שוסאקו אנדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שוסאקו אנדו
Shūsaku Endō
שוסאקו אנדו
שוסאקו אנדו
לידה 27 במרץ 1923
טוקיו, יפן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בספטמבר 1996 (בגיל 73)
Writer
בטוקיו, יפן
עיסוק סופר, מחזאי, עורך ותאורטיקן של ספרות, היה מרצה באוניברסיטאות ביפן.
צאצאים Ryūnosuke Endō עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קיו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה יפנית
סוגה רומנים, מחזה, סיפורים קצרים וכתיבה עיונית
נושאי כתיבה ברומנים ובסיפורים הקצרים שכתב עסק במצבו של המיעוט 
הנוצרי קתולי ביפן הנחשב כמזוהה עם דת האויב האירופי מערבי.  
יצירות בולטות שתיקה (1966; לא תורגם לעברית)
פרסים והוקרה
  • מסדר התרבות (1995)
  • פרס אקוטגאווה (1955)
  • פרס טניזאקי (1966)
  • מסדר סילבסטר הקדוש (1971)
  • פרס שינצ'ושה לספרות (1958)
  • פרס ההצטיינות בתרבות (1988) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שוסאקו אנדויפנית: Shūsaku Endō;‏ (27 במרץ 1923 - 29 בספטמבר 1996) היה סופר יפני, מחזאי, עורך ותאורטיקן של ספרות. כתיבתו מתייחדת בנקודת המבט המורכבת של בן המיעוט הנוצרי קתולי המנסה למרוד בזהותו אך גם לגונן על נושאי אותה זהות. הוא נמנה עם הדור השלישי של הסופרים המובילים, שפעלו ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה. היה מועמד לפרס נובל בשנת 1994 אך קזנבורו אואה זכה בפרס. ספרו "שתיקה" (לא תורגם לעברית) זכה לגרסה קולנועית בבימויו של מרטין סקורסזה ב-2016.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדו נולד בטוקיו, בן שני לאביו טסונהישה אנדו ולאמו איקו. במלאת לו שלוש שנים עברה משפחתו לדאליאן בחבל מנצ'וריה הכבושה. בשנת 1933 לאחר הפירוד בין הוריו שבה אמו אתו ועם אחיו ליפן, לעיר קובה שם התגוררה אחותה. דודתו שנטתה לאמונה הנוצרית קתולית השפיעה כנראה על אמו להמיר את דתה ובגיל 11 הוטבל גם שוסאקו אנדו לנצרות.

ב-1943 בגיל 20 החל את לימודיו באוניברסיטת קיו, אך לימודיו נקטעו בגלל מעורבותה של ארצו במלחמת העולם השנייה והוא גויס לעבודה במפעל תחמושת בקוואסאקי. עם תום המלחמה ב-1945 שב אל לימודיו באוניברסיטה למחלקה לספרות. שנתיים לאחר מכן ראתה אור מסתו הראשונה: "האלים ואלוהים"הוא סיים את לימודיו לתואר ב-1948. 

אנדו החל ללמוד באוניברסיטת קאיו בשנת 1943, אך המלחמה; קטעה את לימודיו והוא גויס לעבוד במפעל ליצור תחמושת בקאוואסאקי עם תום המלחמה שב לאוניברסיטת קיאו למחלקה לספרות צרפתית. ב-1947 מסותיו הראשונות לכתבי עת ספרותיים רואות אור כולל המסה "האלים ואלוהים" והמסה אודות הבעיות מולן ניצב הסופר הקתולי ביפן. ב-1968, הוא יהפוך לעורך הראשי של אחד מהם, כתב העת הנחשב מיטא בונגאקו Mita Bungaku.[1]

בתחילת לימודיו האקדמיים פנה ללימודי רפואה באוניברסיטת ואסדה אך ב-1948 סיים את לימודיו לתואר בוגר בספרות צרפתית באוניברסיטת קאיו אולם בהמשך, זהותו כבן המיעוט הנוצרי קתולי הובילה אותו לגלות עניין בסופרים צרפתים קתוליים דבר שהביא לביקורו באוניברסיטת ליון. במסגרת מלגה. החל בשנת 1950,[2] החל להרצות לפחות בשתי אוניברסיטאות בטוקיו. ב-1956, התקבל לעבודה כמנחה באוניברסיטת סופיא בטוקיו, ובאוניברסיטת סייג'ו (Seijo) קיבל מינוי של "מרצה לתאוריה של הרומן" ב-1967.

