שיירת עטרות
שיירת עטרות
שיירת עטרות
שיירת עטרות הייתה שיירה צבאית של שני משוריינים שיצאו מירושלים לעטרות בתענית אסתר ערב פורים, 24 במרץ 1948. השיירה הותקפה על ידי ערבים ו-14 מלוחמיה נהרגו.
השיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-24 במרץ 1948 הורה דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, לשלוח חומרי ביצור לנווה יעקב ולעטרות בשיירה שכללה משאית משוריינת ומשוריין אבטחה, שהיו שני המשוריינים האחרונים במחוז ירושלים. הוא הטיל משימה זו לראשונה על מפקד גדוד "מכמש" של חטיבת עציוני אבל זה סירב בטענה שמשוריין אחד ללא כוחות נוספים לא יוכל לעמוד בהתקפה. שאלתיאל הטיל את המשימה על גדוד "מוריה". במשוריין ובמשאית היו 25 לוחמים. לא תוכנן כוח חילוץ לסייע לשיירה אם תותקף, והשיירה לא צוידה במכשירי קשר.
תושבים רבים בני המקום ביקשו להצטרף לשיירה ולחזור לביתם בחג, למרות התקפה על המשוריין של היישוב ביום הקודם. השיירה יצאה לדרכה בשעה 12:00 מהדסה הר הצופים בהר הצופים. בכניסה לשועפאט, בקילומטר החמישי מצפון לירושלים, סמוך למקום בו נמצא כיום המחלף למעלה אדומים, פרץ המשוריין מחסום, עלה מיד על מוקש ותיבת ההילוכים שלו נפגעה. המשוריין נעצר ואש תופת נפתחה עליו. מפקד המשוריין, כרמי אייזנברג, נהרג ושאר הלוחמים השיבו באש חסכנית מאשנביו.[1]
המשאית המשוריינת פרצה קדימה. הערבים ירו עליה וזרקו רימוני יד ובקבוקי תבערה, שהציתו את מעטה הברזנט. אנשי המשוריין ראו איך נפתחות דלתות הרכב הבוער ומתוכו קופצים הלוחמים כדי להימלט מהאש. הם נקטלו עד האחרון שבהם. את גופתו של אחד מהם, אברהם-יעקב גולדברגר,[2] נהג אוטובוס מעטרות, שהיה מוכר לערבים כלוחם עוד ממאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, הוציאו הערבים מהמשאית, ביתרו אותה בסכינים, שפכו עליה בנזין ושרפו אותה.[3]
מצב הנצורים במשוריין הלך ורע. מאות ערבים סגרו עליהם והטילו רימוני יד. רימון אחד חדר למשוריין והתפוצץ בידו של לוחם שניסה להשליכו חזרה. ידו נקטעה והוא נפצע קשה. לוחם ערבי זחל תחת המשוריין עם מטען נפץ, אך הועף משם בגלל רימון שזרקו הלוחמים במשוריין.[4]
בשעה 12:45 נודע לשאלתיאל ממודיעים ערבים שהשיירה הותקפה. מהר הצופים ירו על שועפאט במרגמות 3 אינץ' ובמכונת ירייה אש לא יעילה. תגבורה שאורגנה במהירות נאלצה לחזור בגלל נקר בצמיג.
ברגע הקריטי נקלעה למקום שיירה צבאית בריטית ובתוכה מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל הגנרל מקמילן ומפקד הלגיון הערבי, גלאב פחה. גלאב, לאחר מאמצים, שכנע את השיירה לעצור ושכנע את הערבים להסכים להפסקת אש. הוסכם על פינוי היהודים הנצורים בתנאי שנשקם והמשוריין יימסר לערבים. הבריטים פינו לירושלים 14 הרוגים ו-11 פצועים.
לאחר המארב לשיירת עטרות, מטה מחוז ירושלים הפסיק לשלוח שיירות קטנות לשטח שבשליטת האויב. התחבורה לעטרות ולנווה יעקב התנהלה מאז בחסות הצבא הבריטי עד יום פינוי הבריטים את ארץ ישראל, פחות מחודשיים לאחר מכן. שדה התעופה עטרות היה חשוב לבריטים לצורך הפינוי (העיר יפו פונתה למחרת), ולכן היה חשוב להם למנוע קרבות בין ערבים ליהודים לאורך הדרך בין ירושלים לעטרות.[5]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך רביעי, 1999.
- מאיר אביזוהר, מוריה בירושלים בתש"ח, הוצאת זמורה ביתן, 2002.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יש הטוענים כי מפקד הרכב היה כרמי אייזנברג אך מפקד השיירה (על שמו נקראה שיירה זו) היה אליהו פינקלשטיין, שנהרג אף הוא. כך, לדוגמה, מופיע "שיירת פינקלשטיין (שיירת ה-14)" בעמוד "לזכרם" שבאתר לזכר היישוב עטרות הישנה.
- ^ אתר יזכור של בני עטרות המושב שהוקם בווילהלמה על ידי מפוני עטרות.
- ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך רביעי, עמוד 91
- ^ ספור הקרב מעיניו של גלאב פשה, בספרו The changing scenes of life.[דרוש מקור: המקור הקיים אינו ממוקד מספיק]
- ^ מזכרונות פאוזי אל-קאוקג'י (הקישור אינו פעיל, 13 בספטמבר 2022)