תאוריית ההתקשרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך מבולגן, תוספות שונות נכתבו ללא שילוב ראוי בטקסט.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אם וילדהּ

תיאוריית ההתקשרות (באנגלית Attachment Theory) היא תיאוריה פסיכולוגית התפתחותית, שנהגתה על ידי הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקן, ג'ון בולבי. התיאוריה עוסקת בקשר המתפתח בין הילד לאמו בשנות החיים הראשונות, כבונה את התייחסותו של הילד לעולם החברתי הסובב אותו, וכן את תפיסתו העצמית. ההנחה המרכזית של התיאוריה היא כי קיים צורך מולד ואוניברסלי של תינוקות לפתח מערכת יחסים עם מטפל מרכזי אחד לפחות, וקשר זה חיוני להתפתחות חברתית ורגשית תקינה של התינוק.

מושגים מרכזיים בתיאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך בקשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאוריית ההתקשרות מבוססת על ההנחה שבנפש הפעוט טבוע הצורך ליצור קשר עם הדמות המטפלת בו. זאת בניגוד לתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, לפיה מה שמניע את התינוק הוא סיפוק דחפים וצרכים פיזיים. הצורך בקרבה להורה כדי לקבל הגנה הוא ראשוני על פי התיאוריה, ואינו צורך משני שתפקידו לספק צרכים פיזיים. בולבי מושפע מתיאוריית האבולוציה הדארווינסטית, ומניח שלדחף ליצור קשר ולחפש קרבה יש ערך הישרדותי רב, ועל כן הפך לחלק אינטגראלי באישיות האנושית כבר בראשית היווצרותה. ההתנהגויות האופייניות לתינוק- בכי, חיוך וצחוק, אינן אלא ביטוי לדחף זה. במחקר מפורסם שערך הפסיכולוג הארי הארלו הושמו גורי קופים בכלוב ובו בובת אם מלאכותית העשויה חוטי תיל המספקת מזון ומים, וכן בובת אם מלאכותית רכה, העשויה ספוג רך, המזכירה אם אמיתית. הארלו הראה כי הקופים אמנם מתקרבים לאם המאכילה בכל פעם שהם רעבים, אך כשהם עייפים או מפוחדים הם הולכים ישירות לאם הרכה. בצורה כזו הוכיח הארלו כי הצורך בהגנה ובקרבה נפרד מן הצורך הפיזי במזון, ובכך נתן אישור אמפירי לדבריו של בולבי. תיקוף אמפירי נוסף הגיע ממחקריו של בולבי בנוגע לתנאי הגידול העגומים של ילדים רכים בבתי יתומים שאינם מנוהלים כראוי. אלה שימשו להצגת הנכות הרגשית הקשה שמוליד היעדר קשר בין-אישי אוהב בין התינוק למטפל בו. נכות זו עלולה למצוא לה אפילו ביטויים פיזיים (כגון "ננסות על רקע רגשי").

מודל עבודה פנימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוטיבציה לפתח קשר אצל תינוקות היא כה גבוהה, ולכן הקשר שנוצר בשנה הראשונה בין הילד לדמות המטפלת הוא טוטאלי ובעל משמעות, הוא ישפיע על הפרט לאורך כל חייו. הדפוס שנוצר בקשר הראשוני והחוויות שחווה התינוק יוצרים מודל עבודה פנימי, שהוא תבנית אשר תשמש את אותו ילד לאורך כל חייו, בעת יצירת קשרים עם אחרים וגם בעת בניית דימויו העצמי. מודל העבודה הפנימי, מתגבש, עפ"י בולבי, בשנת החיים הראשונה, לאחריה קשה יהיה לשנותו. הקשר של הילד עם הדמות המטפלת בשנות החיים הראשונות, יהווה את האבטיפוס של כל הקשרים אותם יצור אותו ילד בעתיד, שכן לפיו יעריך הילד את מידת ההערכה שהזולת רוחש לו ואיכות הקשר שיש לצפות לו. מודל העבודה הוא שיכתיב לילד את עקרונות היסוד להמשך חייו החברתיים, והוא יעבוד כל הזמן לאורך החיים. עפ"י בולבי, ההבדלים הבסיסיים בין בני האדם נובעים מהבדלים במודלים הפנימיים שנוצרו אצלם.

