לדלג לתוכן

תאוריית ההיקשרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף תאוריית ההתקשרות)
"האם והילד" (1890) מאת מארי קאסאט. הציור ממחיש את עקרונות הליבה של תאוריית ההיקשרות: הצורך המולד של התינוק בקרבה פיזית ובמגע עוטף מצד המטפל, המשמש עבורו כ"בסיס בטוח" ומאפשר לו ויסות רגשי ורגיעה.

תאוריית ההיקשרות (באנגלית: Attachment Theory) היא תאוריה מרכזית בפסיכולוגיה התפתחותית, הגורסת כי לתינוק יש צורך ביולוגי מולד ליצור קשר רגשי הדוק ומתמשך עם דמות מטפלת מרכזית אחת לפחות. על פי התאוריה, קשר זה אינו נובע רק מהצורך בהזנה פיזית, אלא הוא צורך הישרדותי ופסיכולוגי בסיסי, שנועד להבטיח לתינוק הגנה והישרדות, והוא חיוני להתפתחות חברתית ורגשית תקינה.[1] התאוריה נחשבת לאחת הגישות המשפיעות ביותר בחקר ההתפתחות האנושית, והובילה לשינויים מרחיקי לכת באופן שבו מבינים כיום את צורכי הילד, את הטיפול בו ואת השפעות הגיל הרך על החיים הבוגרים.[2]

הנחת היסוד של התאוריה היא שאיכות הקשר הראשוני עם ההורה או המטפל משמשת לתינוק כ"בסיס בטוח". מתוך בסיס זה התינוק יכול לצאת לחקור את העולם בסקרנות, בידיעה שיש לו לאן לחזור בעת מצוקה כדי לקבל נחמה וויסות רגשי. דפוס הקשר שנוצר בשנים הראשונות מתגבש לכדי "מודל עבודה פנימי" – תבנית מנטלית שדרכה הילד תופס את עצמו ואת העולם. מודל זה משפיע באופן ישיר על אישיותו של האדם ועל יכולתו לנהל מערכות יחסים, זוגיות ואינטימיות לאורך כל חייו הבוגרים.[3]

התאוריה פותחה במקור על ידי הפסיכואנליטיקאי הבריטי ג'ון בולבי, ששילב בעבודתו תובנות מתחומים מגוונים, בהם אתולוגיה (חקר התנהגות בעלי חיים), אבולוציה, תורת הבקרה ופסיכולוגיה קוגניטיבית.[4] בשנות ה-70 בוססה התאוריה באופן אמפירי על ידי הפסיכולוגית ההתפתחותית מרי איינסוורת', שיצרה הליך מחקרי מובנה המכונה "מצב הזר". הליך זה אפשר לחוקרים לצפות בתגובותיהם של תינוקות לפרידה מהוריהם ולסווג אותם לדפוסי היקשרות שונים (כגון היקשרות בטוחה, נמנעת או חרדה).[5] בשנות ה-80 הורחבה התאוריה גם לחקר יחסים רומנטיים בבגרות, מתוך הבנה שמערכת ההיקשרות ממשיכה להיות פעילה לאורך כל מעגל החיים.[6]

לצד השפעתה העצומה, התאוריה ספגה ביקורת לאורך השנים. חוקרים שונים טענו כי התאוריה מדגישה יתר על המידה את תפקיד האם בעיצוב אישיות הילד, תוך התעלמות מגורמים גנטיים מולדים (כגון מזג הילד) ומהשפעות תרבותיות וחברתיות רחבות יותר.[7][8]

היקשרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שבחלק מהתרבויות המערביות נהוג שהאם היא דמות ההיקשרות העיקרית, תינוקות יפתחו היקשרות לכל מטפל שמפגין רגישות ותגובתיות באינטראקציה החברתית עמם.

במסגרת תאוריית ההיקשרות, המונח היקשרות (Attachment) מתייחס לקשר רגשי בין אדם ובין דמות היקשרות, שהיא לרוב מטפל עיקרי או אפוטרופוס. בעוד שקשרים כאלו בין מבוגרים עשויים להיות הדדיים, הקשר בין ילד למטפל נובע בעיקר מפעולותיו של הילד עצמו בניסיון להשיג ביטחון והגנה, צורך שחשיבותו מכרעת בעיקר בתקופת הינקות והילדות.[9]

עם זאת, תאוריית ההיקשרות אינה מתיימרת לספק הסבר ממצה לכלל מערכות היחסים האנושיות. אף על פי שמרי איינסוורת' שיערה בעבר כי היקשרות היא "מילה נרדפת לאהבה",[10] כיום נהוג להבחין בין המושגים; לא כל מערכת יחסים בחיי התינוק היא קשר של היקשרות (המבוסס על חיפוש ביטחון), ולא כל קשר מבוסס בהכרח על אהבה.

התאוריה מבחינה בין שני הצדדים של הקשר: מצד הילד הקשר מכונה "היקשרות", ואילו מצד המבוגר הוא מכונה "מתן טיפול" (Caregiving).

על פי התאוריה, שני הצדדים מופעלים על ידי מנגנונים ביולוגיים מולדים המשלימים זה את זה: אצל הילד פועלת "מערכת היקשרות" (ABS) הגורמת לו לאותת על מצוקה ולחפש קרבה, ואילו אצל המבוגר פועלת "מערכת מתן טיפול" הגורמת לו להגיב לאיתותים אלו ולהעניק הגנה.[9] אינסטינקטים אלו משרתים שתי מטרות במקביל: ברמה הביולוגית, המטרה היא הישרדות הצאצא (שמירה מפני טורפים וסכנות); וברמה הפסיכולוגית, המטרה היא הקניית תחושת ביטחון ורוגע לילד.[11][12]

מערכת היחסים עם דמות ההיקשרות הופכת לקריטית במיוחד במצבי איום או סכנה. חשיבות זו בולטת עוד יותר במשפחות גרעיניות, שבהן הטיפול בילד מרוכז בידי מספר מצומצם של דמויות, ולעיתים קרובות אין מטפלים זמינים נוספים בסביבה. מחקרים מראים כי נוכחותה של דמות היקשרות תומכת אחת לפחות היא תנאי הכרחי להתפתחות תקינה.[9]

אולם תחושת הביטחון אינה מסופקת רק באמצעות הגנה פיזית. מרכיב מהותי נוסף בקשר הוא "התכווננות" (Attunement) – היכולת של המטפל לקרוא את מצבו הפנימי של הילד וליצור עמו חיבור רגשי מדויק. כאשר התכווננות זו לוקה בחסר, הילד עלול לחוות בדידות רגשית ולפתח חרדה, גם אם צרכיו הפיזיים מסופקים.[13]

על פי תאוריית ההיקשרות, התינוק מסוגל לפתח היקשרות כלפי כל מטפל המפגין זמינות, עקביות ורגישות לאיתותיו. המנבא המרכזי לאיכות ההיקשרות הוא טיב האינטראקציה החברתית והתגובתיות של המטפל, ולא בהכרח כמות הזמן הכוללת שהוא שוהה במחיצת התינוק. אף שבמודלים משפחתיים מסורתיים האם הביולוגית היא לרוב דמות ההיקשרות העיקרית, התאוריה אינה מייחסת חשיבות למין המטפל או לקרבה הביולוגית, אלא לפונקציה שהוא ממלא. תפקיד הדמות העיקרית יכול להתממש על ידי כל אדם המפגין התנהגות המוגדרת בתאוריה כ"אימהית": מעורבות חברתית ערה, רגישות לצורכי התינוק ומענה מהיר לניסיונות התקרבות מצדו.[9] לפיכך, אבות יכולים בהחלט לשמש כדמויות היקשרות עיקריות, אם הם אלו הנושאים ברוב נטל הטיפול והאינטראקציה עם התינוק.[9][14] יתרה מזאת, מחקרים מראים כי היקשרות בטוחה לאב (גם כדמות משנית) עשויה לשמש כגורם מגן ("בולם זעזועים") ולמתן את ההשלכות השליליות של היקשרות לא-בטוחה לאם.[15]

התאוריה עורכת הבחנה מושגית בין "אזעקה" (Alarm) – תגובה מיידית לסכנה המפעילה את מערכת ההיקשרות, ובין "חרדה" (Anxiety) – מצב מתמשך של ציפייה או חשש מניתוק מדמות ההיקשרות. כאשר הדמות המטפלת אינה זמינה בפועל, מתעוררת "מצוקת פרידה". אצל תינוקות, פרידה פיזית ממושכת מעוררת תגובה חריפה המתחילה בחרדה וכעס (מחאה), ועלולה להידרדר לעצב ולייאוש. אולם, עם הבשלת מערכת ההיקשרות (בסביבות גיל שלוש או ארבע), הילד מסוגל להפנים את דמות המטפל ואינו חווה עוד פרידה פיזית זמנית כאיום על עצם קיום הקשר. בגילאים בוגרים יותר, תחושת הביטחון אינה תלויה עוד בקרבה פיזית מתמדת, אלא בידיעה שדמות ההיקשרות זמינה וקשובה בעת הצורך. משום כך, האיום על מערכת ההיקשרות בבגרות נובע לרוב מגורמים רגשיים וסמליים ולא רק פיזיים, כגון: כשלים בתקשורת, חוסר זמינות רגשית, היעדרות ממושכת ללא הסבר, או איתותים של דחייה ונטישה.[16]

עקרונות יסוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית ההיקשרות המודרנית נשענת על שלושה עקרונות ליבה:[17]

  1. צורך מולד בקשר: לבני אדם יש צורך אינהרנטי (טבוע מלידה) ביצירת קשר רגשי עמוק וייחודי עם דמות משמעותית אחרת.
  2. ויסות רגשי כמקור לחיוניות: היכולת לווסת רגשות ולהתמודד עם פחד תורמת באופן ישיר לתחושת החיוניות ולרווחה הנפשית של האדם.
  3. היקשרות כמנוע לצמיחה: קשר של היקשרות מטפח את יכולת ההסתגלות ומעודד התפתחות וצמיחה אישית.

