תאולוגיה טבעית
תאולוגיה טבעית, שנקראה בעבר גם פיזיקו-תאולוגיה (physico-theology), היא סוג של תאולוגיה המבקשת לספק טיעונים לנושאים תאולוגיים (כגון קיומה של אלוהות) המבוססים על ההיגיון ותגליות המדע, פרויקט הטיעון למען קיומו של אלוהים על בסיס עובדות טבעיות שנצפו, ובאמצעות תופעות טבע הנתפסות כאלוהיות, או מורכבויות הטבע הנראות בעיני התאולוגים כעדות לתוכנית אלוהית (ראה ייעוד מראש) או לרצון האל, הכולל את הטבע עצמו.
היבטים אלה מבדילים אותה מהתאולוגיה הנגלית, המבוססת על כתבי קודש ו/או חוויות דתיות, וכן גם מהתאולוגיה הטרנסנדנטלית (Transcendental theology), המבוססת על נימוק אפריורי. זוהי סוג של פילוסופיה, במטרה להסביר את טבעם של המנועים השמימיים, או האלים, או של אל עליון אחד, האחראים לתנועה השמימית. מסכת אריסטו מטאפיזיקה מתיימרת להדגים את קיומו ההכרחי של מניע ראשוני ללא תנועה.(Unmoved mover)
בדתות מונותיאיסטיות תאולוגיה טבעית כרוכה בעיקר בוויכוחים על תכונות או אי-תכונות של אלוהות, ובמיוחד על קיומה של האלוהות, תוך שימוש בטיעונים שאינם כרוכים בפנייה להתגלות.
את האידיאלים של התאולוגיה הטבעית ניתן לייחס אל התנ"ך והפילוסופיה היוונית. מקורות מוקדמים שניכרים לאידיאלים אלו מגיעים מירמיהו ומחכמת שלמה (בערך 50 לפנה"ס) ומהדיאלוג של אפלטון טימאוס (בערך 360 לפנה"ס).
מרקוס טרנטיוס וארו (116–27 לפנה"ס) קבע הבחנה בין תאולוגיה פוליטית (Political theology) (הפונקציות החברתיות של הדת), תאולוגיה טבעית ותאולוגיה מיתית (אנ'). הטרמינולוגיה שלו הפכה לחלק מהמסורת הסטואית ולאחר מכן מהנצרות באמצעות אוגוסטינוס מהיפו ותומאס אקווינס.