"סיטואציית הזר" וסגנונות התקשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי איננסוורת', פיתחה את התיאוריה של בולבי, ויצרה מבחן שנועד לאבחן ולסווג את מודל העבודה הפנימי של התינוק. המבחן מתבצע בסוף שנת החיים הראשונה של הילד, בה התגבש מודל העבודה שלו. המבחן נקרא מבחן "סיטואציית הזר", ומבוסס על ההנחה התיאורטית, לפיה לילדים המפתחים התקשרות תקינה להוריהם, משמשים ההורים "בסיס בטוח" שממנו אפשר לצאת לחקירת הסביבה, מה שיסלול דרך להתקדמות קוגניטיבית ורגשית. לעומת זאת, ישנם סוגי התקשרויות פגומים, שעלולים לפגוע בהתפתחותו של הילד. למבחן ארבעה שלבים: (1) מקום חדש ומסקרן- האם והתינוק מוכנסים לחדר עם צעצועים; (2) אישה זרה- מצטרפת לחדר אישה זרה; (3) פרידה- האם יוצאת מהחדר; (4) איחוד- האם חוזרת לחדר. עפ"י התנהגותו ותגובותיו של התינוק, נקבע סגנון ההתקשרות שלו. נמצאו ארבעה סגנונות התקשרות:

  1. התקשרות בטוחה- תינוק בעל סגנון זה בשלב הראשון יחקור את החדר, אך כשאמו תצא והוא יישאר לבדו עם האישה הזרה הוא יפסיק לחקור ויבכה. כשהאם תחזור, הוא יחפש את קרבתה ויירגע בעזרתה. בסגנון הזה, מדובר על אם רגישה לצרכי התינוק ומביעה כלפיו רגשות חיוביים. בולבי ואיינסוורת' התייחסו לתינוק בעל סגנון זה ככזה שפעילות מערכת ההתקשרות היא תקינה.
  2. התקשרות אמביוולנטית (חרדה)- תינוק בעל סגנון זה לא יחקור את החדר בשלב הראשון של המבחן, הוא יישאר קרוב לאמו, וזה אף יתעצם כשאישה זרה תיכנס לחדר. כשהאם תצא מהחדר, הוא יבכה ויראה מצוקה, אך כשהיא תחזור הוא יראה אמביוולנטיות וכעס כלפיה, ספק יתקרב אליה ספק יירגע בעזרתה. בסגנון הזה, מדובר על אם שמתקשה לזהות את צרכי התינוק, ולתינוק קש לזהות מתי היא תגיב אליו בצורה חיובית ומתי לא. האם נחווית כאמביוולנטית ולכן התינוק הופך עצמו לכזה. בולבי ואינסוורת' התייחסו לתינוק בעל סגנון זה ככזה שמערכת ההתקשרות שלו נמצאת בפעילות יתר.
  3. התקשרות נמנעת- תינוק בעל סגנון זה יחקור בשלב הראשון את החדר, וכך יעשה גם כשתיכנס אישה זרה. כשהאם תצא מהחדר, לא יראה סימני מצוקה או בכי, וכשהיא תחזור הוא יתעלם ממנה, ולעיתים אף יהיה ידידותי ותר כלפי האישה הזרה. בסגנון זה, מדובר על אם שהטיפול שלה בתינוק מאופיין בחוסר סבלנות והבעותיה הרגשיות כלפיו הן שליליות. על כן, התינוק מוותר על הקשר עמה ומתרחק ממנה. בולבי ואיינסוורת' התייחסו לתינוק בעל סגנון זה ככזה שמערכת ההתקשרות שלו נמצאת בתת-פעילות.
  4. התקשרות לא מאורגנת- תינוק בעל סגנון זה אינו ידע מה לעשות בחדר ולא ימצא את עצמו, הוא יראה התנהגויות סותרות (למשל: לשבת ליד האם ולבכות), וכן הרבה בלבול ומצוקה. זהו סגנון שיש בו סממנים מהדפוס הנמנע ומהדפוס האמביוולנטי גם יחד. בסגנון זה, לרוב מדובר על תינוק שעבר התעללות מצד האם או הדמות המטפלת. בולבי ואיינסוורת' התייחסו לתינוק בעל סגנון זה ככזה שפעילות מערכת ההתקשרות שלו אינה סדירה.

