התגלות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הִתְגַּלּוּת, בדתות שונות, היא תהליך החשיפה של אמִתוֹת אלוהיות לבני-האדם. המושג קיים באמונות רבות ובאופנים מגוונים, וזוכה לחשיבות רבה במיוחד בדתות האברהמיות, בהן הוא משמש כיסוד האמונה שעליו היא בנויה וממנו היא נוטלת את סמכותה ותוקפה.

התגלות נזכרת בצורות שונות מאוד בכתבי הקודש ובמסורות שבעל-פה של הדתות למיניהן: היא מתרחשת ומועברת באמצעים עקיפים כמו חלומות והשראה או בהופעה ישירה של האל או האלים במציאות, בעזרת תקשורת מפורשת שניתן להבין ולהעלות על הכתב או בחוויות ומעשים דוגמת נסים. באמונות שבטיות פרימיטיביות היא מתרחשת באמצעים מיסטיים, כמו כשפים המופעלים כדי להפציר באלוהות לגלות את סודותיה, ומתקשרת עם כוחות טבע דוגמת נהרות, הרים או חיות מיוחדות. הזוכים לה הם השמאן ואנשים אחרים המצויים בקרבה לעולם הרוחות העל-טבעי, והמסרים שהתקבלו באמצעותה הם על פי-רוב פשוטים למדי. בדתות מזרח אסיה ודרומה, כמו הבודהיזם והטאואיזם, רעיון ההתגלות נתפש בדרך כלל כהתעוררות פנימית של התודעה באמצעות הרהור ובוננות המביאים לבסוף להבנה והפנמה של העקרונות הגבוהים השולטים ביקום (דוגמת הברהמן בהינדואיזם). בדתות מבוססות-נבואה, כמו הזורואסטריות והאמונות האברהמיות השונות, הכלי העיקרי המפיץ ומפרש את ההתגלות הוא נבחר האל המתקשר עמו; ובמקרא, ההיסטוריה של עם ישראל היא בעצמה שיקוף של חסדי הבורא המעניש ומרחם על עמו חליפות, הגם שאירועי ההתגלות המרכזיים כרוכים בהתערבות ישירה, כבקריעת ים סוף ומעמד הר סיני.

סיווג מרכזי אחד של התופעה הוא ההבחנה בין התגלות כללית להתגלות מיוחדת: הראשונה מתחוללת באופן מתמיד ומתבטאת בדרך כלל בטבע העולם הנוהג כמנהגו, שנתפש כמגלם את נוכחות האל בסדר הפשוט בו הוא פועל ומתקיים. כך, כל תופעות הטבע והיקום מרמזות בעצם על קיום האלוהות וניתן ללמוד אודותיה ואודות רצונה מהן. התגלות מיוחדת, לעומת זאת, היא התערבות חוץ-טבעית שבה ההשגחה העליונה מופיעה בבירור ובאופן בלעדי לפני אדם או קבוצה נבחרים וחושפת בפניהם את דברה. שתי התפישות עשויות להיות משלימות או מנוגדות. בעיקר בדתות האברהמיות, היהדות, הנצרות והאסלאם, רווח דגש על המיוחדת. זה נובע מאופיו הטמיר והנשגב של האלוהים בהן והיותו מעבר להבנת אנוש. בשל כך, הידע היחיד שניתן להשיג אודותיו (ובמשתמע, הידע האמתי הוודאי על היקום כולו) הוא זה שהאל עצמו בחר לגלות לבריותיו. חשיבות ההתגלות המיוחדת עשויה להביא לדחיית המסקנות המתקבלות דרך החושים מהעולם הסובב לטובת התעקשות על עליונות המסר האלוהי שניתן באירועי ההתגלות המכוננים של האמונה. חיכוך זה מתבטא בסוגיית דת ומדע והצורך ליישב בין המסורת שנתקבלה בהתגלות וההסברים המדעיים החדשים – בין אם באמצעות דחיית האחרונים או ניסיון לתרץ באופן כלשהו.

