עטרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°51′46.11″N 35°12′31.11″E / 31.8628083°N 35.2086417°E / 31.8628083; 35.2086417

מושב עטרות, 1944
עטרות
(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map.svg
 
עטרות
עטרות

עֲטָרוֹת היה מושב עובדים ששכן כ-11 קילומטר צפונית לירושלים, בדיוק במקום בו עומד כיום הכפר הערבי קלנדיה, באזור הדרום-מערבי של שדה התעופה עטרות שנבנה בידי המנדט הבריטי. היישוב הוקם ב-1919, ופונה והוחרב במלחמת העצמאות. לאחר כיבוש האזור במלחמת ששת הימים הוקם בסמוך אזור התעשייה עטרות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת קלנדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמת עטרות נרכשה על ידי החברה להכשרת היישוב[1] בשנת 1912 עבור קרן קיימת לישראל[2] מתושבי הכפרים הערביים קלנדיה, ג'דירה וביר נבאלא. בשנת 1914 התיישבה במקום קבוצת פועלים מבני העלייה השנייה[3] שנקראה קבוצת קלנדיה, בעקבות קריאתו של מנחם אוסישקין שפורסמה בכרוז "לתקנתה של ירושלים" להקיף את ירושלים ביישובים עבריים. הקבוצה כללה את לוי אשכול, יעקב פת, ברל כצנלסון, שמואל שמואלי, מאיר רוטברג ורעייתו חיה רוטברג. הקבוצה שמנתה כ-10 חברים בסך הכל התקשתה להחזיק בקרקע בתנאים הקשים והתפזרה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מחשש כי חברי הקבוצה יגויסו בכפייה לצבא הטורקי. לאחר מכן, חברי הקבוצה עברו לעבוד בראשון לציון[4].

הקמת מושב העובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש דצמבר 1919, לאחר כיבוש ארץ ישראל על ידי הצבא הבריטי, הגיע למקום גרעין של קבוצת עבודה. חמשת חברי הגרעין התיישבו בבית המוכתר בכפר קלנדיה והתחילו לעבד את האדמות שננטשו על ידי חברי קבוצת קלנדיה. חברי הקבוצה התחילו לעבד את האדמה בתנאים קשים תוך שהם מסקלים את האבנים בידיים ושותלים חורשת אורנים בקרקע סלעית שאיננה מתאימה לעיבוד חקלאי על מנת לבסס את בעלותם על הקרקע[5]. בשנת 1921 המליצה ועדה של ההסתדרות הציונית באמריקה, שכללה את יוליוס סימון ונחמיה דה לימה לבטל את היישוב בהיעדר עתיד כלכלי[6], דבר שעיכב את התפתחותו[7].

היישוב הצעיר סבל גם ממחסור במים ותחילה נאלצו המתיישבים לקנות מים שנשאבו מבורות ומעיינות מערביי הסביבה, והובילו אותם בחביות ליישוב. קצבת המים נתמכה על ידי איסוף מי גשמים ומאגר מים קטן שהוקם ליד היישוב בשנת 1928. משנה זו החל המושב לרכוש מים מעיריית ירושלים, שספקה לו מים מהצינור שהוביל מנחל פרת[8].

בשנת 1923 רכשה הקרן הקיימת לישראל 374 דונם, לצורך ביסוס והרחבת עטרות והקבוצה החליטה להתארגן במסגרת מושב עובדים בשם "עטרות", על שם העיר המקראית עטרות אדר, אשר שמה השתמר לפי הסברה ב"ח'רבת עטארה" הסמוכה. בשנת 1925 רכש המושב פרות הולנדיות והקים משק חלב, שתוצרתו נמכרה בירושלים. בשנת 1927 הושלמה בניית 18 בתים לתושבים שעד לאותו זמן התגוררו במבנים ארעיים. במרכז היישוב הוקם מבנה ביטחון מבטון הניתן להגנה בקלות יחסית על מנת לשמש מחסה ומסתור לתושבים. את התקוות ותנופת הבנייה קטעו המאורעות של שנת 1929 שהדגישו את בידודו המוחלט של היישוב.