שלושת הסגנונות האחרונים מוגדרים כסגנונות התקשרות לא בטוחים.

ממצאים שונים בניסויי "סיטואציית הזר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כ- 70% מהאוכלוסייה מאופיינת בסגנון התקשרות בטוח
  • בארץ הראו חוקרים שבקיבוצים, בתקופה שבה הילדים גודלו בנפרד מההורים, היה אחוז ילדים בעלי סגנון התקשרות אמביוולנטי (חרד) גבוה ביותר, עד כדי כך שהחוקרים נאלצו להפסיק את "מצב הזר" באמצע
  • נמצא שטיפול במעונות יום מלא בגיל הקודם לגיל שנה הוא גורם סיכון (אם כי לא גורם מחייב) להתקשרות נמנעת. התוצאה היא נזק ארוך טווח, שכן ילדים אלו נוטים יותר לתוקפנות ולבעיות אחרות. נראה עם זאת שהסכנה קטנה כאשר מדובר במעון שהטיפול בו הוא מאיכות טובה.
  • נראה שיש קשר בין היסטוריית ההתקשרות של האם לבין סוג ההתקשרות שמעניקה היא עצמה לילדה. קשר כזה נמצא אפילו בקופים.

מדידת סגנון התקשרות בבגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שניסוי מצב הזר תפס תאוצה בשדה המחקרי, ניסו חוקרים שונים למצוא כלי מהימן כדי למדוד את סגנון ההתקשרות של האדם הבוגר. שני זרמים מרכזיים עשו זאת:

  • הזרם ההתפתחותי- זרם זה הונהג על ידי ממשיכתה של איינסוורת, מרי מיין. בעקבות מחקרים רבים בהם השתמשה במצב הזר, החליטה מרי מיין שכדאי לראיין את האמהות שהביאו את תינוקם לניסוי, ולהכניס גם אותן כמשתנה ניסויי. על כן יצרה מיין את שאלון ה-Adult Attachment Interview) AAI). בראיון זה שאלה מיין את האמהות בנוגע לאמהות שלהן עצמן, ובנוגע לקשר שהיה להן איתן בילדות. עם הזמן הבינה מיין כי הראיון מודד בעצם את סגנון ההתקשרות של האם, וכי ניתן להשתמש בו כדי לחקור את נושא ההתקשרות בבגרות.
  • הזרם החברתי-אישיותי- זרם זה הושפע מן המחקר הפסיכולוגי בנושא אישיות. בתקופה זו הכלי הנפוץ ביותר בחקר האישיות היה שאלון לדיווח עצמי. לכן חוקרים רבים החלו לפתח שאלוני דיווח עצמי למדידת סגנון ההתקשרות בבגרות. השאלון המפורסם ביותר היה של צמד החוקרים חאזן ושייבר.
  • קלי ברננד- ב-1998 אספה ברננד (תלמידתו של שייבר) את כל שאלוני ההתקשרות שנוצרו, ובעזרת שיטות שונות של ניתוח גורמים יצרה שאלון על אחד הנע על שני צירים: ציר חרדה, וציר הימנעות. אדם בעל סגנון התקשרות בטוח יקבל ציון נמוך בציר החרדה ובציר ההימנעות. אדם בעל סגנון התקשרות חרד יקבל ציון גבוה בציר החרדה, ונמוך בציר ההימנעות (אדם כזה נקרא על ידי ברננד "דואג"). אדם בעל סגנון התקשרות נמנע יקבל ציון גבוה בציר ההימנעות, ונמוך בציר החרדה (אדם כזה נקרא על ידי ברננד "מבטל"). אדם בעל סגונון התקשרות לא מאורגן יקבל ציון גבוה בשני הצירים (אדם כזה נקרא על ידי ברננד "נמנע-דואג").