שורשים אבולוציוניים בקרב פרימטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולבי טען כי התנהגות ההיקשרות היא תוצר של האבולוציה האנושית, והתבסס על ראיות לכך שגם גורי פרימטים מפתחים היקשרות. ואולם, התאוריה שלו לא הביאה בחשבון את ההבחנה בין שני דפוסי גידול בקרב פרימטים: מינים המקיימים "רבייה שיתופית" (Cooperative breeding), כגון מרמוסטים וטמרינים, שבהם הטיפול ביילוד מתחלק בין מספר בוגרים; לעומת מינים המקיימים "גידול בלעדי" (כגון גורילות ושימפנזים), שבהם האם מגדלת את צאצאיה בקנאות במסגרת יחסים של אחד-על-אחד.[18] בולבי הניח בטעות כי האדם הקדמון (וחברות ציידים-לקטים) משתייך לקבוצה השנייה, ולכן הסיק כי המודל של היקשרות דיאדית בלעדית (אחד-על-אחד) הוא המודל האדפטיבי האוניברסלי.

אף על פי שאבולוציה של מינים חברתיים מחייבת התפתחות של התנהגויות הישרדותיות הן בקרב הצאצאים והן בקרב המבוגרים, התאוריה של בולבי התמקדה באופן כמעט בלעדי בצד של התינוק. הוא ייחס את הישרדות התינוק בעיקר ליכולותיו המולדות לחפש קרבה, ודחק לשוליים את חשיבותה של ההגנה האקטיבית והערנות מצד המבוגרים. כתוצאה מכך, התאוריה הציגה את "מערכת ההיקשרות" המולדת של התינוק, זו הגורמת לו להיצמד לדמות מוכרת בעת מצוקה, כגורם המכריע בהישרדותו, והפכה אותה לבסיס להבנת הפסיכולוגיה החברתית של גיל הינקות.

ציידים-לקטים והסביבה האבולוציונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולבי ביקש להתחקות אחר המקורות האבולוציוניים של ההיקשרות, ותיאר את "סביבת ההסתגלות האבולוציונית" (EEA) כדומה לזו של פרימטים כגון גורילות ושימפנזים. על בסיס השוואה זו, הוא הניח כי בחברות ציידים-לקטים קדומות, התינוק נמצא בקרבה פיזית מתמדת לאמו (למשל, נישא על גבה).

הנחת יסוד זו הובילה את בולבי להתמקד בקשר הדיאדי (הזוגי) שבין האם לתינוק כמפתח להישרדות, תוך שימת דגש פחות על תפקידם של מבוגרים אחרים בקבוצה. לשיטתו, הישרדות התינוק בסביבה זו הייתה תלויה בהתפתחותה של רגישות מולדת לזיהוי סכנות (כגון בידוד או הופעת זרים). לפיכך, טען בולבי, הברירה הטבעית קיבעה אצל התינוק את הנטייה לחפש קרבה ל"דמות-אם" בעת איום. נטייה זו הוגדרה על ידו כ"מטרת-העל" (Set-goal) של "מערכת ההיקשרות ההתנהגותית".[19]

מונוטרופיה (Monotropy)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולבי טבע את המונח "מונוטרופיה" כדי לתאר את השערתו כי הנטייה ליצור קשר עמוק ובלעדי עם דמות מטפלת ראשית אחת היא תכונה אנושית אוניברסלית. בולבי האמין כי לקשר בלעדי זה יש ערך הישרדותי אבולוציוני, שכן בעת סכנה הילד זקוק לדמות אחת ברורה ומידית אליה יוכל לפנות להגנה.[19] הנחה זו תאמה את התצפיות במשפחות המערביות בתקופתו, ואכן, דפוס זה עשוי להתקיים בתנאים שבהם התינוק מטופל כמעט בלעדית על ידי דמות אחת.

עם זאת, מחקרים אנתרופולוגיים והתפתחותיים מאוחרים יותר הראו כי במרבית התרבויות בעולם, ילדים גדלים בסביבה מרובת מטפלים. בחברות רבות (כגון שבטי ציידים-לקטים) נהוגה שיטה של "גידול שיתופי" (Cooperative breeding), שבה הטיפול בתינוק מתחלק בין מספר דמויות במשפחה המורחבת, והילד חש בטוח עם מגוון דמויות.

לאור ממצאים אלו, התפיסה המקובלת כיום במחקר זנחה את רעיון המונוטרופיה במובנו הנוקשה (הגורס כי ישנה רק דמות אחת שחשיבותה עולה איכותית על כל השאר). תחת זאת, חוקרים מציעים מודל של היררכיה של דמויות היקשרות:[20][21] הפעוט מפתח קשרים משמעותיים עם מספר דמויות במקביל (הורים, סבים, אחים גדולים או מטפלים). בעתות רגיעה הילד נהנה מאינטראקציה עם מגוון הדמויות, אך בעתות מצוקה חריפה הוא נוטה לפנות לדמות הנמצאת בראש ההיררכיה (בדרך כלל המטפל העיקרי).

מהתנהגות נצפית למודלים פנימיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבעבר התמקדה התאוריה בסימנים חיצוניים (כמו בכי של תינוק או פחד מזרים), כיום מבינים החוקרים כי התנהגויות אלו אינן אחידות אצל כל הילדים. לכן, עבר הדגש המחקרי מהתנהגות חיצונית להבנת העולם הפנימי של הילד.

התאוריה גורסת כי חוויותיו הראשוניות של הילד עם הוריו אינן נעלמות, אלא נצרבות במוחו ויוצרות מעין "מפה פנימית" או תבנית של העולם, המכונה בשפה המקצועית "מודל עבודה פנימי" (Internal Working Model).

מודל זה משמש את הילד כ"משקפיים" דרכם הוא מפרש את המציאות:

  • לגבי דמויות אחרות: המודל עוזר לילד לנבא כיצד יגיבו אליו (האם העולם הוא מקום בטוח? האם אנשים ייחלצו לעזרתי כשאצטרך, או שידחו אותי?).
  • לגבי העצמי: המודל מגדיר את הערך העצמי של הילד (האם אני ראוי לאהבה ותשומת לב?).

מערכת ציפיות זו, המתגבשת בילדות המוקדמת, ממשיכה ללוות את האדם לאורך חייו.[22] ככל שהילד גדל ויכולותיו השכליות מתפתחות, המודל הפנימי הופך למתוחכם יותר: הוא כבר לא עוסק רק בצרכים פיזיים מיידיים, אלא מאפשר לילד להבין סיטואציות חברתיות מורכבות (למשל, ההבנה שמורה בבית הספר היא דמות סמכות דמוית-הורה, אך הקשר עמה שונה ומוגבל יותר).

בבגרות, המודלים הפנימיים הללו משפיעים באופן לא-מודע על האופן שבו האדם מנהל קשרים רומנטיים, חברויות ואף את ההורות שלו עצמו.[23] דוגמה לכך ניתן למצוא במחקרים על ספורטאים, שהראו כי ספורטאים בעלי דפוס היקשרות בטוח מצליחים ליצור יחסי אמון טובים יותר עם מאמניהם ולשגשג מקצועית, שכן הם משליכים את הציפיות החיוביות שלהם מדמויות סמכות על המאמן.[24]

שינויים התפתחותיים עם הגיל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דפוסי היקשרות לא-בטוחים עלולים לפגוע בביטחון העצמי וביכולת החקירה של התינוק. לעומת זאת, תינוק בעל היקשרות בטוחה מרגיש חופשי להתרכז בסביבתו ולחקור אותה.