בדתות מזרח אסיה מושג ההתגלות מטושטש יותר ומתקשר לתהליך של הבשלה והארה פנימית במקום לקבלת מידע מגבוה. בהתאם, גם באמונות שם המחשיבות את כתביהן כמכילים ידע נשגב וחיוני – כמו האסכולות האורתודוקסיות של ההינדואיזם, הרואות חלק מהוודות ככאלו – קיים ניגוד חריף פחות בנושא ורעיון ההתגלות המיוחדת כמעט ולא קיים. מאידך, גם בהשקפות הפונדמנטליסטיות ביותר בדתות האברהמיות ישנו מקום למושג ההתגלות הכללית; האסלאם, לדוגמה, רואה את חוכמת האל כמתגלמת בסדר ובארגון של הטבע. נעשו מאמצים כבירים להכיל עקרון זה לתוך האמונה. אסכולות רציונליסטיות, כמו של המוסלמי אבן רושד, ניסו באמצעים פילוסופיים ופרשניים שונים להכפיף לשכל ולהגיון את המסורות הדתיות שהתקבלו לפי האמונה בהתגלות מיוחדת. גישה פשרנית יותר יוצגה על ידי הוגים כמו סט. תומאס אקווינס, שניסה לגשר על הניגוד באמצעות הקביעה שהשכל חיוני ממילא להבנת המסר האלוהי ואי-אפשר היה להפנימו אחרת, ושהבורא מעביר שני סוגי אמתות: כאלו שמעבר להשגת אנוש וכאלו שניתן להגיע אליהן בשכל ואפשר ללומדן גם מהעולם הסובב. מול כולם ניצבו הדוגלים בפידאיזם, שדבקו בכך שהאמונה לבדה היא המפתח להבנת המציאות בלי שום תלות בהגיון ובידע חוץ-התגלותי.

למרות שהתגלות יכולה להיות מתועדת במסורת שבעל-פה או להישכח, הצורה המקובלת והחשובה ביותר בהן אמונות משמרות את ההתגלויות שהן מתבססות עליהן היא של כתבי קודש. הדתות האברהמיות השונות, לדוגמה רואות את התורה כמסמך שהוכתב מילולית למשה; הנצרות מוסיפה לו ולמקרא את הברית החדשה ורואה בישו את שיא ההתגלות האלוהית, בעוד שהאסלאם גורס שהקוראן מתקן את כל השגיאות שנפלו לפני גילויו ומוחמד הוא "חותם הנביאים". למעמדם של כתבי הקודש כפרי התגלות מתלווים סיבוכים שונים הנובעים מכך. בין השאר, קיימת השאלה האם או באיזו מידה הם חפים מטעות בתוקף היותם דבר האל. פידאיסטים קיצונים סירבו להתפשר על כך שתכניהם אכן צודקים באופן מוחלט, אך אפולוגטיקנים שונים לכל אורך ההיסטוריה ובייחוד בעת החדשה, כשתגליות במדעי הטבע או מחקר היסטורי אתגרו את טענות הכתובים יותר ויותר, נקטו בגישה של מידוּר וחלוקה. ההתגלות נחשבה לתקפה וחסינה מטעות רק בענייני דת או מוסר, בעוד שנתונים אחרים (כמו תיאור השמש כמקיפה את כדור הארץ) תורצו בטיעון כי ננקטו המושגים שהיו מקובלים בעת שההתגלות הועברה משום שלא על כך נסוב תוקפם של המסרים הגנוזים בה.