ביקורת על תיאורית ההתקשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תיאוריית המזג- יריבתה הגדולה של תאוריית ההתקשרות היא תאוריית המזג, המניחה שהבדלים במזג הם הגורמים לשוני בהתנהגות במצב הזר. פסיכולוגים הסבורים כך, כמו למשל ג'רום קגן, מזהירים מפני האשמת ההורים בקשיי ילדיהם, מגמה שתאוריית ההתקשרות עלולה לעודד. נראה שמערכת עצבים סימפתטית פעילה מדי מעוררת עצבנות וחרדה יתרים, ואלו אינם קשרים להתקשרות לדמות המטפל. מקובל להניח, עם זאת, שקיימים יחסי גומלין בין טיב ההתקשרות לבין המזג, ושני הדברים מעצבים יחדיו את דפוסי התנהגותו של הילד.

זאת ועוד, נראה שצורת ההתקשרות אינה קשורה למזג, אך הדרך המדויקת שבה יבוטא המזג היא אכן תלוית התקשרות.

  • דניאל סטרן- טען במחקרו שהתפתחות יכולת ההתקשרות אינה מוגבלת לתקופת הילדות ומתפתחת במהלך כל החיים. כמו כן היא חלה גם על קשרים נוספים כמו עם בני קבוצת הגיל ולא רק עם האם. הוא ביקר את המחקרים בתחום ההתקשרות בכך שהם חקרו דפוסים של התקשרות ולא את עוצמתה או טיבה. בנוסף, סטרן הצביע על מחקרים שונים שהראו פערים גדולים בתוצאות במחקרים שנערכו במקומות שונים וטען לפיכך שאין הם יכולים לנבא פתולוגיות.‏[1]

השלכות ההתקשרות לטווח הארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יציבות הסיווג-לסיווג סוג ההתקשרות יש מהימנות מבחן חוזר גבוהה. בחינה חוזרת של תינוקות בהפרש זמן מסוים העלתה התאמה של יותר מ- 90%. מעבר לכך, נמצא מתאם של כ- 70% בין סיווג פרט בילדות לבין סיווגו כמסוגר.
  • יחסים בינאישיים- הניבוי הראשוני והבסיסי ביותר של התיאוריה של בולבי היא שלסוג ההתקשרות יש השפעה על היחסים הבינאישיים בחייו של הפרט. סגנון התקשרות בטוח מוביל לחברותיות רבה יותר ולכישורים בינאישיים טובים יותר.
  • יחסים אינטימיים- מבוגרים בעלי התקשרות בטוחה נוטים למערכות רומנטיות קרובות ומספקות יותר, בהשוואה למבוגרים שהיו בעלי התקשרות לא בטוחה.
  • בטחון עצמי- אחת הדרכים החשובות בהן המודלים הפנימיים מעצבים את התנהלותו של הפרט בעולם היא דרך תחושה בסיסית של בטחון והערכה עצמית. ניצניו של הביטחון העצמי, עפ"י בולבי, הם בחוויית התינוק שהוא בעל השפעה ובעל ערך.
  • תגובה ללחץ- הנוכחות של מטפל שמספק התקשרות בטוחה, קשורה לרמה נמוכה יותר של הורמוני לחץ אצל התינוקות, גם בגיל מאוחר יותר.
  • פסיכופתולוגיה- בכל המדגמים שנעשו באוכלוסיות של אנשים בעלי פתולוגיות, ישנו ייצוג יתר של בעלי סגנונות התקשרות לא בטוחים. מי שהתקשרותו לא בטוחה הופך פגיע יותר לפסיכופתולוגיה, בעיקר דיכאון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוה (אוה) אפלמן, היקשרות – התאוריה של בולבי, "שלבים ראשונים של ההתפתחות: זרקור על התאוריות של בולבי ושל מאהלר", האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
  • מריו מיקולינסר, סגנון התקשרות בבגרות ואסטרטגיות של ויסות רגשות – הנחות עבודה וסקירת ממצאים, פסיכולוגיה, ז, 33–48, 1998.
  • ש. סולברג, פסיכולוגיה של הילד והמתבגר, משכל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, עמ' 137-101,ירושלים, 1996.
  • ר. פינצי וא. כהן, זוגות בתהליך גרושין בראי תאורית ההתקשרות, שיחות, ט"ו, 235-244, 2001.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. דניאל סטרן, עולמם הבין-אישי של תינוקות, הוצאת מודן, 2000, עמ' 227-225