בולבי תיאר את התפתחות ההיקשרות בשלוש השנים הראשונות לחיים כתהליך של בניית "מערכת משוב" (בדומה לתרמוסטט), שתפקידה לווסת את הקרבה לדמות האם (או לדמות המטפלת העיקרית). מטרת-העל של המערכת היא שמירה על קרבה המעניקה ביטחון. תהליך זה מתרחש בארבעה שלבים עיקריים:

  • שלב 1: התנהגויות היקשרות ראשוניות (לידה עד 3 חודשים):

בשלב זה התינוק מציג את "חומרי הגלם" של ההיקשרות – התנהגויות מולדות כגון רפלקס חיפוש הפטמה, מציצה, חיוך, בכי, לפיתה ומעקב במבט.[25] בחודשים הראשונים, התינוק מפגין התנהגויות אלו ("מחפשות-קרבה") באופן כללי וללא אבחנה כלפי כל דמות מטפלת זמינה.

  • שלב 2: התמקדות בדמויות מוכרות (3 עד 6 חודשים):

בשלב זה מתחילה יכולת ההבחנה. התינוק מתחיל להבדיל בין מבוגרים מוכרים לזרים, וממקד את תשומת ליבו ואת התגובות החברתיות שלו באופן סלקטיבי בדמויות המטפלות העיקריות בחייו. כאן מתחילה להיווצר היררכיה, שבראשה עומדת לרוב דמות ההיקשרות הראשית.[26]

  • שלב 3: היקשרות ברורה ופעילה (6 חודשים עד שנתיים):

בשלב זה, התנהגות התינוק הופכת ל"מוכוונת-מטרה". עם התפתחות יכולת התנועה (זחילה והליכה), התינוק לא רק מאותת למבוגר, אלא מחפש קרבה באופן אקטיבי על ידי זחילה אחריו או היצמדות אליו. בגיל זה התינוק מתחיל להשתמש בהורה כ"בסיס בטוח" שממנו הוא יוצא לחקור את העולם.[27] המנגנון פועל כמאזניים: כשההורה זמין והתינוק חש בטוח, מערכת ההיקשרות "נרגעת" והתינוק פנוי לחקירה ולמשחק. לעומת זאת, כשההורה אינו זמין, או כשהתינוק חווה עייפות, מחלה או פחד, מערכת ההיקשרות מופעלת בעוצמה והוא מפסיק לחקור ונצמד להורה לקבלת נחמה. בשלב זה מופיעות גם חרדת פרידה ופחד מזרים.

  • שלב 4: שותפות מותאמת-מטרה (גיל שנתיים וחצי ואילך):

עם ההתפתחות הקוגניטיבית והשפתית, הילד מתחיל להבין שההורה הוא אדם נפרד בעל רגשות, רצונות ומטרות משלו. הבנה זו מאפשרת יצירת מערכת יחסים מורכבת יותר ("שותפות"), שבה הילד מסוגל להתחשב בתוכניותיו של ההורה, לנהל משא ומתן ולדחות סיפוקים, מתוך הבנה שהקשר יציב גם ללא קרבה פיזית מתמדת.

מחקר אמפירי והתפתחויות תאורטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגויות היקשרות: מאינסטינקט נוקשה לתקשורת גמישה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להסביר כיצד נוצר הקשר הראשוני, בולבי התמקד באוסף של התנהגויות מולדות אצל התינוק המעודדות קרבה פיזית, כגון בכי, חיוך, מציצה, מעקב במבט ומלמול. הוא כינה אותן "התנהגויות היקשרות".[25]

בולבי, שהושפע מאוד מחקר התנהגות בעלי חיים (אתולוגיה), האמין בתחילה שהתנהגויות אלו פועלות כמו אינסטינקטים אצל חרקים או דגים ("דפוסי פעולה קבועים"). כלומר: הוא חשב שאלו תגובות אוטומטיות ונוקשות, המופעלות תמיד על ידי גירוי ספציפי אחד, ולא משתנות בהתאם לנסיבות – כמו מכונה שתוכנתה מראש לבצע פעולה אחת בלבד כדי להצמיד את התינוק לאמו.[28]

אולם, המחקר המודרני הראה שהמציאות גמישה הרבה יותר. תצפיות על תינוקות הפריכו את ההנחה שמדובר בתגובות מתוכנתות קבועות. התברר כי להתנהגויות אלו יש מגוון רחב של שימושים, והן משתנות כל הזמן בהתאם להקשר:[29][30]

  • בכי: אינו צליל אחיד, אלא משתנה מאוד בעוצמה, במשך ובסיבה (רעב, עייפות, כאב).[31]
  • חיוך: תינוקות לא מחייכים רק כדי לקרוא לאמא. הם מחייכים מתוך שינה, כתגובה למשחק, או סתם כך, ובעוצמות משתנות.[32]
  • מלמול ומבט: אלו כלים חברתיים שמשמשים למגוון אינטראקציות, ולא רק כ"אזעקת מצוקה".[33]

כיום מקובל כי התנהגויות אלו אינן "סימנים מקודדים" שנועדו אך ורק לאיתור האם (כפי שחשב בולבי). עם זאת, הן מתפקדות כאילו היו סימנים – מעצם העובדה שהן גורמות למבוגרים בסביבה להגיב, לגשת לתינוק ולטפל בו.

מדידת ההיקשרות: הליך 'מצב הזר'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך להשפעת האתולוגיה, בולבי תפס בתחילה את ההיקשרות כיישות הניתנת לצפייה ישירה. הוא הניח שניתן יהיה לראות בבירור לא רק את "התנהגויות ההיקשרות" הבודדות, אלא גם את הפעלת המערכת כולה דרך תגובות כמו פחד מזרים וחרדת פרידה.

על בסיס הנחה זו, פיתחו מרי איינסוורת' ועמיתיה הליך תצפית מעבדתי מובנה המכונה "מצב הזר" (Strange Situation Procedure - SSP). ההליך, שנועד למדוד את איכות ההיקשרות של תינוקות לאימותיהם לקראת גיל שנה, התבסס על התחזית שהתינוקות ישתמשו באם כ"בסיס בטוח" לחקירת חדר משחקים זר, ויפגינו מצוקה וחיפוש קרבה בעת כניסת אדם זר או יציאת האם.

ממצאי המחקר של איינסוורת' חשפו תמונה מורכבת יותר מהצפוי, וערערו על ההנחה שתגובות התינוקות הן אחידות או אוטומטיות. כך למשל, כאשר האם השאירה את התינוק לבד עם אישה זרה (בשלב הרביעי של הניסוי), רק מיעוט מהתינוקות (אחד מכל עשרה) עקבו אחרי האם לדלת, ורק אחד מכל חמישה בכה.[34] יתרה מכך, שליש מהתינוקות לא הראו שינוי בהתנהגות ההיקשרות שלהם בעת הפרידה.

ממצאים אלו הובילו את איינסוורת' למסקנה חשובה: לא ניתן להסתמך על התנהגויות פשוטות (כמו עצם הבכי או הפחד) כמדד בינארי לקיומה של היקשרות ("יש" או "אין"). התברר כי חרדת פרידה ופחד מזרים אינם מופעלים אצל כל התינוקות באותו אופן.

השונות הרבה בתגובות התינוקות הובילה לפריצת דרך תאורטית. במקום לחפש התנהגות אחידה, החוקרים החלו להתמקד בדפוסים ובאיכות ההתארגנות של התינוק מול המצב המלחיץ. ההבנה החדשה הייתה שההיקשרות נובעת מ"מודל עבודה פנימי", מבנה פסיכולוגי עמוק ולא נראה לעין, שמכוון את התנהגות הילד.[35] משום כך, ניתוח של "מצב הזר" דורש הכשרה מקצועית מקיפה, המאפשרת לחוקר לזהות את הדפוס הספציפי (בטוח, נמנע, חרד וכו') מתוך מכלול התגובות העדינות של התינוק, ולא רק על סמך "האם הוא בכה".

כיום, הליך "מצב הזר" נותר הכלי המחקרי המקובל והנפוץ ביותר לאבחון דפוסי היקשרות (בטוחים ולא-בטוחים), ומשמש לתקוף כלי מדידה חדשים (כגון שאלונים). הליך זה, האורך כ-21 דקות, ממשיך לעורר דיונים מחקריים: האם הוא משקף את המצב הרגעי של האינטראקציה (Current State) שעשוי להשתנות מיום ליום, או שהוא מצליח, כפי שטוענת התאוריה, לשקף מבנה אישיותי יציב ועמוק של הילד.

מהימנות ותוקף של הליך "מצב הזר"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסיכולוגיה, מבחן נחשב למהימן אם הוא מניב תוצאות דומות תחת תנאים עקביים. כלומר, אם הליך "מצב הזר" הוא מהימן, נצפה שתינוק שיעבור את המבחן פעמיים בהפרש של מספר שבועות או חודשים, יקבל את אותו סיווג היקשרותי.

