוון שהנוצרים ביפן היו מיעוט שלפעמים אף נרדף יצא בכתביו להגנתה ולהגנת ערכיה הזרים לתרבות היפנית. 

ספריו משקפים רבות מחוויות ילדותו, כולל העמדה של היות זר ושונה. בכתיבתו תיאר את חייו של מטופל בבית חולים, ואת המאבק עם השחפת. עם זאת, המהות המוסרית של החיים היא ציר מרכזי בכתיבתו. מרבית הדמויות בספריו מתמודדות עם דילמות מוסריות מורכבות והכרעותיהם מובילות לעיתים קרובות לתוצאות טראגיות. 

עבודתו מושווית לעיתים קרובות לזו של גרהם גרין.[5] למעשה, גרין עצמו הגדיר את אנדו כאחד ממיטב הכותבים החיים בימיו.

רשימה חלקית של כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 白い人 "גבר לבן"[6] (1955)
  • 黄色い人 "גבר צהוב" (1955): נובלה הכתובה בסגנון של חליפת מכתבים בין גבר יפני שאינו ממשיך לקיים את הלכות הדת הקתולית לבין מורהו הרוחני המיסיונר הצרפתי.
  • 海と毒薬 "הים ורעל" (1957): רומן שעובד לסרט על ידי קאי קומיי. הסיפור מתרחש בבית החולים בפוקואוקה במהלך מלחמת העולם השנייה ועוסק בניסויים הרפואיים שנערכו בו. הסיפור מבוסס על חומר עובדתי. 
  • おバカさん (השוטה הנפלא) (1959): סיפור על צרפתי חביב ותמים המבקר בטוקיו שלאחר מלחמת העולם. מעין דמות הצלוב הבא לחיות בקרב משפחה יפנית ומתחבר אל המנודים בחברה לכלבים שוטים , לזונות ולרוצח. למרות התנהגותו החריגה מצליח להיטיב את דרכיהם של כל הנפגשים עמו. 
  • 火山 "הר געש" (1960) 
  • "הנערה שנטשתי מאחור" (1964)
  • "שתיקה" (1966): פרס טאניזאקי ומועמדות לפרס נובל. הספר עוסק במיסיונרים הפורטוגזים שחדרו ליפן במאה ה 17 כשהמשטר הצבאי היפני רדף אותם ואת מאמיניהם.
  •  死海のほとり "גדות ים המוות " (1973)
  • イエスの生涯 "חיי ישו" (1973)
  • 口笛をふく時 "כשאני שורק" (1974)
  • 王妃マリーアントワネット "מארי אנטואנט" (1979): ספר שהשפיע על המחזמר שנכתב על ידי התמלילן הגרמני מיכאל קונזה Michael Kunze.
  • "הסמוראי" (1980)
  • 私の愛した小説 "הרומאנים האהובים עלי" & 本当の私を求めて "החיפוש אחר האני האמיתי" (1985)
  • スキャンダル "סקנדל" (1986)
  • 深い河 "נהר עמוק" (1993)

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון לספרות ע"ש שוסאקו אנדו בנגאסאקי מוקדש לסופר לחייו ועבודתו.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Morton, Leith (בנובמבר 1994). The Image of Christ in the Fiction of Endō Shūsaku. Working Papers in Japanese Studies. Vol. 8. Japanese Studies Center, Monash University, Australia. {{cite book}}: (עזרה)
  • Williams, Mark B. (21 ביוני 1999). Endō Shūsaku: a literature of reconciliation. Routledge. ISBN 978-0-415-14481-0. {{cite book}}: (עזרה)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Phillips, Caryl (3 בינואר 2003), "Confessions of a True Believer", theguardian.com, Guardian Media Group {{citation}}: (עזרה)
  • Yancey, Philip (בפברואר 1996). "Japan's Faithful Judas". Christianity Today Books & Culture|Books & Culture. 2 (1). {{cite journal}}: (עזרה)
  • שחל פורת, שונית - הלוך חזור לקו השבר: זהות ביצירותיהם של אואה קזנבורו, אנדו שוסקו, אבה קובו ומישימה יוקיו בעשרים השנה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שוסאקו אנדו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Shusaku Endo Is Dead at 73; Japanese Catholic Novelist New York Times. September 30, 1996. Case, Eric.
  2. ^ Williams, p. 226
  3. ^ Morton, p. 2
  4. ^ Morton, p. 3
  5. ^ Williams, p. 1
  6. ^ Williams, p. 60