שנדור פרנצי
 | |
| לידה |
7 ביולי 1873 מישקולץ, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
22 במאי 1933 (בגיל 59) בודפשט, הונגריה |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי פרקשרט, בודפשט |
| שם לידה |
Fraenkel Sándor |
| מדינה |
 הונגריה |
| השכלה |
אוניברסיטת וינה (1894) |
  | |
שנדור פרנצי (במקור פרנקל-Fränkel, בהונגרית: Ferenczi Sándor; 7 ביולי 1873, מישקולץ, הונגריה – 22 במאי 1933, בודפשט) היה פסיכואנליטיקאי יהודי-הונגרי, תאורטיקן מרכזי של האסכולה הפסיכואנליטית ומקורבו של זיגמונד פרויד וכן רופא מפורסם של בית החולים סנט רוקוש בבודפשט.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנצי נולד השמיני בין שנים עשר ילדים, לברוך פרנקל ולרוזה אייבנשיץ (Eibenschütz), שניהם יהודים פולנים, ולאחר מכן שינה את שם משפחתו לצורה ההונגרית פרנצי. הוא למד רפואה בווינה והוסמך כרופא בגיל 21 בלבד.
פרנצי נודע כפסיכואנליטיקאי בשל עבודתו עם המטופלים הקשים ביותר ובשל פיתוח תאוריה על התערבות אקטיבית יותר מהמקובל בפרקטיקה הפסיכואנליטית. ב-1914 הפך למטפלה של הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין. בשנים 1918–1919 היה נשיא החברה הבינלאומית לפסיכואנליזה.
ביקור באוניברסיטת קלארק, 1909. יושבים משמאל לימין: זיגמונד פרויד, סטנלי הול, קרל גוסטב יונג; עומדים משמאל לימין: אברהם בריל, ארנסט ג'ונס, שנדור פרנצי. לחצו על האישים השונים כדי להגיע לערכים המורחבים עליהם.
כתוצאה מעבודתו כפסיכיאטר הגיע פרנצי למסקנה שדיווחיהם של מטופליו על התעללות מינית שחוו בהיותם ילדים, הם אמיתיים, לאחר אימות הדיווחים הללו עם מטופלים אחרים במשפחה. זו הייתה סיבה עיקרית למחלוקת שהתגלעה בסופו של דבר בינו לבין זיגמונד פרויד.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 ביקר פרנצי את השיטה הקלאסית של פרויד באשר לפרשנות נייטרלית וטען שגישה מנוכרת זו עלולה להביא לשחזור הטראומה אצל המטופל. הוא חבר לאוטו ראנק ליצירת פסיכותרפיה של "כאן ועכשיו", אשר, באמצעות השפעתו האישית של ראנק, הובילה את האמריקאי קארל רוג'רס להמשׂיג את הפסיכותרפיה המרוכזת באדם. פרנצי זכה לתמיכה מסוימת בעת המודרנית בקרב חסידיו של ז'אק לאקאן, כמו גם בקרב פסיכואנליטיקאים מהגישה ההתייחסותית בארצות הברית. אנליטיקאים מהגישה ההתייחסותית ראו בו כמקדים את הדגש הקליני שלהם על הדדיות (אינטימיות), אינטרסובייקטיביות והחשיבות של ההעברה הנגדית של המטפל. עבודתו של פרנצי השפיעה עמוקות על התאוריה ועל הפרקטיקה של תאוריית היחסים הבין-אישיים של הפסיכואנליזה האמריקנית, כפי שאופיינה על ידי פסיכואנליטיקנים ב-William Alanson White Institute.
הפסיכואנליטיקאי ארנסט ג'ונס, הביוגרף הרשמי של פרויד, כינה את פרנצי חולה נפש בערוב ימיו, בהתעלמו ממאבקו של פרנצי באנמיה ממארת שהביאה בסופו של דבר למותו ב-1933. על אף מחלתו הקשה, שהייתה חשוכת מרפא באותה התקופה, הצליח פרנצי להוציא את חיבורו החשוב ביותר, "בלבול שפות בין המבוגרים לילד" ("Confusion of Tongues"), עבור הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי ה-12 שהתקיים בוויסבאדן, גרמניה, ב-4 בספטמבר 1932.
המוניטין של פרנצי חזר למודעות הציבורית בשנת 2002, לאחר פרסום של חיבור שנעלם ונמצא בתקופה זו, "Sandor Ferenczi in the History of Psychoanalysis"; אחד מפרקי הספר עסק באופי היחסים בין פרויד לפרנצי.