מחקרים מראים כי המהימנות של המבחן תלויה במידה רבה ביציבות הסביבתית. התוצאות נותרות עקביות בעיקר כאשר הרקע החברתי של המשפחה נשאר יציב – מבחינת מצב סוציו-אקונומי, זוגיות ההורים, תמיכה חברתית וסידורי הטיפול בילד. לעומת זאת, כאשר חלים שינויים משמעותיים ברקע החברתי של הילד בין שתי הבדיקות, הסיווג ההיקשרותי נוטה להשתנות גם הוא. חוסר היציבות בתוצאות בולט במיוחד במחקרים הכוללים אוכלוסיות מוחלשות או משפחות שאינן ממעמד הביניים המסורתי, שחייהן נוטים להיות מושפעים יותר משינויים סביבתיים.[36][37][38][39]

השפעת משתנים מתערבים: ממצאים אלו מעלים קושי מתודולוגי המכונה "בעיית המשתנה השלישי". מחקרים שאינם מבודדים את משתני הרקע של המשפחה, עלולים להוביל למסקנות שגויות. למשל, מחקר עשוי למצוא מתאם חיובי חזק בין "רגישות האם" לבין "ביטחון בהיקשרות", ולהסיק שהרגישות היא זו שיצרה את הביטחון. אולם בפועל, ייתכן ששני הגורמים הללו מושפעים ממשתנה שלישי שלא נבדק, כמו רמת התמיכה החברתית שיש למשפחה. תמיכה חברתית ידועה כגורם המשפר את יכולת הטיפול ההורי, אך היא לעיתים קרובות נעדרת ממחקרים בתחום.[40][41]

כמו כן, קיימים מחקרים המנסים להוכיח קשר סיבתי ישיר באמצעות התערבויות לשיפור הטיפול האימהי. עם זאת, יש להתייחס לתוצאותיהם בזהירות כאשר הם אינם כוללים קבוצת ביקורת לשלילת אפקט פלצבו.[42][43]

האם נמדדת תכונה פנימית או מצב חיצוני? לאור התלות הגבוהה בגורמים סביבתיים, חוקרים בולטים כדוגמת מייקל לאמב (Michael Lamb) טענו עוד בשנות ה-80 כי סיווגי ההיקשרות ב"מצב הזר" אינם משקפים בהכרח "מודל עבודה פנימי" יציב ועמוק של הילד (כפי שגורסת התאוריה הקלאסית). לטענתם, סביר יותר שהמבחן משקף את המצב הנוכחי של האינטראקציה בין הילד למטפל, המושפע באופן ישיר מהמציאות החברתית והסביבתית החיצונית שבה הם נתונים בעת הבדיקה.

האם היקשרות בינקות מנבאת התנהגות בבגרות?

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלה מרכזית בחקר ההיקשרות היא האם הדפוס שנוצר בינקות משפיע על האדם גם בבגרותו. מחקרי אורך (Longitudinal studies) שניסו לבחון שאלה זו הניבו תוצאות המאירות באור חדש את הטענות המקוריות של התאוריה.

כפי שנמצא כי אמינות מבחן "מצב הזר" תלויה ביציבות הסביבתית, כך גם יכולת הניבוי לטווח ארוך מתגלה כמוגבלת כאשר מנטרלים את השפעת הסביבה. מחקרים שלקחו בחשבון את משתני הרקע (כגון שינויים במצב המשפחתי או הכלכלי לאורך השנים), לא הצליחו לאשש את התחזית כי היקשרות בינקות לבדה קובעת את התפקוד בבגרות.[44]

ממצאים עיקריים ממחקרים בעולם:

  • מחקר מינסוטה: במחקר אורך מקיף שנערך במינסוטה נמצא כי כאשר משקללים את משתני הרקע, הביטחון בהיקשרות בינקות הסביר רק כ-5% מהשונות (Variance) בכשירות החברתית בגיל 19. כלומר, להיקשרות הראשונית הייתה תרומה זניחה יחסית לתוצאה הסופית.
  • מחקרים בגרמניה: שני מחקרים בולטים לא מצאו מתאם מובהק בין דפוס ההיקשרות שנמדד בגיל הרך לבין מדדים של קשרים חברתיים לאחר גיל 10.
  • מחקר בישראל: מחקר אורך ישראלי מצא כי היציבות בדפוסי ההיקשרות (האם הילד נשאר "בטוח" לאורך שנים) תלויה כמעט לחלוטין ביציבות סביבת המטפל.

המסקנה: משקל הסביבה ניתוח כולל של הממצאים מצביע על כך שהנסיבות החברתיות המשתנות לאורך החיים הן הגורם המנבא החזק ביותר. לשם השוואה, במחקר במינסוטה, בעוד שההיקשרות הסבירה רק 1/20 (5%) מהשונות בתוצאות, הנסיבות החברתיות הסבירו כמחצית (50%) ממנה.[45] משמעות הדבר היא שילד עם היקשרות בטוחה שסביבתו השתנתה לרעה עשוי לחוות קשיים, בעוד שילד עם היקשרות לא-בטוחה שסביבתו השתפרה עשוי לפתח כשירות חברתית גבוהה.

מתאוריה של ינקות לתאוריה של טיפול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת השנים, ובעקבות קשיים שעלו בממצאים האמפיריים, חלה תמורה משמעותית במוקד של תאוריית ההיקשרות: מהתמקדות בלעדית במנגנונים הפנימיים של התינוק, להדגשת תפקידה של "מערכת מתן הטיפול" (Caregiving System) של ההורה.

האתגר האבולוציוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסוחו המקורי, טען בולבי כי "מערכת ההיקשרות" (ABS) התפתחה אבולוציונית כדי להגן על התינוק מפני סכנות בתקופת האבן. לשיטתו, בעת סכנה, התינוק מפעיל התנהגויות (כמו בכי או היצמדות) שמגדילות את סיכויי הישרדותו. אולם, חוקרים ומבקרים הצביעו על כשל לוגי בהסבר זה: מערכת ההיקשרות של התינוק מגיעה לבשלות מלאה (שותפות מותאמת-מטרה) רק סביב גיל שלוש. תינוק רך הוא חסר ישע, והתנהגויותיו האינסטינקטיביות אינן גמישות דיין כדי להבטיח הישרדות בכוחות עצמן. המסקנה המתבקשת היא שביטחון התינוק והישרדותו היו תלויים מאז ומעולם בעיקר בערנות, ברגישות ובתבונה של המטפל. תובנה זו הובילה את החוקרים להסיט את הדגש מ"מערכת ההיקשרות" של הילד ל"מערכת מתן הטיפול" של המבוגר.

משמעות תרבותית ומחקרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים, כדוגמת ההיסטוריונית מרגה ויסדו (Marga Vicedo), כי כוח המשיכה הראשוני של התאוריה נבע מכך שהיא העניקה תוקף מדעי לגישה ה"ילד-מרכזית" שרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה.[46] בהקשר זה, המסר של התאוריה כוון בעיקר כלפי הורים וקובעי מדיניות. אף שמבחן "מצב הזר" מתמקד לכאורה בהתנהגות התינוק, בפועל הוא משמש כיום בעיקר ככלי להערכת איכות הטיפול ההורי.[47] לאור זאת, מקובל כיום להתייחס לסיווגי ההיקשרות לא כאל ניבוי דטרמיניסטי לעתיד הילד, אלא כתיאור של איכות הקשר שנרקם בין התינוק למטפל בנקודת זמן מסוימת ובהקשר תרבותי נתון.

חשיבותה של ההיקשרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה זו מבוססת על ההנחה שבנפש הפעוט טבוע צורך מולד ואוניברסלי ליצור קשר עם מטפל מרכזי אחד לפחות, וקשר זה חיוני להתפתחות חברתית ורגשית תקינה של התינוק. זאת בניגוד לתאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, לפיה מה שמניע את התינוק הוא סיפוק דחפים וצרכים פיזיים.

אף על פי שבולבי התמקד במערכת היחסים של תינוקות והמטפלים בהם, הוא ציין כי סגנון ההיקשרות מאפיין את החוויה האנושית לאורך כל חייו של הפרט. המודלים המנטליים שהתינוק מפתח יהיו אחראיים בבגרותו להמשך קיומן של נטיותיו ההתנהגותיות המוקדמות. הם ישפיעו על יצירת קשרים רגשיים עמוקים וקשרים זוגיים בפרט, וכן על ציפיות המבוגר מעצמו ומהעולם. הם יהוו "אבני בניין" שיקבעו את סגנון ההיקשרות שלו כבוגר. שיבוש באבני בניין אלו עלול להוביל, למשל, למצב בו הבוגר משחזר דפוס של פרנטיפיקציה שחווה בילדותו, ומאמץ תפקיד של "מטפל כפייתי" במערכות היחסים שלו.

