שמעון קורניצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

ד"ר שמעון קורניצר (נולד ב-28 בנובמבר 1952) הוא דוקטור לפסיכולוגיה, פסיכולוג קליני ורפואי ישראלי. בעבר כיהן כיושב ראש הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית מטעם משרד הבריאות וכיו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. משמש מדריך מקצועי ומרצה מן החוץ בחוג לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ומרכז אקדמי של הלימודים המתקדמים בפסיכותרפיה בתוכנית ללימודי תעודה בפסיכותרפיה, בפקולטה ללימודי רווחה ובריאות באוניברסיטת חיפה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורניצר'נולד בתל אביב. למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, לתואר מוסמך במדעים (MSc) בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת סן פרנסיסקו ולימודי דוקטורט ב-UCLA, שניהם בקליפורניה. במסגרת לימודיו השלים את הסמכתו כפסיכולוג קליני ורפואי מטעם משרד הבריאות ומועצת הפסיכולוגים וכמדריך בפסיכותרפיה מטעם משרד הבריאות.

עם שובו לישראל סיים התמחות בפסיכולוגיה קלינית, במהלכה עסק בטיפול במבוגרים ונוער עם הפרעות נפשיות (בעיקר הפרעת אישיות גבולית), במרכז לבריאות הנפש שלוותה. בהמשך שימש כמדריך ויועץ לצוותים רב-מקצועיים במרכזים לבריאות הנפש, ביניהם "לב השרון" ו"חוף הכרמל", ובמרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא – תל השומר. במסגרות אלה העלה לראשונה את הדרישה להתייחס להשפעה המתמשכת של "העברה נגדית" מצד הצוות הרב-מקצועי על תפקודו והחלמתו של המטופל הגבולי המאושפז[1].

בשנת 1990 היה מיוזמי התוכנית ללימוד אנליזה קבוצתית[2] בשיתוף המכון לאנליזה קבוצתית בלונדון - IGA, שהובילה להקמת קורס דיפלומה באנליזה קבוצתית, ומאוחר יותר לכינון המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית.

קורניצר שימש כמרצה מן החוץ בחוג למדעי התנהגות בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב והקים וניהל את המרפאה לטיפול באמצעות אמנויות במכללת בית ברל ברמת השרון[3]. בהמשך, שימש כמדריך בחוג לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ועמד בראש תוכנית לימודי המשך דו-שנתית ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית בגישה התייחסותית באוניברסיטת חיפה[4]. כיום הוא מרכז אקדמי של התוכנית ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה בפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, באוניברסיטת חיפה[5]. בשנים האחרונות הוא מרצה אורח במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורינו שבאיטליה[דרוש מקור].

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993 נבחר ליו"ר התוכנית לדיפלומה באנליזה קבוצתית במכון האנליטי-קבוצתי בישראל. בשנת 1996 מונה ליו"ר ועדת ההשתלמויות של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, ובשנת 1999 נבחר ליו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. במסגרת תפקידו יזם כנס בינלאומי על משנתו של שנדור פרנצי[6]. הכנס הניח את היסודות להכרה רחבה של הגישה ההתייחסותית לטיפול בקרב אנשי מקצוע העוסקים בפסיכותרפיה בישראל[דרוש מקור]. קורניצר ראה בגישה ההתייחסותית לטיפול נפשי אלטרנטיבה פורצת דרך לגישה הטיפולית הפסיכואנליטית הקלאסית. מכיוון שכך, יזם מפגשים של אנשי מקצוע מתחום הטיפול בארץ עם אנשי מקצוע מובילים מחו"ל בתחום הגישה הטיפולית ההתייחסותית, וביניהם, ג'סיקה בנג'מין, רוברט סטולורו, לואיס ארון, סטיבן מיטשל[7] ואחרים.