רעיונותיו המרכזיים של פרנצי
[עריכת קוד מקור | עריכה]אקטיביות בטיפול הפסיכואנליטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניגוד לעמדתו של פרויד אודות התנזרות טיפולית, פרנצי דגל בנטילת תפקיד פעיל יותר על ידי המטפל. לדוגמה, במקום הפסיביות היחסית של האנליטיקאי, אשר מקשיב ומעודד את המטופל לקדם את האסוציאציות החופשיות שלו, נהג פרנצי לצמצם תגובות מסוימות, מילוליות ולא-מילוליות כאחד, על מנת לאפשר למחשבות ולרגשות המודחקים של המטופל להגיח החוצה. פרנצי תיאר חקר מקרה בו השתמש בסוג של הפעלה התנהגותית, נדירה ביותר בטיפול הפסיכואנליטי באותם הימים, כאשר ביקש מזמרת אופרה עם חרדת ביצוע "להופיע" במהלך טיפול, ובדרך זו להיאבק בפחדים שלה.
אמפתיה קלינית בפסיכואנליזה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנצי האמין שהתגובה האמפתית במהלך פסיכותרפיה, היא הבסיס של האינטראקציה הקלינית. הוא ביסס את התערבותו על התגובה לחוויה הסובייקטיבית של המטופל. בעוד הגישה המסורתית יותר הייתה שלאנליטיקאי יש תפקיד של רופא, הנותן טיפול לחולה בהתבסס על השיפוט הדיאגנוסטי של הפסיכופתולוגיה - פרנצי רצה שהמטופל יהפוך לשותף המשתתף במפגש שנוצר על ידי הצמד הטיפולי. הדגש הזה על הדדיות אמפתית במהלך המפגש הטיפולי היה תרומה חשובה להתפתחות הפסיכואנליזה.
פרנצי גם האמין שחשיפה עצמית של המטפל היא כוח מתקן טיפולי חשוב. לטענתו, ביטוי הרגשות של המטפל, חיוביים ושליליים כאחד, בונה את האמון במערכת היחסים הטיפולית ומקדם את התהליך הטיפולי. הפרקטיקה של הכללת אישיותו של המטפל במפגש הטיפולי הביאה לפיתוחו של הרעיון המפגש ההדדי: המטפל מורשה לדון בהיבטים מסוימים של חייו ומחשבותיו, כל עוד זה רלוונטי לטיפול. זאת בניגוד להתנזרות הטיפולית הפרוידיאנית, לפיה המטפל לא צריך לערב את חייו האישיים בטיפול, ועליו להישאר נייטרלי. המפגש הטיפולי הוא תקדים לתאוריה הפסיכואנליטית של "פסיכולוגיה של שני אנשים".
תאוריית "בלבול השפות" אודות טראומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנצי האמין כי ההשפעה הטראומתית המתמשכת של גירוי יתר כרוני, קיפוח, או כשל אמפתי (מונח שזכה מאוחר יותר לפיתוח נוסף על ידי היינץ קוהוט), הוא מה שגורם בהמשך להפרעות נוירוטיות, הפרעות אישיות, הפרעת אישיות גבולית ופסיכוזה.
על פי תפיסה זאת, טראומה נפשית מתפתחת כתוצאה של פיתוי מיני של הילד על ידי הורה או דמות סמכותית. בלבול השפות מתרחש כאשר הילד מתיימר להיות בן הזוג של ההורה. המבוגר הפתולוגי מפרש את המשחק הילדותי והתמים הזה בהתאם ל"לשון התשוקה" הבוגרת שלו, ואז מכריח את הילד להתאים ללשון זו. המבוגר משתמש בשפה שהילד אינו דובר ומפרש את המשחק התמים של הילד (השפה הילדותית שלו) על פי נקודת המבט המופרעת שלו. לדוגמה, במהלך משחק משותף של אב ובת, היא מציעה לו את תפקיד בעלה ומציעה שהוא ישכב אִתה בדיוק כפי שהוא שוכב לישון עם אִמהּ; האב הפתולוגי מפרש בצורה שגויה הצעה זו ונוגע בבִתו בצורה שאינה ראויה, בזמן שהם במיטה. במצב זה, הילדה מדברת בשפה הילדותית התמימה שלה, והאב מפרש את ההצעה באמצעות הלשון המינית הבוגרת הנלהבת שלו. על פי פרנצי, המבוגר מנסה לשכנע את הילד שהתאווה מצִדו היא באמת האהבה אליה משתוקק הילד.