על פי בולבי, ילדים נולדים עם מערכת היקשרות התנהגותית אשר מניעה אותם לחפש קרבה לדמויות משמעותיות (דמויות היקשרות) בעת צורך. על פי התאוריה, הצורך בקרבה להורה על מנת לקבל הגנה הוא ראשוני, ואינו צורך משני שתפקידו לספק צרכים פיזיים. בניסוי מפורסם שערך הפסיכולוג הארי הארלו (1965) הושמו גורי קופים בכלוב ובו בובת אם מלאכותית העשויה חוטי תיל המספקת מזון ומים, וכן בובת אם מלאכותית רכה, העשויה ספוג רך, המזכירה אם אמיתית. הארלו הראה כי הקופים אמנם מתקרבים לאם המאכילה בכל פעם שהם רעבים, אך כשהם עייפים או מפוחדים הם הולכים ישירות לאם הרכה. בצורה כזו אישש הארלו את הסברה כי הצורך בהגנה ובקרבה נפרד מן הצורך הפיזי במזון ואף עולה עליו, ובכך נתן אישור אמפירי לדבריו של בולבי.

דפוסי היקשרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • התקשרות בטוחה - כאשר הדמות המטפלת העיקרית בילד נוכחת תמידית בחייו, תומכת, מגיבה, ומספקת חיזוקים חיוביים, הילד חש מספיק בטוח בעצמו על מנת לחקור את העולם שסביבו, ואף להיפרד לזמן מה מהדמות המטפלת. ברגעים מאיימים, הילד יפעיל את מערכת ההיקשרות ויחפש קרבה לדמות המטפלת בו עד אשר יירגע. לאחר הסרת האיום הילד יחזור לפעילות שגרתית.
  • התקשרות לא בטוחה, חרדתית אמביוולנטית - כאשר הדמות המטפלת העיקרית בילד מתנהלת בצורה דו ערכית, כלומר לעיתים תומכת ומגנה על הילד ולעיתים נמנעת מכך, הילד מפנים כי לא תמיד יקבל הגנה בעת הצורך. ברגעים מאיימים ילד עם סוג זה של התקשרות יפעיל את מערכת ההיקשרות במשנה תוקף, יחפש קרבה והגנה, ויתקשה להתנתק מהדמות המטפלת גם כאשר האיום חלף.
  • התקשרות לא בטוחה, נמנעת - כאשר הדמות המטפלת העיקרית בילד מתנהלת בקרירות, מתעלמת ממנו, לא מספקת לו תמיכה והגנה ואף דוחה אותו, מתפתחת אצלו הכרה כי אין טעם לפנות לדמות זו ברגעים מאיימים. במצבים מפחידים ילד עם סוג זה של התקשרות יחוש לחץ רב יותר מהדחייה מאשר מהגורם המאיים ולכן עם הזמן יחדל לחפש הגנה אצל הדמות המטפלת בו וימעיט להפעיל את מערכת ההיקשרות.

היקשרות כאדפטציה אבולוציונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צאצאים אנושיים נולדים חסרי אונים ותלותיים לחלוטין. הם אינם מסוגלים ללכת, לחקור את סביבתם, למצוא מזון ושתייה, או להגן על עצמם מפני טורפים וסכנות אחרות. במהלך האבולוציה נוצרו שתי מערכות התנהגות אדפטיביות שנועדו לתת מענה לכך:

  • מערכת ההיקשרות (Attachment) - מערכת ההיקשרות מופעלת בנוכחות איומים ממשיים או סמליים או על ידי הערכת דמות היקשרות כלא מספיק זמינה או לא מספיק תגובתית. במקרים כאלה, מערכת ההיקשרות מפעילה מוטיבציה לחיפוש קרבה פיזית או סמלית לדמות היקשרות על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות. התנהגויות חיפוש הקרבה כוללות: יצירת קשר עין, חיוך, בכי, קריאה, מעקב, חיבוקים והיצמדות. החיפוש אחר הקרבה מופעל עד לשחזור תחושת הביטחון, ורק אז הפרט חוזר בנוחות לפעילויות אחרות.
  • מערכת מתן טיפול (Caregiving) - מערכת זו משלימה את מערכת ההיקשרות וכוללת התנהגויות של תמיכה ועזרה כלפי דמויות קרובות המראות סימנים של מצוקה או איום. התנהגויות אלה כוללות: הגנה מפני איומים וסכנות, הענקת עידוד, קידום חקר בטוח של הסביבה, ועזרה בלימוד של ויסות רגשי.

היקשרות בגיל הרך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפקיד של המטפל בהענקת בסיס בטוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג ההיקשרות בין התינוק לבין הדמות המטפלת בו תלוי ביכולת המטפל לקלוט את הסימנים שהתינוק משדר ולהגיב אליהם בהתאם. מכאן, שתפקיד המטפל, מעבר לסיפוק צרכיו הפיזיולוגיים של התינוק, הוא גם ביצירת סביבה בטוחה עבור התינוק אשר תרגיע אותו ותווסת את רמת החרדה שלו. הבסיס הבטוח מאפשר לתינוק לחקור את סביבתו ולפתח עצמאות מבלי שיחוש מאוים מהסכנה של אובדן הקשר עם דמות ההיקשרות. ברגעים בהם חש התינוק שהמתח מסביבו מכביד עליו, הוא יכול לשוב לדמות ההיקשרות. יכולת התנסות זאת של התינוק היא בעלת חשיבות מכרעת כבסיס להתפתחות הביטחון העצמי ואמונו בעולם. תינוק, אשר המבוגר המטפל בו זמין, רגיש ומגיב לאיתותיו, מפתח ביטחון עצמי ומפנים את התחושה שאינו לבד. ומכאן שעבור תינוק זה פוחתים בצורה משמעותית הסיכויים לחרדת נטישה או חוסר ביטחון וחרדה במצבים של פרידה. וכמו כן עולים הסיכויים שיתעניין בחקר הסביבה וביצירת קשר של קרבה עם אנשים אחרים.

מודלי עבודה פנימיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיים צורך מולד ואוניברסלי של תינוקות לפתח מערכת יחסים עם מטפל מרכזי אחד לפחות
אם וילדהּ

הדפוס שנוצר בקשר הראשוני והחוויות שחווה התינוק יוצרים "מודלי עבודה פנימיים", שהם תבניות קוגניטיביות-רגשיות הכוללות את ציפיות הילד לגבי האחר ולגבי עצמו וערכו העצמי במסגרת קשר. מודלים אלו ישמשו את אותו ילד לאורך כל חייו, בעת יצירת קשרים עם אחרים וגם בעת בניית דימויו העצמי. מודלי העבודה הפנימיים, מתגבשים, על פי בולבי, בשנת החיים הראשונה, לאחריה קשה יהיה לשנותם. הקשר של הילד עם הדמות המטפלת בשנות החיים הראשונות, יהווה את האבטיפוס של כל הקשרים אותם יצור אותו ילד בעתיד, שכן לפיו יעריך הילד את מידת ההערכה שהזולת רוחש לו ואיכות הקשר שיש לצפות לו. מודל זה מושפע על ידי המידה שבה רואה התינוק את עצמו אהוב על ידי דמות ההתקשרות שלו. מודל העבודה הוא שיכתיב לילד את עקרונות היסוד להמשך חייו החברתיים, והוא יעבוד כל הזמן לאורך החיים. על פי בולבי, ההבדלים הבסיסיים בין בני האדם נובעים מהבדלים במודלים הפנימיים שנוצרו אצלם.

פרדיגמת "מצב הזר"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1978 מרי איינסוורת' פיתחה את התאוריה של בולבי ויצרה מבחן שנועד לאבחן ולסווג את מודל העבודה הפנימי של התינוק. המבחן מתבצע בסוף שנת החיים הראשונה של הילד, בה התגבש מודל העבודה שלו. המבחן נקרא "סיטואציית הזר" ומבוסס על ההנחות התאורטיות כי מערכת ההיקשרות היא הישרדותית בבסיסה ולכן תיחשף במלוא עצמתה במצב של מצוקה ופחד. הנחה נוספת היא שעבור ילדים המפתחים התקשרות תקינה להוריהם, משמשים ההורים "בסיס בטוח" שממנו אפשר לצאת לחקירת הסביבה, מה שיסלול דרך להתקדמות קוגניטיבית ורגשית. כאשר הבסיס הזה אינו בטוח עבור הילד, עלולים להיווצר דפוסים של היקשרות לא בטוחה, אשר עלולים להשפיע רבות על הילד ועל המשך חייו.

למבחן ארבעה שלבים:

  • האם והתינוק מוכנסים לחדר עם צעצועים
  • אישה זרה מצטרפת לחדר
  • האם יוצאת מהחדר
  • לאחר זמן מה האם חוזרת לחדר.

על פי התנהגותו ותגובותיו של התינוק, נקבע סגנון ההיקשרות שלו.

במהלך כל אפיזודה נבדק האיזון בין התנהגויות ההיקשרות של התינוק לבין ההתנהגויות החקרניות שלו במצבי דחק. הניסוי נערך כך שהלחץ על התינוק הלך וגבר באופן הדרגתי וגרם לו לבטא התנהגויות היקשרות בעצמה הולכת וגוברת. החוקרים צפו כיצד מווסת התינוק את תחושות המצוקה שלו בעזרת ההיקשרות לאמו וכיצד הוא משתמש באמו כבסיס בטוח שממנו הוא יוצא למסעות מחקר בסביבה החדשה שכללה אנשים זרים. כמו כן הם צפו בתגובות התינוק לפרידה מהאם ולפגישה המחודשת אתה.

