תאודור אגריפה ד'אובינייה
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| ציור דיוקן מ-1622 | |
| לידה |
8 בפברואר 1552 Pons, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
9 במאי 1630 (בגיל 78) Jussy, רפובליקת ז'נבה |
| שם לידה |
Théodore Agrippa d’Aubigné |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
St. Pierre Cathedral |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת ז'נבה, אוניברסיטת אורליאן |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| סוגה |
שירה נרטיבית |
| זרם ספרותי |
ספרות הבארוק |
| בן או בת זוג |
Susanne de Lezay, Baronne de Surineau |
| צאצאים |
Constant d'Aubigné, Nathan d'Aubigné |
  | |
תאודור אגריפה, אביר ד'אובינייה, במקור - ד'אוביני (בצרפתית:Théodore Agrippa d'Aubigné, 8 בפברואר 1552 - 9 במאי 1630) היה איש צבא , סופר ומשורר בארוק צרפתי. נודע בעיקר בזכות הפואמה ההרואית " Les Tragiques" ("הטרגיוֹת") המספרת על רדיפות ההוגנוטים בצרפת. ד'אובינייה נמנה עם הדמויות החשובות של המפלגה ההוגנוטית. כמפקד צבאי הצטיין בגבורתו ובלהיטותו. היה אויב מושבע של הכנסייה הקתולית, מבקר חריף של החצר המלכותית הצרפתית היה אחד מרעיו שלהנסיך אנרי מנווארה אולם אחרי שזה המיר את דתו לקתוליות האשים אותו בבגידה בכנסייה הפרוטסטנטית. המושרר האנגלי קיית' בוזלי קרא לו "המשורר האפי של העניין הפרוטסטנטי" בימי מלחמות הדת בצרפת. אומנם, כפי שציין בוזלי, נשכח אחרי מותו, עד שנתגלה מחדש עלידי נציגי התנועה הרומנטית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תאודור אגריפה נולד ב-1552 ביישוב סן מורי, על ידי פון (שאראנט-מריטים), בחבל סנטונז'. הוא היה בנו של השופט ז'אן ד'אובינייה, שהיה צאצא לבורסקאים שהתיישבו בלודן ושל קתרין דה ל'אסטאן, בת לאצולה הזעירה, שמתה בלידתו. עקב נסיבות לידתו נקרא התינוק "אגריפה" לפי המלים הלטיניות "Aegre partus" כלומר "לידה קשה". הוא הוטבל בדת הקתולית אולם התחנך באמונה הקלוויניסטית אביו, ז'אן, שהמיר בזמנו את דתו לקלוויניזם, השתתף במרד ההוגנוטים ולקח חלק בקנוניית אמבואז תחת פיקודו של טאנגי די בושה, המכונה "סן-סיר", מפקד פרוטסטנטי מחבל פואטו. הוא הפך לסגנו של סן-סיר. ב-1560 כשביקר עם בנו באמבואז השביע את הילד שייקום דמם של חבריו לנשק. אגריפה למד אצל מורים קלוויניסטים, בין היתר, לטינית, יוונית ועברית. ב-1562 הוא נסע לפריז עם אביו להמשך לימודיו והתארח בבית המלומד מתייה ברואלד. כאשר כעבור חדשיים פרצה מלחמת דת הראשונה והוצא צו גירוש נגד ההוגנוטים, אגריפה עזב את פריז עם המורה שלו. בדרך נעצרו ונכלאו על ידי כנופיות קתוליות. לבסוף קיבלו עזרה להימלט והגיעו למונטרז'י, בה התקבלו אצל רנה של צרפת. הם שהו לאחר מכן באורליאן שם נדבק אגריפה בדבר אך החלים. הוא התאמן בנשק ונכח במצור של אורליאן שבמהלכו מת אביו. ב-1565 הוא נשלח לז'נבה, שהייתה מגדלור של הפרוטסטנטיזם, והמשיך בה את לימודיו אצל תאודור דה בז. כעבור שנה נאלץ לברוח מהעיר בגלל מעורבותו בתקרית מוסרית:הוא האשים את חברו ללימודים, ברתולומה טסיה, במעשה סדום כלפיו. טסיה נשפט, עונה והוצא להורג באמצעות טביעה. כשב-1567 פרצה מלחמת הדת השנייה לא היסס ד'אובינייה להתגייס כדגלן ברגימנט ההוגנוטי מאנייר ועמד בראש הגששים. בגלל הסתבכותו בדו-קרב הוא נעדר מפריז בטבח ליל ברתולומאוס הקדוש וניצל. מאז הוא שמר בלב שנאה עמוקה כלפי המלכות. בפואמה שלו "Les Tragiques" ישנם רשמים ממעשי הזוועה שנחשף אליהם.