ב-1954, שנה לאחר סיום לימודיו בצרפת, הוא זכה בפרס אקוטהגוואה פרס על ספרו Shiroi Hito (גברים לבנים).כעבור שנה נשא לאשה את אוקאדה ג'ונקו, ב 1956 נולד לבני הזוג בנם ריונוסוקה, Ryūnosuke,[3]

ב-1964 התפרסם ספרו "הנערה שנטשתי מאחור" (לא תורגם לעברית) ב 1966 פרסם את ספרו החשוב "שתיקה" (לא תורגם לעברית) שזכה לגרסה קולנועית כעבור חמישים שנה בבימויו של מרטין סקורסזה (הבמאי העיד על עצמו שקרא את הספר אינספור פעמים). באותה שנה ראה אור גם ספרו "ארץ הזהב" ב-1967 התמנה למרצה לתאוריה של הרומן באוניברסיטת סייג'ו. ב-1968 פרסם את ספרו "צללים" והתמנה לעורך ראשי של כתב העת הנחשב "מיטא בונגאקו" ב 1969 רואה אור ספרו "אמהות" ב 1973 פרסם ספר עיון אודות חיי ישו ואת הספר "לחוף ים המוות" ב-1978 זכה בפרס בינלאומי ע"ש דאג המרשלד ב -1980 פרסם את ספרו "סמוראי" (תורגם לעברית על ידי רות דורון בהוצאת זורה ביתן) שזיכה אותו בפרס "נומה" לספרות. ב-1985 נבחר לנשיא P.E.N ביפן והוענק לו דוקטור כבוד מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קלרה. באותה שנה יצאו לאור שניים מספריו "הרומן שאהבתי" ו"בחיפוש אחר העצמי האמיתי"

שנתיים לאחר מכן זכה למלגה רשמית מטעם הרשויות ללימודים מחוץ ליפן. הוא התקבל ללימודים באוניברסיטת ליון בצרפת שם התעתד לחקור את כתביהם של הסופרים הצרפתים הקתולים. ב-1952 בריאותו הלקויה קטעה את תוכניתו. הוא חלה בדלקת קרום הריאה עבר לפריז והתאשפז. ב־1953 שב ליפן בגלל מצבו הבריאותי. ב-1955 פרסם את הרומן הראשון שלו "אדם לבן" שזיכה אותו בפרס אקוטגואה החשוב. באותה שנה פרסם גם את ספרו "אדם צהוב".

לאורך כל חייו סבל מהתקפים חוזרים של מחלתו ואושפז לתקופות ארוכות. אחד מאשפוזיו נמשך שנתיים ב-1952, בתקופת לימודיו בצרפת, חלה בדלקת קרום הריאה ותחילה אושפז בפריז אך בהמשך נאלץ לשוב ליפן. גם בביקור חוזר בפריז ב 1960 המקרה חזר על עצמו, והוא נאלץ לבלות את מרבית שלוש השנים הבאות בבתי חולים בפריז וביפן. במהלך אשפוז זה אחת מריאותיו הוסרה בניתוח.

ב-1956 בגיל 33 קיבל משרת מנחה באוניברסיטת סופיא ביפן. ספרו הבא "הים ורעל" ראה אור בשנה שלאחר מכן, עליו זכה בפרס מאיניצי ב 1958.באותה שנה קיבל גם את פרס שינצ'וסה. ב-1959 פרסם את ספרו "השוטה הנפלא" (שתורגם לעברית) ב-1960 שב לצרפת לצורך איסוף חומר למחקרו על המרקיז דה סאד, אך דלקת קרום הריאה מתפרצת מחדש והוא נאלץ לשוב ליפן שבה אושפז למשך שלוש שנים. בתום תקופה זו פרסם את ספרו "הר געש" שתורגם לעברית על ידי הסופר והמתרגם יעקב רז בהוצאת זמורה ביתן.

ב-1986 הופיע ספרו "סקנדל" (שתורגם לעברית).

ב-1987 הוענק לו תואר דוקטור כבוד על ידי אוניברסיטת ג'ורג'טאון.

ב-1988 נבחר ל"אדם בעל סגולות תרבותיות" ביפן.

ב-1991 הוענק לו דוקטור של כבוד מאוניברסיטת ג'ון קרול ומאוניברסיטת פוג'ן בטאיפיי, טאיוואן.

ב-1993 מתפרסם הרומן שלו "נהר עמוק". על ספרו זה הוא זוכה בפרס האמנות והתרבות "מיינצ'י"

ב-1994 מועמד לפרס נובל לספרות. יחד עמו מתמודד על הפרס, בן ארצו, קנזאבורו אואה הזוכה בפרס. אנדו אמנם מפסיד בהתמודדות על הנובל אך ב-1995 זכה באות המסדר לבעלי סגולות תרבות. לאחר זמן קצר נפטר מסיבוכי דלקת הכבד בבית החולים האוניברסיטאי קאיו בטוקיו ב-29 בספטמבר 1996.