גם בזמנים של שקט יחסי סבל המושב מגניבות, עקירת עצים והתנכלויות מצד תושבי הסביבה. המשבר הראשון הגיע במאורעות תרפ"ט, אז היישוב הותקף בנשק חם וסכנה נשקפה לחיי התושבים. במהלך הפרעות פונו הנשים והילדים והיישוב היה על סף חורבן. מגיני עטרות, בעזרת מתנדבים מירושלים הדפו את ההתקפות בקושי רב. המצב החמיר במאורעות תרצ"ו - תרצ"ט (המרד הערבי הגדול) והיישוב סבל ביתר שאת מתקיפות על בתי היישוב ועל התחבורה לעטרות וממנה. למרות זאת לא חדל המשוריין של היישוב לנסוע לירושלים למכור את התוצרת החקלאית. עם זאת, בתקופה זו חוברה עטרות לקו המים ירקון-ירושלים. הצינור הונח על פני הקרקע, והיה חשוף לפגיעה מצד הערבים באזור. במהלך המאורעות שכלה עטרות חמישה חברים, במושב שמנה אז 24 משפחות.

על פי מפקד התושבים של 1931 היו בעטרות 112 נפשות שהתגוררו ב 23 בתים.[9] בשנת 1946 נוספו ליישוב 15 משפחות חדשות שנקראו בשם הקולקטיבי "ההתיישבות החדשה". בשנת 1948 הגיע המושב לשיאו, עם 48 משפחות.

בשנת 1937 ביקרה ועדת פיל בעטרות. הוועדה קיבלה מידע מפורט מבאי-כוח הכפר על היישוב. היא התענינה במיוחד בגורלן של עטרות וקריית ענבים, וההתענינות הזאת השתקפה יפה בדין וחשבון שפרסמה. הוועדה סיימה את הפרק על עטרות וקרית-ענבים בדברים אלה:

יש לנו הרושם, אחרי שסיירנו את שני היישובים, ששניהם מהוים עדות מצוינת למרץ הנלהב לא רק של המתיישבים, אלא גם של כל אלה אשר סיפקו להם ממון ויעצו להם".

פרסום הצעת החלוקה והספר הלבן השלישי ב-1939 הפסיקו למעשה את כל התוכניות הקשורות בפיתוח המושב.

עטרות במלחמת השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בנובמבר 1947, עם קבלת ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, התחדשו ההתקפות על עטרות. היישוב המבודד נלחם במחסור מתמיד של מים, מזון ותחמושת. הבידוד והניתוק הפכו למצור לאחר כישלון של שיירת עטרות לפרוץ את הדרך ליישוב עם תגבורת של לוחמים. שדה התעופה שהוחזק על ידי הצבא הבריטי עד לפינוי הארץ שימש כמגן ליישוב.

שיירת עטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיירת עטרות

ב-24 במרץ 1948 הורה דוד שאלתיאל, מפקד מחוז ירושלים, לשלוח חומרי ביצור לנווה יעקב ולעטרות בשיירה של שתי מכוניות: משוריין אבטחה ומשאית משוריינת, שהיו שני המשוריינים האחרונים במחוז ירושלים. בשעה 12:00 יצאה השיירה לדרכה מהדסה הר הצופים ובכניסה לשועפאט, בקילומטר החמישי מצפון לירושלים, פרץ המשוריין מחסום, עלה מיד על מוקש ותיבת ההילוכים שלו נפגעה. המשאית המשוריינת פרצה קדימה. הערבים ירו עליה וזרקו רימוני יד ובקבוקי מולוטוב שהציתו את מעטה הברזנט. אנשי המשוריין ראו איך נפתחות דלתות הרכב הבוער ומתוכו קופצים הלוחמים כדי להימלט מהאש. הם נקטלו עד האחרון שבהם[10]. שיירה של הצבא הבריטי הגיע למקום הקרב ולאחר משא ומתן עם הערבים פינו לירושלים 14 הרוגים ו-11 פצועים.