איינסוורת' סיווגה את התינוקות לפי התנהגותם בניסוי זה וקבעה כי קיימים 3 סוגים של סגנונות היקשרות המקבילים לחלוקה שמצא בולבי: סגנון בטוח, סגנון חרד אמביוולנטי וסגנון חרד נמנע.

איינסוורת' מצאה שיש קשר ישיר בין סגנון ההיקשרות של התינוק לבין ההתנהגות של האם כלפיו. נמצא כי אמהות לילדים שסווגו כבטוחים התאפיינו ברגישות ובתגובתיות לילדיהן. הן היו חמות וקרובות אך יחד עם זה לא חודרניות והגיבו ביעילות ובתכליתיות למצוקת ילדיהן. אמהות לילדים שסווגו כנמנעים נטו לדחות את ניסיונות ההתקרבות של ילדיהן ולא היו רגישות לאיתותיו. הן לא הגיבו לילד וצרכיו ונהגו באדישות ובכעס עצור כלפיו. אמהות לילדים חרדים אמביוולנטיים לא נטו לדחות את ילדיהן אך נמצאו כחסרות רגישות לאיתותיו, לא עקביות למילוי צרכיו ובהיענותן לניסיונות ההתקרבות מצידו.

בנוסף תגובות התינוק שונות מתרבות לתרבות, כך למשל בקרב תינוקות ממשפחות יפניות מסורתיות לתינוק קשה מאוד עם הפרידה אך עדיין אין זה אומר שמדובר בתינוק חרד, אלא סיבת הקושי שלו היא בכך שבתרבות היפנית מסורתית תינוקות כמעט ואינם נפרדים מהאמא ובשל כך הוא כמעט ולא התנסה בפרידה.

סגנונות היקשרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • היקשרות בטוחה - תינוקות שבחנו את הצעצועים בעצמם אך בדקו מדי פעם שהאם נמצאת, הגיבו בסקרנות ובחשש כלפי הזרה והעדיפו בבירור את האם על פניה. כמו כן, הם היו במצוקה סבירה כשאמם יצאה, הפגינו סימני מחאה עם הפרידה ממנה (תרעומת או בכי) ושמחו מאוד כשהיא חזרה (הושיטו זרועות פתוחות, התכרבלו בזרועותיה, התנחמו ונרגעו בקלות). הם בטאו את רצונם בקרבתה של האם ומורגש היה שנוכחותה מעניקה להם ביטחון ומאפשרת להם מידה רבה של עצמאות. לפי איינסוורת', לתינוקות אלו היה מודל עבודה של ניסיונות חיפוש קרבה מוצלחים. הם הפגינו ביטחון בנגישות ובתגובתיות של האם והיעדר חרדה מפני אפשרות של פרידה ממנה. תינוקות אלו הראו פעילות תקינה של מערכת ההתקשרות.
  • היקשרות חרדה אמביוולנטית (לא עקבית, לא צפויה) - תינוקות אלו חששו לבדוק את הצעצועים בעצמם. הם היו מרוכזים מאוד באם ונצמדו אליה, סבלו מנוכחותה של הזרה ולא רצו לשחק בנוכחותה. מצוקתם גברה כאשר אמם יצאה (ניכרו חרדה, עצבנות ולעיתים קרובות בכי חזק ומתמשך). האפיון העיקרי שלהם היה היחס האמביוולנטי לאם כשהיא חזרה. הם לא יכלו להסתיר את הכעס והחשש והתקשו להתקרב אליה. הם הביעו רצון שהאם תרים אותם אך כשהיא עשתה זאת הם התרחקו ממנה, הכו אותה והתנגדו לניסיונותיה להרגיע אותם. לפי איינסוורת' תגובות אלו נבעו מחוסר הביטחון של התינוקות בנגישותה של האם ובקבלתה את ניסיונות ההתקרבות שלהם. תינוקות אלו הראו הפעלת יתר של מערכת ההתקשרות.
  • היקשרות חרדה נמנעת - תינוקות שנראו עצמאים. הם בחנו את הצעצועים מבלי לחפש את האם ולעיתים אף היה נראה שהם מתרכזים בהם על מנת להימנע ממנה. הם הפגינו רתיעה מהזרה וכעס על הפרידה מהאם אך נשארו אדישים גם כשהיא חזרה והתעלמו ממנה בצורה הפגנתית אף על פי שבדיקה של דפיקות הלב שלהם הוכיחה שהייתה לעזיבתה השפעה חזקה עליהם. הם מיעטו מאוד לחפש את קרבת אמם ואת מגעה. מיעטו לבכות ולעיתים קרובות נמנעו מקשר עין עם האם ומקרבה פיזית אליה. לפי איינסוורת' תגובות אלו נבעו מחוסר ביטחון בנגישות של אמם ובתגובתיות שלה. תינוקות אלו הראו תת-פעילות של מערכת ההתקשרות.
  • היקשרות לא מאורגנת - בשלב מאוחר יותר התווסף סגנון היקשרות נוסף המאפיין תינוקות שלא ניתן לסווגם לאחת משלוש הקבוצות בסיטואציית הזר. סגנון זה נקרא "סגנון בלתי מאורגן" ואופיין על ידי מרי מיין מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. ההתנהגות של פעוטות אלו בזמן פרידה או מפגש מחודש עם האם מאופיינת בחוסר עקביות ובתנודות אקראיות בין חרדה והימנעות. תינוקות אלו עשויים למשל להתקרב אל האם ולעצור באמצע הדרך. תינוקות אלו הראו פעילות לא סדירה של מערכת ההיקשרות.

היקשרות בבגרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולבי סבר שההיקשרות מאפיינת את החוויה האנושית לאורך כל החיים. אך רק באמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת החלו חוקרים שונים לנסות ולהבין את תפקידם של תהליכי ההיקשרות בבגרות. הראשונים לחקור את רעיונותיו של בולבי בהקשר של מערכות יחסים רומנטיות היו סינדי חזן ופיליפ שייבר. הם שאפו להגדיר אהבה רומנטית בין בני זוג בוגרים דרך המושגים של תאוריית ההיקשרות (שמגדירה יחסים בין תינוק למטפל). לפי חזן ושייבר (1987), הקשר הרגשי שנוצר בקשר רומנטי בין מבוגרים הוא בחלקו תוצאה של אותה מערכת היקשרות התנהגותית. חזן ושייבר סברו שהבסיס של כל מערכת יחסים בין אם רומנטית ובין אם בין תינוק למטפל היא היקשרות, ולכן שייכת למערכת ההיקשרות ההתנהגותית. היקשרות לא בטוחה בחיים הבוגרים, קשורה לרמות נמוכות של יציבות, סיפוק והסתגלות במערכות יחסים זוגיות ככלל ובנישואים בפרט.

חזן ושייבר בדקו את האופן בו מקשרים מבוגרים את מערכות היחסים הרומנטיות שלהם אל מול הזיכרונות של יחסיהם עם הוריהם. הם גילו כי מבוגרים בעלי סגנון היקשרות בטוח, תפסו את הוריהם באופן חיובי יותר בהשוואה לבעלי התקשרות חרדה-אמביוולנטית וחרדה-נמנעת.

סגנונות היקשרות בבגרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה קלאסית - קטגוריאלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • היקשרות בטוחה - בעלי סגנון היקשרות בטוח מנהלים קשרים הדוקים וממושכים, המאופיינים ברמה גבוהה של אמון ורמה נמוכה של קנאה. הם חשים בנוח במערכות יחסים קרובות, מחפשים את הקרבה, נמצאים במערכות עם תלות הדדית ואינם חוששים באופן תמידי מנטישה או מהתקרבות של האחר. אלה הם אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה, חברותיים, פתוחים, הנהנים מקשרים קרובים, היוצרים קשרים חדשים על נקלה, סומכים על האחר ואוהבים לעזור ולטפל.
  • היקשרות חרדה-אמביוולנטית - בעלי הסגנון החרד-אמביוולנטי מעוניינים במערכת יחסים אינטימית, אך מאידך יראים מסיטואציה בה בני הזוג לא יחזירו להם אהבה וינטשו אותם שכן הם נתפסים בעיניהם כלא זמינים, מרוחקים ולא אוהבים. האהבה אותה מפגינים החרדים-אמביוולנטיים מאופיינת בשאיפה לסימביוזה (שיתוף ותלות הדדית), תשוקה מינית מוגברת, אובססיביות, קנאה וחוסר יציבות רגשית. הם נוטים להתאהב תכופות. הקשר הזוגי מאופיין במשברים, תנודתיות, אמוציונליות מוגברת ואף פרידות תכופות. הם מגדירים עצמם כספקנים, החווים קונפליקטים פנימיים ותחושות שאינן מובנות או מוערכות כראוי בידי הסובבים אותם.
  • היקשרות חרדה-נמנעת - בעלי הסגנון החרד-נמנע נמנעים מאינטימיות, משום שקרבה מאיימת עליהם. הם אינם ממהרים לתת אמון או לחלוק את תחושותיהם עם בני זוגם. הם קנאים ולא תומכים בבני זוגם בעת מצוקה. בנוסף הם נמנעים מתלות בסובבים אותם ומעדיפים לסמוך רק על עצמם. הם ספקנים בכל הקשור לאהבה והקשר הרומנטי נתפס בעיניהם כאפיזודה חולפת, המלווה בחשש כבד מאינטימיות. לכן, הם נמנעים מאוד בקשריהם הרומנטיים, לא ישקיעו רגש רב במערכת היחסים ולא יחוו צער גדול כאשר הקשר יגיע אל קיצו.