בשירות מלך נווארה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחצר משפחת ולואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן מה אחרי טבח ליל ברתולומאוס הקדוש, כשהוא בן 21, חזר ד'אובינייה לחצר המלכותית בפריז והיה לנושא כלים של אנרי, מלך נווארה, לימים אנרי הרביעי של צרפת. אדונו שהה במעצר בית ועמד תחת השגחה צמודה. בעת "קנוניית המתוסכלים" (Conjuration des Malcontents) ד'אובינייה, השתתף בניסיון הבריחה הכושל של מלך נווארה. אנרי הוכרח לתת ערבויות לכניעתו וכפי שסיפר ד'אובינייה ב"היסטוריה העולמית" שלו, חוייב להרחיק אותו ואת שאר שרתיו הנאמנים החשודים בכפירה ולשלוח אותם להילחם נגד הצבא הפרוטסטנטי. אכן גוייס ד'אובינייה מספר פעמים לצבא הקתולי, היה לנושא דגל היחידה של האביר דה פרוואק, נאבק בפרוטסטנטים בנורמנדיה, אחר כך בקרב דורמאן (Dormans) והתידד עם הדוכס גיז בחצר מבפריז הוא התחכך בגדולי הממלכה ועשה רושם של איש חצר מושלם. הוא זכה להערכה על פקחותו ושנינותו ונבחר כחבר באקדמיה למוזיקה ולשירה שהתכנסה בארמון לובר. הוא נודע גם כממציא שעשועים ומסחארות ואף כמומחה למאגיה. בו זמנית היה מעורב במריבות רבות וחיפש בלי הרף סיבות לדו-קרב. ב-27 ביוני 1574 נכח בהוצאתו להורג של הוויסקונט גבריאל דה מונטגומרי שבירך אותו לפני מותו. ד'אוביניה המשיך להימנות עם רעיו של מלך נווארה כשהמלך נמלט מהחצר ב-4 בפברואר 1576.
בחצר בנראק[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנרי מנווארה שמר לו ידידות והטיל עליו משימות רבות. אובינייה היה חם מזג ועקשן ולעיתים קרובות רב עם אדונו. במיוחד נזף בו שאינו דבק מספיק בעיניין הפרוטסטנטי והראה יותר מדי סימני חיבה לקתולים שמסביבו. בזמן שנווארה נטה לפשרה וביקש לפייס את החצר המלך , ב-1577 ד'אובינייה דגל בהמשך המאבק. אחרי חתימת הסכם השלום בפואטיה, שאותו גינה, הוא עזב לראשונה את אנרי. נפצע קשה בקסטלז'אלו ולמשך שנתיים הסתגר באחוזתו בלאנד-גינמר בחבל בלאזואה והתפנה לכתיבה. לפי האגדה שהוא עצמו הפיץ אותה יותר מאוחר, בקסטלז'אלו, בזמן שהיה שרוי בין חיים למוות, קיבל את ההשראה לפסוקים הראשונים של הפואמה האפית הגדולה שלו "הטרגיות" Les Tragiques. ב-1579 חזר לחצר נווארה. אולם ב-1582 קלקל את יחסיו עם המלכה מרגריט מוואלואה שביקשה מבעלה לגרשו. גם יחשיו עם פילגש המלך, דיאן ד'אנדואן, לא היו טובים יותר. ב-1588 יעץ למלך שלא להתגרש מאשתו החוקית לטובת דיאן. בינתיים הוא עצמו נשא לאישה את סוזן דה לוזיניאן דה לזה וחתונתם התקיימה ב-1583 בטירת בוגואן בלה קרש.