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדו כתב בסוגות שונות,[4] אך בכולן מורגשת זיקתו העמוקה לנצרות, ובמיוחד זו הקתולית. אף שיחסו אל הדת היה דו-ערכי כיוון שהמרת הדת נכפתה עליו בנעוריו אך בהמשך הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו, ומכיוון שהנוצרים ביפן היו מיעוט שלפעמים אף נרדף יצא בכתביו להגנתה ולהגנת ערכיה הזרים לתרבות היפנית. 

ספריו משקפים רבות מחוויות ילדותו, כולל העמדה של היות זר ושונה. בכתיבתו תיאר את חייו של מטופל בבית חולים, ואת המאבק עם השחפת. עם זאת, המהות המוסרית של החיים היא ציר מרכזי בכתיבתו. מרבית הדמויות בספריו מתמודדות עם דילמות מוסריות מורכבות והכרעותיהם מובילות לעיתים קרובות לתוצאות טראגיות. 

עבודתו מושווית לעיתים קרובות לזו של גרהם גרין.[5] למעשה, גרין עצמו הגדיר את אנדו כאחד ממיטב הכותבים החיים בימיו.

רשימה חלקית של כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 白い人 "גבר לבן"[6] (1955)
  • 黄色い人 "גבר צהוב" (1955): נובלה הכתובה בסגנון של חליפת מכתבים בין גבר יפני שאינו ממשיך לקיים את הלכות הדת הקתולית לבין מורהו הרוחני המיסיונר הצרפתי.
  • 海と毒薬 "הים ורעל" (1957): רומן שעובד לסרט על ידי קאי קומיי. הסיפור מתרחש בבית החולים בפוקואוקה במהלך מלחמת העולם השנייה ועוסק בניסויים הרפואיים שנערכו בו. הסיפור מבוסס על חומר עובדתי. 
  • おバカさん (השוטה הנפלא) (1959): סיפור על צרפתי חביב ותמים המבקר בטוקיו שלאחר מלחמת העולם. מעין דמות הצלוב הבא לחיות בקרב משפחה יפנית ומתחבר אל המנודים בחברה לכלבים שוטים , לזונות ולרוצח. למרות התנהגותו החריגה מצליח להיטיב את דרכיהם של כל הנפגשים עמו. 
  • 火山 "הר געש" (1960) 
  • "הנערה שנטשתי מאחור" (1964)
  • "שתיקה" (1966): פרס טאניזאקי ומועמדות לפרס נובל. הספר עוסק במיסיונרים הפורטוגזים שחדרו ליפן במאה ה 17 כשהמשטר הצבאי היפני רדף אותם ואת מאמיניהם.
  •  死海のほとり "גדות ים המוות " (1973)
  • イエスの生涯 "חיי ישו" (1973)
  • 口笛をふく時 "כשאני שורק" (1974)
  • 王妃マリーアントワネット "מארי אנטואנט" (1979): ספר שהשפיע על המחזמר שנכתב על ידי התמלילן הגרמני מיכאל קונזה Michael Kunze.
  • "הסמוראי" (1980)
  • 私の愛した小説 "הרומאנים האהובים עלי" & 本当の私を求めて "החיפוש אחר האני האמיתי" (1985)
  • スキャンダル "סקנדל" (1986)
  • 深い河 "נהר עמוק" (1993)

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון לספרות ע"ש שוסאקו אנדו בנגאסאקי מוקדש לסופר לחייו ועבודתו.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Morton, Leith (נובמבר 1994). The Image of Christ in the Fiction of Endō Shūsaku. Working Papers in Japanese Studies 8. Japanese Studies Center, Monash University, Australia. 
  • Williams, Mark B. (21 ביוני 1999). Endō Shūsaku: a literature of reconciliation. Routledge. ISBN 978-0-415-14481-0. 

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Phillips, Caryl (3 בינואר 2003), "Confessions of a True Believer", theguardian.com (Guardian Media Group) 
  • Yancey, Philip (פברואר 1996). "Japan's Faithful Judas". Christianity Today Books & Culture|Books & Culture 2 (1). 
  • שחל פורת, שונית - הלוך חזור לקו השבר: זהות ביצירותיהם של אואה קזנבורו, אנדו שוסקו, אבה קובו ומישימה יוקיו בעשרים השנה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Williams, p. 226
  2. ^ Morton, p. 2
  3. ^ Shusaku Endo Is Dead at 73; Japanese Catholic Novelist New York Times. September 30, 1996. Case, Eric.
  4. ^ Morton, p. 3
  5. ^ Williams, p. 1
  6. ^ Williams, p. 60