קורניצר כתב טור שבועי במוסף "הארץ" תחת הכותרת 'משפחה', שעסק בתפקוד התא המשפחתי והקשרו לאקטואליה. כמו כן, התבטא בין השאר בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני וטען שילדים בשני העמים גדלים עם עיוות רגשי, "שמשפיע על היכולות החברתיות והאקדמיות שלהם ועל בגרותם המוסרית", וששיעור האלימות בישראל גבוה יותר מאשר בארצות מערביות אחרות[8].

בוועדה המקצועית מטעם משרד הבריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2011 נבחר קורניצר לכהן בתפקיד יו"ר הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית מטעם משרד הבריאות[9][10][11]. הוועדה בחנה וקידמה רפורמות משמעותיות בשלבי ההכשרה של הפסיכולוג הקליני, הן בתוכניות הלימוד האקדמיות, הן במערך ההתמחויות, והן בטיפול ובפסיכודיאגנוסטיקה, דבר שהביא לשינוי משמעותי בהכשרת הפסיכולוגים הקליניים בישראל. קורניצר עמד בראש הוועדה המקצועית הקלינית בין השנים 2011 ו-2017, וקרא לסטנדרטיזציה של תהליך ההכשרה וההתמחות באקדמיה ובשדה, ולשיתוף פעולה מחודש בין האקדמיה לשדה.

פעילות הוועדה עמדה במרכז מחלוקת מקצועית וציבורית ערה על הצורך ברפורמה בהכשרה בפסיכולוגיה קלינית, בטיפול ובדיאגנוסטיקה[12][13]. בין היתר, עמדה לשאלה מרכזיותו ומידת הרלוונטיות של מבחן הרורשאך במהלך הלימודים באקדמיה וההכשרה הדיאגנוסטית בשדה. בנושא זה, הוועדה קבעה שהמבחן הוא אחד ממכלול מבחנים שיש ללמדם במסגרת ההכשרה הקלינית ולא תהיה חובה להיבחן עליו בבחינת סיום ההתמחות. כמו כן, בניגוד לעבר, הוועדה המליצה שהלימודים בפסיכותרפיה יכללו שלוש גישות טיפוליות: גישה דינמית[14], קוגניטיבית התנהגותית, ומערכתית-משפחתית[15].

הוועדה קבעה דרישות מינימום בלמידת אבחון והערכה וטיפול במסגרת ההכשרה בהתמחות הקלינית, וקבעה כי בסיום התמחותו פסיכולוג אמור להיות מסוגל להתמודד עם השאלה הדיאגנוסטית תוך הבנה רחבה של הנסיבות שבעטיין אדם מגיע לאבחון, ולהשתמש במגוון כלי הערכה המתאימים למאובחן, כדי להתאים את ההתערבות הטיפולית לנבדק הספציפי.

המתנגדים להחלטות הוועדה ביקשו לדחות את הרפורמות בהכשרה הקלינית, תוך הטלת דופי באמינות המקצועית של חברי הוועדה. בתגובה, למעלה מ-60 מבכירי הפסיכולוגים בישראל, באקדמיה ובשדה, לרבות דני קורן, יואל אליצור וגולן שחר, תמכו במסקנות הוועדה, ואחרים, בהם עמנואל ברמן ורוני גמזו מנכ"ל משרד הבריאות, קראו לסולידריות ואיחוד הכוחות בקרב אנשי המקצוע מתוך דאגה לעתיד הפסיכולוגיה הקלינית בארץ ולאוכלוסיית מקבלי השירות.

בראיון לאתר הארץ, התייחס קורניצר לפעילות הוועדה בצל המחלוקת והדגיש שהחלטות הוועדה לגבי הכשרת הפסיכולוגים הקליניים משקפות "את ההתפתחויות שהתרחשו בפסיכולוגיה הקלינית בעולם המערבי"[16]. עם פרסום החלטות הוועדה הוסיף: "אחרי שנים של עמידה במקום גובשו החלטות הוועדה... ההחלטות נועדו לאפשר את ההכשרה הטובה ביותר האפשרית במציאות הקיימת... אנשים חוששים משינוי. הרוב מעדיף את המוכר והידוע, שיש לו שליטה עליו, על פני הזר והחדש, גם אם הוא ייטיב עמו בטווח הארוך. טיפול פסיכולוגי אינו דת. אנחנו חייבים להתאים את האבחון ואת הגישה הטיפולית למטופל הספציפי".