עניין טעון לא פחות הנו פרשנות ההתגלות לאורך הדורות ובידי מי היא נתונה. לרוב הדתות הממוסדות מנגנון פרשני המיועד להחיל, לבאר ולגלות את המסר הרלוונטי הצפון בהתגלות המקורית לכל עת או מקרה. ביהדות (הרבנית) מוענק לתורה שבעל פה מעמד שווה לזו שבכתב, וכמותה מאמינים שגּוּלְּתָה במעמד הר סיני ומכילה פוטנציאלית את כל הפרשנויות הרלוונטיות הנכונות לכל שאלה שעשויה לעלות; ברוב הכנסיות יש למסורה שהועברה בעל-פה מעמד דומה ביחס לברית החדשה, ובאסלאם מוענקת חשיבות גדולה לחדית' ולסונה. גם דתות השוללות בעקרון את תקפותן המחייבת של מסורות אלו ומקדשות את הטקסטים לבדם, כמו הקראים או הפרוטסטנטים, יצרו מיד מקבילות משלהם – הראשונים קיבלו ליקוט תקדימים בשם "סבל הירושה", והאחרונים אימצו את החלטות הוועידות האקומניות וכתבו הצהרות אמונה כמו "נוסח האמנה" הלותרני – הגם שמעמדן שונה ומתייחסים אליהן בדרך כלל בגמישות רבה יותר.

סוגיה אחרת היא השאלה האם ועד כמה ההתגלות האלוהית היא טענתית (פרופוזיציונלית), כלומר מכילה אמתות שניתן לקבל או לשלול. עד הנאורות, למרות המחלוקות הקשות והמרות בין ובתוך הדתות השונות, הטענתיות של ההתגלות נתפשה כמובנת מאליה. עליית הפילוסופיה החדשה שהדגישה את הסובייקטיביות של ההבנה האנושית, ברוח עמנואל קאנט ואחרים, יחד עם המחקר ההיסטורי-ביקורתי בכתבי הקודש, פרמו במידה רבה מוסכמה זו בנצרות במערב אירופה ובצפון אמריקה ובקרב קבוצות יהודיות שהושפעו ממנה, בעיקר הרפורמים. תאולוגים שניסו להכליל את המדע והפילוסופיה החדשים בעבודתם, בראש ובראשונה פרידריך שליירמאכר שתיאר את התקשורת עם האל כחוויה פנימית של התעוררות רגשית ותודעתית, העלו נגדם את ההאשמה כי גרמו לכך שאף בעיני המאמין להתגלות אבד כל מובן אובייקטיבי ופרופוזיציונלי שהיה לה בעבר. לנוכח ההתרופפות שניבעה מכך ניסו הוגים כמו סרן קירקגור ובמיוחד תאולוגים נוצרים "נאו-אורתודוקסים", דוגמת אמיל ברונר וגם קרל בארת, לפתור את המתח מבלי להיגרר חזרה לעמדות פונדמנטליסטיות. הם קבעו שבלי תלות בתוכן כתבי הקודש, אותם הוסיפו לבחון בעין ביקורתית ומתוך ההקשר בו חוברו, היה גילוי אובייקטיבי של אלוהים עצמו, שדי היה בו כדי לתקף את מושג ההתגלות; אפילו אם לא הועבר שום מסר טענתי והנביאים רק עיבדו את חוויית המפגש אותו כלל לא יכלו להבין, נוכחות הבורא בפני עצמה יצרה אותה. השקפה זו, אף שהתיימרה לפתור את הבעיה, הותקפה מיד על ידי מבקרים שציינו כי אי-אפשר לתאר מגע בורא-בריה בלי תוכן טענתי כלשהו, שהרי אפילו החווייה הבסיסית ביותר של המגע מכילה גרעין כזה. באגף הליברלי (על פי רוב הכנסיות הפרוטסטנטיות המתונות ושמאלה מהן) הוסיפו לתאר את ההתגלות במונחים מופשטים ומעורפלים יותר ויותר עד ערעורה כליל והאשמתם ברידוד האמונה למוסר חברתי חילוני ותו לאו, בעוד שהחוגים הקנאיים דבקו בכך שכתבי הקודש משקפים במדויק את דבר הבורא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התגלות בוויקישיתוף