פרנצי מכליל את הרעיון אודות טראומה נפשית להזנחה רגשית, התעללות פיזית וכשל אמפתי. הביטוי הבולט של הפרעות אלו יהיה התעללות מינית.
הזדהות עם התוקפן
[עריכת קוד מקור | עריכה]הזדהות עם התוקפן (Identification with the Aggressor) היא מנגנון הגנה פסיכולוגי שתואר לראשונה על ידי הפסיכואנליטיקאי ההונגרי שנדור פרנצי בשנות ה־30 של המאה ה־20. פרנצי טען כי במצבים של טראומה בין-אישית קשה, ובעיקר כאשר הפוגע הוא דמות מטפלת, הילד עשוי להתמודד עם הפגיעה לא באמצעות התנגדות אלא באמצעות הפנמה של תוקפנות הפוגע, עמדותיו, ואפילו הזדהות רגשית עמו.[1][2][3]
ברשימתו המאוחרת "בלבול השפות בין המבוגרים לילד",[4] פרנצי תיאר כיצד ילד קטן החווה פגיעה מינית או רגשית מצד מבוגר משמעותי, עלול לוותר על הסובייקטיביות שלו במאמץ לשמר את הקשר עם הדמות המטפלת. הילד לומד, לדברי פרנצי, "לקרוא את מחשבותיו וצרכיו של הפוגע", להיענות להם, ואף להעדיף את עולמו של הפוגע על פני עולמו האישי. בכך נוצרת הזדהות עמוקה עם עמדתו של התוקפן, תוך ביטול רגשותיו האותנטיים של הילד כגון פחד, כעס, או כאב. פרנצי הדגיש כי מדובר במנגנון הישרדות קיצוני שמתעורר כשהילד נמצא במצב של חוסר אונים טוטלי – פיזי, רגשי וחברתי – ואינו יכול להיעזר במבוגר אחר. לדבריו, כאשר הסביבה מפגינה אדישות או התכחשות לפגיעה, הילד נותר בודד עם הטראומה, והזדהות עם התוקפן הופכת לדרך יחידה "למצוא משמעות" או שליטה במצב.
תיקוף התופעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפסיכולוגית הקלינית הישראלית פרופ' יעל להב מאוניברסיטת תל אביב היא החוקרת המרכזית כיום בתחום ההזדהות עם התוקפן. להב חקרה את התופעה בקרב נפגעי ונפגעות טראומה בין-אישית, ובמיוחד נפגעי התעללות (מינית, פיזית ורגשית) בילדות ונשים שחוו אלימות מצד בני זוגן. היא פיתחה את שאלון ההזדהות עם התוקפן (IAS – Identification with the Aggressor Scale) הבוחן ארבעה ממדים עיקריים של התופעה: אימוץ עמדות התוקפן, הפנמת תוקפנות של התוקפן, החלפת תחושת הסוכנות בזו של התוקפן, ורגישות־יתר כלפי התוקפן.[5]
במחקריה, פרופ' להב מצאה ששורדי התעללות רבים מפגינים הזדהות עם התוקפן גם שנים לאחר תום ההתעללות, וכי רמות גבוהות של הזדהות עם התוקפן מקושרות לרמות גבוהות של מצוקה פוסט טראומטית המתבטאת במגוון אופנים, כגון הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), הפרעת דחק פוסט-טראומטית מורכבת (CPTSD), דיסוציאציה, אשמה פוסט-טראומטית, התנהגויות של פגיעה עצמית, ואובדנות.[4][6][7][8][9] כמו כן, נמצא כי התופעה מנבאת קורבנות מינית חוזרת (חשיפה חוזרת לטראומה מינית)[10] בקרב שורדי התעללות מינית בילדות, ואף חזרה לקשרים פוגעניים לאחר יציאה מהם.[11] במחקר נוסף מצאה להב כי צמיחה פוסט-טראומטית מדווחת בקרב חלק משורדי ההתעללות בילדות עשויה לשקף למעשה תהליך של הזדהות עם התוקפן ולא ריפוי אמיתי – במיוחד כאשר היא מלווה בסימנים של דיסוציאציה.[12]
חשיבות קלינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]התיאוריה של פרנצי והמחקרים של להב מדגישים את חשיבות ההכרה בהזדהות עם התוקפן כמנגנון הגנה מרכזי אל מול התעללות. הבנת המנגנון מאפשרת למטפלים לזהות דפוסים מורכבים של האשמה עצמית, העדפת הפוגע, ושחזור טראומתי, ומצביעים על הצורך בפיתוח שיטות טיפול להפחתת המנגנון.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- טיירי בוקנובסקי, שנדור פרנצי, תולעת ספרים, 1999.