בשנת 2017 קיבל שר הבריאות יעקב ליצמן את המלצות הוועדה המקצועית.

קורניצר טוען שהאידאולוגיה של המטפל פחות חשובה ממערכת היחסים שנוצרת בין המטופל למטפל. האחרון חייב לאמץ לעצמו את "הברור המתקן" שעומד ביסוד "התבונה הטהורה" של קאנט[17]. על המטפל לא להיצמד לתאוריה אחת נוקשה, לבדוק באופן עקבי את הנחותיו, לשלול את הקביעות המוטעות שלו ולתקן את עצמו, להכיר במוגבלויות שלו כמטפל ולהתאים את הגישה הטיפולית לצרכים וליכולות של המטופל.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורניצר נשוי ואב לשתיים. מתגורר בתל אביב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעון קורניצר. הסיפור שאינו נגמר: עברה נגדית רב מקצועית כלפי המטופל הגבולי המאושפז. שיחות, כרך כ"א, חוב' מס' 1, נובמבר 2006.
  2. ^ המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית – היסטוריה
  3. ^ עדית בן פורת. לא הכל דיבורים. מעריב, סגנון. 29 בינואר 1997.
  4. ^ פסיכותרפיה פסיכואנליטית בגישה התייחסותית, לימודים מתקדמים - תכנית דו- שנתית
  5. ^ פסיכותרפיה פסיכואנליטית בגישה התייחסותית, לימודים מתקדמים - תכנית דו שנתית, החוג ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה בפקולטה ללימודי רווחה ובריאות, באוניברסיטת חיפה.
  6. ^ שמעון קורניצר. שנדור פרנצי: החבר שהלך לאיבוד. שיחות, כרך י"ג, חוברת מס' 2, מרץ 1999.
  7. ^ שמעון קורניצר. סטיבן מיטשל – הולדתה של מסורת. שיחות, כרך ט"ו, חוברת מס' 2, מרץ 2001.
  8. ^ שמעון קורניצר, ילדי הכיבוש, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2009
  9. ^ ד"ר שמעון קורניצר, מה קורה לנו? אנה באנו ולאן מועדות פנינו? על המאבק העכשווי בשדה הפסיכולוגיה הקלינית, באתר פסיכולוגיה עברית.
  10. ^ סיכום החלטות הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית, בנושא לימודי ליבה במגמות הקליניות, כישורים לתחילת התמחות, וההכשרה בשדה.
  11. ^ דו"ח הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה קלינית, לימודי ליבה במגמות הקליניות, כישורים לתחילת התמחות, וההכשרה בשדה.
  12. ^ דרור אורן, הפסיכותרפיה בישראל: על תהליך הרחבת הקריטריונים של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה כמייצג שינוי, באתר פסיכולוגיה עברית, אפריל 2014
  13. ^ רפאל יונתן לאוס, שינוי דרישות ההתמחות ולימודי הליבה בפסיכולוגיה קלינית – שובה של המלחמה בשדה הקליני או האם לא הגיע סוף כל סוף הזמן להיפרד כידידים?, אוקטובר 2013.
  14. ^ טיפול בגישה דינמית - הסבר
  15. ^ טיפול במשפחתי בגישה מערכתית - הסבר
  16. ^ הילו גלזר, לוחמה פסיכולוגית: דיווח מזירת הקרב על עתידו של הטיפול הנפשי בישראל, באתר הארץ, 26 ביוני 2014
  17. ^ קאנט, ע. ביקורת תבונה הטהורה. ירושלים. מוסד ביאליק. 1955.