שממית הבתים
 שממית הבתים | |
|---|---|
פרט צעיר | |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| קבוצה: | זוחלים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | זוחלים |
| סדרה: | קשקשאים |
| תת־סדרה: | דמויי שממית |
| משפחה: | שממיתיים |
| סוג: | Hemidactylus |
| מין: | שממית הבתים |
| שם מדעי | |
 Hemidactylus turcicusלינאוס, 1758 | |
| תחום תפוצה | |
 | |
 | |
שממית הבתים (שם מדעי: Hemidactylus turcicus, בתרגום: Hemi – חצי, Dactylus – אצבע, Turcicus – טורקי) היא לטאה ממשפחת השממיתיים, הנפוצה בין הלטאות במגורי האדם בארץ ישראל.
תיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]עורה רך, שקוף למחצה, מכוסה בקשקשים וצבעו משתנה. לעיתים הוא ורדרד, כתום בהיר, או חום בהיר ולעיתים מפוספס או מכוסה בכתמים. אצבעותיה מכוסות בעשרות מיליוני שערות מיקרוסקופיות שמאפשרות לה לטפס על קירות ועל עצמים אנכיים. גודלה המקסימלי הוא 14 ס"מ, ואורך חייה כתשע שנים.
אזור מחיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השממית מבלה את רוב זמנה בחללים קטנים ומוסתרים בבית כגון ארונות חשמל, ארגזים של תריסי גלילה ומדפים מוסתרים. לעיתים מסתתרות מספר שממיות באותה נקודת מסתור.
מזון
[עריכת קוד מקור | עריכה]השממית ניזונה מחרקים קטנים כגון פרפרים, יתושים וזבובים, ונוהגת לתור אחריהם בסביבת נקודת המסתור שלה ובמקומות בעלי סבירות גבוהה להימצאות חרקים כמו בקרבה למקור אור מלאכותי. השממית נוהגת להתקרב באיטיות לטרפה, ואז מזנקת עליו ולוכדת אותו בלסתותיה.
התגוננות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר השממית חשה בסכנה, היא נוקטת פעולה אוטוטומית: היא מנתקת את זנבה מגופה באמצעות כיווץ של שריר המכופף אותו עד ליצירת שבר וניתוק. בזנב נוצרת פעולה עצבית עצמאית, שיוצרת תנועת התפתלות ובכך מסיחה את תשומת הלב של הטורף מהשממית ומאפשרת לה להימלט. בתוך שבועות עד חודשים מגדלת השממית זנב חדש. מתחת לזנב המתנתק יש זנב קבוע, קטן יותר. הזנב הקבוע הוא איבר הבנוי משרירים, עצם ושומן, לעומת הזנב המתנתק, שהוא סחוס חסר תחושה. בתקופה שבה לשממית אין זנב, שרידותה נפגעת עקב כך שאינה יכולה להשתחרר אם תפסו אותה בזנבה. שרידותה נפגעת גם משום שלזנב תפקיד ביציבותה בעת התנועה ובטיפוס, ומצויים בו מאגרי שומן. אם ניתוק הזנב אינו מועיל, השממית עלולה גם לנשוך. נשיכה זו אינה מכאיבה או מסוכנת לאדם.
רבייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין החודשים מאי-יוני מטילה הנקבה, במקום מסתור, בדרך כלל שתי ביצים בגודל של אפון בכל הטלה. כעבור כחודשיים בוקעות מהביצים שממיות עצמאיות שאינן נסמכות על הוריהן כלל. השממית מגיעה לבגרות מינית בגיל שנתיים.
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם זיהויים של השממית עם האנקה המקראית[2].
במקרא מופיע השם "שממית" בספר משלי, פרק ל', פסוק כ"ח:
שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ.
עם זאת, על-פי פרשנים מסוימים, הכוונה היא לעכביש ולא ללטאה הנקראת היום בשם זה.
אמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימת אמונה טפלה שהימצאותה של השממית במגורי אדם היא סימן למזל טוב עבור דיירי הבית ויש להניח לה לנפשה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אביעד בר, גיא חיימוביץ ואמיר ארנון, זוחלים ודו-חיים בישראל - מדריך שדה, מהדורה שלישית 2022. ISBN 978-965-91880-2-4, עמודים 49–51
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שממית הבתים, באתר ITIS (באנגלית)
שממית הבתים, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)- שממית הבתים, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- שממית הבתים, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
שממית הבתים, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
שממית הבתים, באתר GBIF (באנגלית)
הניו יורק טיימס, נמצא פתרון לפרדוקס הזנב של הלטאה, באתר הארץ, 21 בפברואר 2022
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ שממית הבתים באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ↑ אהרן שולוב אנציקלופדיה עולם התנ"ך כרך 3 ויקרא. הוצאת רביבים, רמת גן, 1987, עמוד 79