פינוי היישוב והריסתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1948 פונו מהיישוב הילדים והנשים בחסות משוריינים של הצבא הבריטי. וביום 14 במאי 1948 עלה הנציב העליון האחרון סר אלן גורדון קנינגהם על מטוס בשדה התעופה עטרות והמריא לחיפה על מנת לעזוב את הארץ בפעם האחרונה. מגיני היישוב נקטו יוזמה התקפית והשתלטו על השדה הנטוש. הם מיקשו את כביש הגישה והודיעו למיפקדת ארגון ההגנה בירושלים על תפיסת השדה אך קיבלו פקודה לפנות את היישוב ולסגת לכוון המושבה נווה יעקב המבודדת אף היא אך קרובה יותר לירושלים. חמישים ושבעה הלוחמים, התכנסו ליד בית הכנסת של היישוב, לאחר שחיבלו ברכושם ובמשקם, סגרו את בעלי החיים ומיקשו ככל שיכלו ויצאו במסע רגלי לעבר נווה יעקב. בהגיעם למושבה הם ראו את הלהבות העולות מצפון, מהמקום בו שכנה עטרות. למחרת, ב-15 במאי חצה הלגיון הערבי עם שחר את גשרי הירדן ועלה על ירושלים. הקרב על נווה יעקב החל ב-16 במאי. הקרב ארך 14 שעות ומשאזלה התחמושת של המגינים ואפסו הסיכויים להחזיק מעמד הוחלט על פינוי נוסף וכך מצאו עצמם פליטי עטרות חוברים לפליטים של נווה יעקב במסע רגלי לעבר הר-הצופים. סך הכול כלל הכוח כ-160 איש, מהם שנים-עשר פצועים שנישאו על גבי אלונקות. בקרבות גוש עטרות - נווה יעקב נפלו 42 לוחמים ונפצעו 96. חיילי הלגיון ותושבי הסביבה פשטו על היישובים הנטושים והרסו אותם עד היסוד. בכך הקיץ הקץ על המושב עטרות.

לאחר פינוי היישוב, עברו חלק מהמתיישבים להתגורר במושבה הטמפלרית הנטושה וילהלמה (שנכבשה במבצע דני), באזור יהוד, בסמוך מאוד אל נמל התעופה בן-גוריון, יחד עם בני יישובים אחרים (נחליםגליל העליון) ובארות יצחקנגב), שנאלצו לנטוש את ישוביהם בסערת מלחמת העצמאות. אנשי נחלים ובארות יצחק עזבו ובנו יישובים חדשים על אדמות המושבה הנטושות ובמקום נשארו מפוני עטרות שקראו למקום "בני עטרות", שמו של המושב עד ימינו.

שדה התעופה עטרות הוקם מחדש בידי הירדנים והמשיך לתפקד גם תחת שלטון ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים, עד שנסגר בשנת 2000 עם פרוץ האינתיפדה השנייה.

מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 ביוני 1967 נכבש שדה התעופה הירדני על ידי טור שריון של חטיבת הראל, בראשות אורי בן ארי בדרכה לאיגוף מצפון של הביצורים הירדניים במזרח ירושלים. עם איחוד העיר נקבעו הגבולות המוניציפליים החדשים של ירושלים שסומנו כ"קו הכחול". התוואי החדש של הגבול המוניציפלי של ירושלים נקבע על פי המלצות של ועדה צבאית וכלל שליטה על שדה התעופה עטרות שתוכנן לשמש כשדה תעופה בינלאומי, תקווה שהתבדתה מטעמים פוליטיים, ואת אזור התעשייה עטרות שהוקם מדרום לו.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט ההנצחה בכניסה ל"חלקת שומרי המקום"
המצבה בבית הקברות של עטרות
  • לאחר מלחמת ששת הימים אותרו שרידי הגופות מדרום למסלול הטיסה של שדה התעופה עטרות, והרב שלמה גורן קידש את המקום. מעל קבר האחים הוצבה מצבה ל-18 הגופות וזו הוקפה בגן מטופח ובחומה. המקום נושא את השם "חלקת שומרי המקום", ובכניסה אליו, לצד דגל המדינה, הוצב בשנת 2010 לוח אבן הסוקר את פינוי היישוב, והפותח בקטע מדבריה של לאה גולוביצקי ב-1948, והמסביר את שמו של המקום:

"רק אתם נשארתם צופים ושומרים על האדמה שאת סלעיה עקרו ידיכם, שטייבתם אותה בזיעתכם ובדמכם".

  • במושב בני עטרות הוקמה בשנת 1958 מצבה צנועה - סלע עליו חרוטים שמות בני המושב שנפלו בקרבות בעטרות ובשנת 1988 נפתח במושב חדר זיכרון לנופלים על הגנת הקבוצה והמושב בשנות קיומו.
  • בשנת 1998 נקרא שמה של כיכר הכניסה לשכונת נווה יעקב בירושלים, על כביש ירושלים רמאללה, "כיכר מגיני עטרות ונווה יעקב".
  • בשנת 2002 הוקם "גן הגבורה" בשכונת פסגת זאב במקום בו עמדה נווה יעקב הישנה שננטשה ב 1948 ובו לוחות ועליהם סיפור הקרבות על עטרות ונווה יעקב.
  • בשנת 2005 הוציאה הסופרת אסתר שטרייט וורצל את ספרה "עטרות" בהוצאת עמיחי על פי בקשת תושבי המקום שרצו ספר שינציח את מושבם.
  • בשנת 2007 יצא לאור הספר "עטרות-מושב ראשון בהרי יהודה" שערכה רות דנון ילידת עטרות.
  • בשנת 2007 הוקם חדר הנצחה לחללי הגוש הצפוני בהתיישבות ובמערכות באתר ההנצחה גבעת התחמושת.[11]


פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניאל צימר, עטרות - מושב עובדים בהרי ירושלים, הוצאת תנועת המושבים והארגונים, תש"ז
  • רות דנון ואחרים, עטרות - מושב ראשון בהרי יהודה, הוצאת אריאל, ירושלים, תשס"ז
  • אסתר שטרייט וורצל, עטרות, הוצאת עמיחי, 2006
  • בן-ציון מיכאלי, ישובים שניטשו בשלושה משטרים מדיניים: בשילהי המשטר הטורקי, בשנות המנדט הבריטי, במדינת ישראל, הוצאת מלוא, תש"ם
  • משה חננאל, הירושלמים, הוצאת ארץ הצבי, תשס"ז
  • קורות היישוב עטרות מתוך אתר YouTube
  • שפנייר יוסי, עורי צפון - ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח, חלקים א, ב, הוצאת שערים לחקר ירושלים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עטרות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חברת הכשרת היישוב בע"מ, דואר היום, 27 באוקטובר 1922
  2. ^ חברה להכשרת היישוב, מתוך אתר תנועת העבודה הישראלית
  3. ^ השבוע, קלנדיה, הפועל הצעיר, 15 במאי 1914
  4. ^ בראשון לציון, הפועל הצעיר, 11 בינואר 1915
  5. ^ ייעור, דואר היום, 10 באוגוסט 1920
  6. ^ המשלחת הציונית בא"י, הצפירה, 21 בינואר 1921
  7. ^ מלך זגורודסקיהחקלאות וההתיישבות בארץ ישראל בשנת תרפ"א, הצפירה, 28 באוקטובר 1921
  8. ^ עיריית ירושלים כורתת מים לעטרות, דבר, 6 ביולי 1933
  9. ^ זאב וילנאי ירושלים בירת ישראל כרך ב' עמוד 423
  10. ^ אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך רביעי, עמוד 91
  11. ^ אתר הנצחה לחללי הגוש הצפוני בהתיישבות ובמערכות ירושלים (גבעת התחמושת) באתר "ייזכור"