ניפוץ האשליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי מלחמות הליגה, ד'אובינייה הצטיין שוב בקרב. הוא השתתף בקרב קוטרא ב-1587 שבו הביס אנרי מנווארה את הצבא המלכותי.ב-1586 אנרי מינה אותו "מרשאל שדה" (maréchal de camp), אחר כך מושל אולרון ומאייזה (Maillezais) שנכבש על ידו בכוח ב-1589, ואחר כך התמנה לסגן-אדמירל של גייאן וברטניה. אחרי רצח הדוכס גיז ב-1588, חזר אובינייה למחלוקות הפוליטיות והצבאיות של תקופתו. הוא ייצג את האגף הקשוח של המחנה הפרוטסטנטי ("הקשוחים" - Les Fermes) ולא ראה בעין יפה את הפשרות אליהן הסכים ראש המחנה שלו על מנת לעלות לכס המלכות. כמו הוגנוטים רבים, ד'אובינייה ראה את המרת דתו של אנרי הרביעי לקתוליות ב-1593 כמעשה בגידה . חילוקי הדעות בפוליטיים והדתיים גרמו לו להיפרד מהמלך. אט אט הורחק מהחצר, ממנה נפרד לצמיתות אחרי רצח אנרי הרביעי ב-1610. ב-1618 , עם זאת, ניסה להעמיד את עצמו לשרות המלך החדש אך בלי הצלחה. אחרי 1620 הפך למבוקש מסוכן בעיני השלטון שהציע פרס על ראשו. בנסיבות אלה יצא לגלות מרצון ובחשאי בעזרת חבר ילדות בשם ז'אן דה ארמביר (Harambure) המכונה "בעל העין האחת". לד'אוביניה וגם לאנרי הרביעי לא היה להם מושג שביום מן הימים, ב-1683, נכדיהם, פרנסואז ד'אובינייה, לימים מאדאם דה מנטנון ו לואי הארבעה עשר יתאחדו בברית נישואים.
הפרישה והגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1611 נכח באספת הכנסיות הפרוטסטנטיות בסומור, ד'אוביניה , המייצג את חבל פואטו. כתב אז את Le Caducée ou l’Ange de la paix" שבו מלגלג על מחנה "הזהירים". באותם ימים מתפנה לכתיבת יצירותיו, ובמייחוד "LesTragiques " . הוא ראה בכתיבה עוד כלי נשק בזירה הפוליטית-אידיאולוגית, במיוחד על ידי פמפלטים אנטי-קתוליים ופולמוסים תוקפניים עם הההוגנוטים שהמירו את דתם.
מנישואיו הראשונים עם סוזאן דה לוזיניאן דה לזה, בת לענף מינורי של שושלת לוזיניאן המפורסמת, נולד לו בן, קונסטאן, ושתי בנות - לואיז ארטמיז דה וייאט ומרי דה קומון ד'אד (1624-1586) . בנו קונסטאן גרם לו לאכזבות הגדולות ביותר. למרבה הכעס, הוא עזב את הדת הפרוטסטנטית ב-1618 וניהל חיי הוללות בטירה במאייזה. מאוחר יותר ד'אובינייה מחל לו, אבל גירש אותו מהטירה. קונטאן הושלך לכלא בגלל זיופים. הוא התחתן ב-1608 בניגוד לרצון אביו עם אישה בשם אן מרשאן, ואחרי שתפס אותה בוגדת באכסנייה אחת הוא רצח אותה. בכלא קונסטאן התחתן מחדש עם ז'אן דה קדיאק. השניים הולידו את פרנסואז ד'אובינייה, שנודעה לימים כמרקיזה דה מנטונן, אשתו האדוקה של לואי הארבע עשר ד'אובינייה נישל את בנו מהירושה והשליך את כלתו ואת נכדיו למצב של עוני מרוד.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תאודור אגריפה ד'אובינייה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)