שטייר HS .50

Steyr .50 HS
מידע כללי
סוג	רובה צלפים כבד
נגזרות	רובה ע'ול
תכנון	שטייר, 2004
מדינה מייצרת	אוסטריה
יצרן	שטייר
תקופת השימוש	2004–הווה (כ־20 שנה)
מחיר ליחידה	$5,299
מידע טכני
קליבר	12.7x99 מ"מ (0.5 אינץ') או 0.460 שטייר
פעולה	בריחי
הזנה	ירייה בודדת
כוונות	משתנה
אורך כולל	1,370 מ"מ
אורך קנה	833 מילימטרים (32.8 אינץ')
משקל ריק	12.4 קילוגרם (27 ליברות)
קצב אש	בודדות
טווח אפקטיבי	1,500 מטרים (1,600 יארד)

שטייר HS .50 הוא רובה צלפים כבד ומודרני בקליבר 0.5 אינץ' (12.7x99 מ"מ נאט"ו) שיוצר על ידי חברת שטייר. הוצג לראשונה בשנת 2004 בתערוכה ShotShow 2004 בלאס וגאס, ארצות הברית. הנשק אופיין ומשווק ככלי לחיסול צלפי האויב וחדירה דרך חומרים קשים. חוץ מתחמושת הנפוצה 12.7x99 מ"מ. הרובה יכול לירות תחמושת ייחודית של שטייר, השטייר 0.406, בטווח אפקטיבי של 1,500 מטר.

מאפיינים

רובה שטייר HS .50 הוא רובה בריחי, בעל הזנה ידנית של כל כדור. חלקו הקדמי של הקנה עבה ומחורץ, לצורך קירור טוב יותר, על קצה של הקנה מורכב סתרשף מסיבי ויעיל מאוד, אשר מפחית באופן משמעותי את הרתע כדי להגביר את נוחות ירי. הרובה מיוצר בלי כוונות פתוחות. הקת ניתנת להתאמה ליורה, לאורך ולגובה. מסילת פיקטיני מאפשרת הרכבה מהירה של כוונות טלסקופ שונות.

מחלוקת

הרובה עלה לכותרות כאשר 800 יחידות ממנו נמכרו לאיראן ב-2005. המכירה עוררה דאגה גדולה בארצות הברית, בריטניה, ובמידה פחותה גם במדינות אחרות באירופה, שהרובים ימצאו דרכם לעיראק לשמש נגד הצבא העיראקי או כוחות הקואליציה. עם זאת, המכירה אושרה על ידי ממשלת אוסטריה בנובמבר 2004, כאשר הם ציטטו שהכוונה המוצהרת של איראן לשימוש בנשק, היא לפרישת הנשק ביחידות נגד טרור ויחידות לוחמה בסמים.

מאז העברתו לאיראן הנשק מיוצר שם, ללא רישיון, תחת השם AM-50 Sayyad ("סייד"), ומשם הרובים מועברים למיליציות כגון חזבאללה ומיליציות שיעיות שלוחמות בעיראק^[1]. בין היתר הועברו רובים לארגון החמאס, ושימשו לפגיעה בחיילי צה"ל במבצע צוק איתן. החמאס טוען שהצליח לייצר את הרובה בעצמו, בגרסה שמשתמשת בקליבר 14.5 מ"מ (מזרחי), תחת השם "ע'ול", על שמו של הטרוריסט עדנאן אל-ע'ול^[2]. ב-20 ביולי 2018 שימש רובה זה לביצוע פיגוע צליפה בו נהרג חייל צה"ל על גבול רצועת עזה^[3]. וריאציות אחרות של הנשק האיראני, חלקן בקליבר 14.5 מ"מ, נמצאות אצל לוחמי דאעש בסוריה, בחצי האי סיני, אצל המחתרת הכורדית, ואצל מיליציות סוניות וכורדיות רבות באזור סוריה.