- שנדור פרנצי, היומן הקליני, עם עובד, 2013.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מכון שנדור פרנצי (באנגלית)
- שאנדור פרנצי, בלקסיקון הפסיכולוגי בטיפולנט
גבריאל בוקובזה, גיחה במנהרת הזמן אל ערש הפסיכואנליזה, באתר הארץ, 7 בפברואר 2014- שנדור פרנצי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
שנדור פרנצי (1873-1933), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Ferenczi, S. Confusion of tongues between adults and the child (E. Mosbacher, Trans.). in Final contributions to the problems and methods of psycho-analysis (ed. Balint, M.) (London, England: Karnac Books, 1933).
- ^ Frankel, J. Exploring Ferenczi’s concept of identification with the aggressor: Its role in trauma, everyday life, and the therapeutic relationship. Psychoanal. Dialogues 12, 101–139 (2002).
- ^ Frankel, J. Identification with the aggressor and the ‘normal traumas’: Clinical implications. in International Forum of Psychoanalysis vol. 13 78–83 (Taylor & Francis, 2004).
- ^ 1 2 Lahav, Y., Talmon, A. & Ginzburg, K. Knowing the Abuser Inside and Out: The Development and Psychometric Evaluation of the Identification With the Aggressor Scale. J. Interpers. Violence 088626051987230 (2019) doi:10.1177/0886260519872306.
- ^ Lahav, Y., Talmon, A. & Ginzburg, K. Knowing the Abuser Inside and Out: The Development and Psychometric Evaluation of the Identification With the Aggressor Scale. J. Interpers. Violence 088626051987230 (2019) doi:10.1177/0886260519872306.
- ^ Lahav, Y., Allende, S., Talmon, A., Ginzburg, K. & Spiegel, D. Identification with the aggressor and inward and outward aggression in abuse survivors. J. Interpers. Violence 1–24 (2020).
- ^ Lahav, Y. Suicidality in Childhood Abuse Survivors – The Contribution of Identification with the Aggressor. J. Affect. Disord. 804–810 (2021).
- ^ Lahav, Y. et al. Complex PTSD and identification with the aggressor among survivors of childhood abuse. Child Abuse Negl. 160, 107196 (2025).
- ^ Siegel, A., Shaked, E. & Lahav, Y. A Complex Relationship: Intimate Partner Violence, Identification With the Aggressor, and Guilt. Violence Women 107780122211379 (2022) doi:10.1177/10778012221137917.
- ^ Lahav, Y., Talmon, A., Ginzburg, K. & Spiegel, D. Reenacting Past Abuse–Identification with the Aggressor and Sexual Revictimization. J. Trauma Dissociation 20, 378–391 (2019).
- ^ Lahav, Y. Hyper-Sensitivity to the Perpetrator and the Likelihood of Returning to Abusive Relationships. J. Interpers. Violence 38, NP1815–NP1841 (2023).
- ^ Sultana, E. A. & Lahav, Y. Posttraumatic Growth, Dissociation and Identification With The Aggressor Among Childhood Abuse Survivors. J. Trauma Dissociation 24, 410–425 (2023).
| פסיכולוגיה | ||
|---|---|---|
| פסיכולוג • פסיכותרפיה • פילוסופיה של הפסיכולוגיה | ||
| ענפי מחקר | פסיכוביולוגיה • קוגניטיבית • התפתחותית • חברתית • אישיותית • השוואתית • פסיכופתולוגיה • פסיכופיזיקה • פסיכובלשנות • פסיכולוגיה אבולוציונית • נוירופסיכולוגיה • פסיכולוגיה תרבותית • פסיכולוגיה בין תרבותית • ראו גם: פסיכיאטריה | 
|
| תחומי עיסוק | קלינית • חינוכית • ארגונית/תעסוקתית • שיקומית • רפואית • משפטית • צבאית • ספורט | |
| אסכולות | סטרוקטורליזם • פונקציונליזם • פנומנולוגיה • פסיכואנליזה • אינדיבידואלית • הומניסטית • ביהביוריזם • אקזיסטנציאליזם • גשטלט • פסיכולוגיה חיובית • פסיכודינמיקה | |
| מושגים כלליים | תודעה • תפיסה • לא-מודע • זיכרון • למידה • רווחה נפשית • הפרעה נפשית • טראומה נפשית • מבחני אישיות • אינטליגנציה • מיינד • רגש | |
| הקטגוריה "פסיכולוגיה" במיזמים אחרים של קרן ויקימדיה: ויקימילון • ויקיספר • ויקיציטוט | ||