חלוקה עדכנית - ממדית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים חל שינוי בתפיסת המחקר בתחום ההיקשרות. המודל הישן שהיה מחולק לשלושה סוגי היקשרויות (בטוחה, חרדה-אמביוולנטית ונמנעת) הוחלף במודל חדש הבנוי משני צירים:

  • ציר החרדה
  • ציר ההימנעות

אדם בעל סגנון היקשרות בטוח יקבל ציון נמוך בציר החרדה ובציר ההימנעות. אדם בעל סגנון היקשרות חרד יקבל ציון גבוה בציר החרדה, ונמוך בציר ההימנעות. אדם בעל סגנון היקשרות נמנע יקבל ציון גבוה בציר ההימנעות, ונמוך בציר החרדה. אדם בעל סגנון היקשרות לא מאורגן יקבל ציון גבוה בשני הצירים.

מדידת סגנון היקשרות בבגרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
השוואה בין שכיחות דפוסי היקשרות במדינות שונות: ארצות הברית, גרמניה ויפן, על פי מחקר מ־1988

בעקבות ניסוי ״סיטואציית הזר״, בדקו חוקרים שונים האם קיימת אפשרות להעריך בצורה מהימנה את סגנון ההיקשרות של האדם הבוגר. משנות ה-80, חוקרים מתתי דיסציפלינות פסיכולוגיות שונות (התפתחותית, קלינית, אישיות וחברתית) פיתחו מדדים חדשים של סגנון היקשרות שמטרתם הייתה להתאים את ניסוי "סיטואציית הזר" לאורך גיל ההתבגרות והבגרות.

  • מיין – ממשיכת דרכה של איינסוורת, אשר התבססה על גישה התפתחותית וקלינית. מרי מיין ועמיתיה יצרו בשנת 1996 את ראיון ההיקשרות למבוגרים (AAI-Adult Attachment Interview) על מנת לחקור ייצוגים מנטליים של מתבגרים ומבוגרים בכל הקשור להיקשרות להוריהם במהלך הילדות. בראיון נשאלו אימהות על הקשר שהיה להן עם אימהותיהן בילדות. בחלוף הזמן מיין הבחינה כי הראיון מודד למעשה את סגנון ההיקשרות של האם לילדה, וניתן באמצעותו לחקור את נושא ההיקשרות בבגרות.
  • חזן ושייבר – פיתחו מדד דיווח עצמי של סגנון היקשרות אצל מבוגרים. המדד הכיל שלושה תיאורים קצרים של רגשות והתנהגויות ביחסים אינטימיים שהקבילו לשלוש תבניות ההיקשרות בינקות שזוהו על ידי "סיטואציית הזר" במחקר של איינסוורת'.
  • מיקולינסר – פיתח עם שותפיו שאלון נוסף לסיווג סגנונות היקשרות במטרה לתקף את השאלון המקורי של חזן ושייבר ולהגדיל את מהימנותו. השאלון המורחב כלל 15 פריטים, המבוססים על פירוק שלושת ההיגדים של חזן ושייבר למשפטים קצרים.
  • ברטולומאו – בשנת 1991 הציעה החוקרת קים ברטולומאו מודל חדש הבנוי מארבעה סגנונות היקשרות. המודל הציג מודלים ייצוגיים חיוביים ושליליים של העצמי והסביבה. על פי המודל, ההתייחסות אל "העצמי" מחולקת לחיובי או שלילי ומתייחסת לעצמי ברצף שבין "זכאי לאהבה ותמיכה" ל"חסר ערך". באופן זהה, המודל של האחר יכול להיות חיובי, כלומר מתן אמון וביטחון באחר ותפיסתו כאמפתי וזמין, או לחלופין, מודל שלילי של האחר הנתפס כמרוחק ומנותק. בעקבות מחקרה של ברטולומאו, נוצר צורך בבניית שאלון חדש שיתייחס להבחנה בין ארבעה טיפוסים שונים.
  • ברננד – בשנת 1998 תלמידתו של שייבר, קלי ברננד, אספה את שאלוני ההיקשרות שפותחו עד אז ופיתחה שאלון קוהרנטי המבחין בין ארבעה טיפוסים. השאלון נע על שני צירים: ציר החרדה וציר הימנעות. שני צירים אלו, שמייצגים מנעד בין ביטחון לחרדה מחד ובין הימנעות ותגובתיות מאידך ומאפיינים את מצבי ההיקשרות האפשריים בבגרות.

ביקורת על תאוריית ההיקשרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית המזג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יריבתה הגדולה של תאוריית ההיקשרות היא תאוריית המזג שהתפתחה בשנות ה-50, המניחה שהבדלים במזג הם הגורמים לשוני בהתנהגות בסיטואציית הזר. פסיכולוגים הסבורים כך, למשל ג'רום קגן, מזהירים מפני האשמת ההורים בקשיי ילדיהם, מגמה שתאוריית ההיקשרות עלולה לעודד. נראה שמערכת עצבים סימפתטית פעילה מדי מעוררת עצבנות וחרדה במידה גבוהה אצל הילד, ואלו אינם קשורים לסגנון ההיקשרות לדמות המטפל. עם זאת, כיום ההנחה המקובלת היא שקיימים יחסי גומלין בין טיב ההיקשרות לבין המזג, ושני הדברים מעצבים יחדיו את דפוסי התנהגותו של הילד.

ביקורת נוספת טוענת כי התפתחות יכולת ההיקשרות אינה מוגבלת לתקופת הילדות ומתפתחת במהלך כל החיים. כמו כן היא חלה גם על קשרים נוספים כמו עם בני קבוצת הגיל ולא רק עם האם. דניאל סטרן ביקר את המחקרים בתחום ההיקשרות בכך שהם חקרו דפוסים של היקשרות ולא את עצמתה או טיבה. בנוסף, סטרן הצביע על מחקרים שונים שהראו פערים גדולים בתוצאות במחקרים שנערכו במקומות שונים וטען לפיכך שאין הם יכולים לנבא פתולוגיות.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ש. סולברג, פסיכולוגיה של הילד והמתבגר, משכל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, עמ' 101–137, ירושלים, 1996
  • מריו מיקולינסר, סגנון התקשרות בבגרות ואסטרטגיות של ויסות רגשות – הנחות עבודה וסקירת ממצאים, פסיכולוגיה, ז, 33–48, 1998
  • ר. פינצי וא. כהן, זוגות בתהליך גרושין בראי תאורית ההתקשרות, שיחות, ט"ו, 235-244, 2001
  • פרופ' מיקולינסר, מ', וד"ר ברנט, א' (2005). תאוריית ההתקשרות. מתוך גיליון נושא מיוחד של כתב העת מפגש. מאת: מערכת פסיכולוגיה עברית
  • חוה (אוה) אפלמן, אביב נוף, "שלבים ראשונים של ההתפתחות: זרקור על התאוריות של בולבי ושל מאהלר" האוניברסיטה הפתוחה, 2010
  • Ainsworth, M.D.S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. (1978). Patterns of attachment: A psychological study of the strange situation. Hillsdale, NJ: Earlbaum
  • Hazan, C., & Shaver, P. (1987). Romantic love conceptualized as an attachment process. Journal of personality and social psychology, 52(3), 511
  • Shaver, P. R., & Mikulincer, M. (2008). Attachment. In H. T. Reis & S. Sprecher (Eds.), Encyclopedia of human relationships (Vol. 1, pp. 125-129). Thousand Oaks, CA: Sage
  • Shaver, P. R., & Mikulincer, M. (2008). Attachment Styles. In R. Baumeister & K. Vohs (Eds.), Encyclopedia of social psychology. Thousand Oaks, CA: Sage Publications

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Cassidy J (1999). "The Nature of a Child's Ties". In Cassidy J, Shaver PR (eds.). Handbook of Attachment: Theory, Research and Clinical Applications. New York: Guilford Press. pp. 3–20. ISBN 978-1-57230-087-3.
  2. ↑ Abrams, David B. (2013). "Attachment Theory". Encyclopedia of Behavioral Medicine. Springer New York. pp. 149–155. doi:10.1007/978-1-4419-1005-9_939. ISBN 978-1-4419-1004-2.
  3. ↑ Bretherton I, Munholland KA (1999). "Internal Working Models in Attachment Relationships: A Construct Revisited". In Cassidy J, Shaver PR (eds.). Handbook of Attachment: Theory, Research and Clinical Applications. New York: Guilford Press. pp. 89–114. ISBN 978-1-57230-087-3.
  4. ↑ Simpson JA (1999). "Attachment Theory in Modern Evolutionary Perspective". In Cassidy J, Shaver PR (eds.). Handbook of Attachment:Theory, Research and Clinical Applications. New York: Guilford Press. pp. 115–40. ISBN 978-1-57230-087-3.
  5. ↑ Bernard, Kristin; Meade, Eb; Dozier, Mary (בנובמבר 2013). "Parental synchrony and nurturance as targets in an attachment based intervention: building upon Mary Ainsworth's insights about mother–infant interaction". Attachment & Human Development. 15 (5–6): 507–523. doi:10.1080/14616734.2013.820920. PMC 3855268. PMID 24299132. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ↑ Hazan C, Shaver P (במרץ 1987). "Romantic love conceptualized as an attachment process". Journal of Personality and Social Psychology. 52 (3): 511–24. doi:10.1037/0022-3514.52.3.511. PMID 3572722. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ↑ Picardi, Angelo; Fagnani, Corrado; Nisticò, Lorenza; Stazi, Maria Antonietta (באוקטובר 2011). "A Twin Study of Attachment Style in Young Adults: A Twin Study of Adult Attachment Style". Journal of Personality. 79 (5): 965–992. doi:10.1111/j.1467-6494.2010.00707.x. PMID 21204839. {{cite journal}}: (עזרה)
  8. ↑ Keller H (בנובמבר 2018). "Universality claim of attachment theory: Children's socioemotional development across cultures". Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America. 115 (45): 11414–11419. doi:10.1073/pnas.1720325115. PMC 6233114. PMID 30397121. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. 1 2 3 4 5 Murphy, Anne; Steele, Miriam; Dube, Shanta Rishi; Bate, Jordan; Bonuck, Karen; Meissner, Paul; Goldman, Hannah; Steele, Howard (בפברואר 2014). "Adverse Childhood Experiences (ACEs) Questionnaire and Adult Attachment Interview (AAI): Implications for parent child relationships". Child Abuse & Neglect. 38 (2): 224–233. doi:10.1016/j.chiabu.2013.09.004. PMID 24670331. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ↑ Ainsworth, Mary D. Salter (1969). "Object Relations, Dependency, and Attachment: A Theoretical Review of the Infant-Mother Relationship". Child Development. 40 (4): 969–1025. doi:10.2307/1127008. JSTOR 1127008. PMID 5360395.
  11. ↑ Bretherton I (1992). "The Origins of Attachment Theory: John Bowlby and Mary Ainsworth".
  12. ↑ Schaffer, H. R. (2007). Introducing Child Psychology. Oxford: Blackwell. pp. 83–121. ISBN 978-0-631-21628-5.
  13. ↑ "Attunement". Evolve In Nature (באנגלית אמריקאית). 2023-04-04.
  14. ↑ Cosentino, Ashley (5 בספטמבר 2017). "Viewing fathers as attachment figures". Counseling today. אורכב מ-המקור ב-24 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ↑ Lamb, Michael E.; Lamb, Jamie E. (1976). "The Nature and Importance of the Father-Infant Relationship". The Family Coordinator. 25 (4): 379–385. doi:10.2307/582850. JSTOR 582850.
  16. ↑ Kobak, R.; Madsen, S. (2008). "Disruption in Attachment Bonds". In Cassidy, J.; Shaver, P. R. (eds.). Handbook of Attachment: Theory, Research, and Clinical Applications (2nd ed.). New York: Guilford Press. pp. 23–47.
  17. ↑ Johnson, Susan M. (2019). Attachment Theory in Practice: Emotionally Focused Therapy (EFT) with Individuals, Couples and Families. New York: Guilford Press. p. 5. ISBN 978-1-4625-3828-7.
  18. ↑ Hrdy, Sarah Blaffer (2009). Mothers and Others: The Evolutionary Origins of Mutual Understanding. United States of America: The Belknap Press of Harvard University Press. ISBN 978-0-674-03299-6.
  19. 1 2 Bowlby, John (1969–1982). Attachment and loss (PDF) (באנגלית). Basic Books. p. 11.
  20. ↑ Rutter M (במאי 1995). "Clinical implications of attachment concepts: retrospect and prospect". Journal of Child Psychology and Psychiatry, and Allied Disciplines. 36 (4): 549–71. doi:10.1111/j.1469-7610.1995.tb02314.x. PMID 7650083. {{cite journal}}: (עזרה)
  21. ↑ Main M (1999). "Epilogue: Attachment Theory: Eighteen Points with Suggestions for Future Studies". In Cassidy J, Shaver PR (eds.). Handbook of Attachment: Theory, Research and Clinical Applications. New York: Guilford Press. pp. 845–887. ISBN 978-1-57230-087-3.
  22. ↑ Thompson, Ross (2017). "Twenty-First Century Attachment Theory: Challenges and Opportunities". In Keller, Heidi; Bard, Kim (eds.). The Cultural Nature of Attachment: Contextualizing Relationships and Development. Cambridge MA: MIT Press. pp. 303–304. ISBN 978-0-262-03690-0.
  23. ↑ Bowlby J (1973). Separation: Anger and Anxiety. Attachment and loss. Vol. 2. London: Hogarth. ISBN 978-0-7126-6621-3.
  24. ↑ Davis, Louise; Brown, Daniel J.; Arnold, Rachel; Gustafsson, Henrik (2 באוגוסט 2021). "Thriving Through Relationships in Sport: The Role of the Parent–Athlete and Coach–Athlete Attachment Relationship". Frontiers in Psychology. 12. doi:10.3389/fpsyg.2021.694599. PMC 8366224. PMID 34408711. {{cite journal}}: (עזרה)
  25. 1 2 Bowlby (1969) 2nd ed. pp. 244ff.
  26. ↑ Bowlby (1969) 2nd ed. pp. 304–05.
  27. ↑ Parritz, Robin Hornik; Troy, Michael F (2017). Disorders of Childhood: Development and Psychopathology (Third ed.). Boston, MA: Cengage Learning. ISBN 978-1-337-09811-3. OCLC 960031712.
  28. ↑ Bowlby (1969) 2nd ed. p.65.
  29. ↑ Pilkington, Pamela D.; Bishop, Amy; Younan, Rita (במאי 2021). "Adverse childhood experiences and early maladaptive schemas in adulthood: A systematic review and meta-analysis". Clinical Psychology & Psychotherapy. 28 (3): 569–584. doi:10.1002/cpp.2533. PMID 33270299. {{cite journal}}: (עזרה)
  30. ↑ von Hofsten, C.; Rosander, K. (2018). "The Development of Sensorimotor Intelligence in Infants". Studying the Perception-Action System as a Model System for Understanding Development. Advances in Child Development and Behavior. Vol. 55. pp. 73–106. doi:10.1016/bs.acdb.2018.04.003. ISBN 978-0-12-814763-4. PMID 30031439.
  31. ↑ Pratt, Chris (1981). "Crying in Normal Infants". In Fraser, William; Grieve, Robert (eds.). Communicating with Normal and Retarded Children. London: Wright & Sons. pp. 3–23. ISBN 978-0-7236-0572-0.
  32. ↑ Messinger, Daniel; Fogel, Alan (2007). "The Interactive Development of Social Smiling". Advances in Child Behaviour and Development. Advances in Child Development and Behavior. 35: 327–366. doi:10.1016/B978-0-12-009735-7.50014-1. ISBN 978-0-12-009735-7. PMID 17682330.
  33. ↑ Ollers, Kimbrough; Eilers, Rebecca (1988). "The Role of Audition in Infant Babbling". Child Development. 59 (2): 441–449. doi:10.2307/1130323. JSTOR 1130323. PMID 3359864.
  34. ↑ Ainsworth MD, Blehar M, Waters E, Wall S (2015). Patterns of Attachment: A Psychological Study of the Strange Situation. New York: Psychology Press. pp. 262ff. ISBN 978-1-84872-682-6.
  35. ↑ Ainsworth MD, Blehar M, Waters E, Wall S (2015). Patterns of Attachment: A Psychological Study of the Strange Situation. New York: Psychology Press. pp. 295–298. ISBN 978-1-84872-682-6.
  36. ↑ Lamb, Michael E.; Thompson, Ross A.; Gardner, William P.; Charnov, Eric L.; Estes, David (במרץ 1984). "Security of infantile attachment as assessed in the 'strange situation': Its study and biological interpretation". Behavioral and Brain Sciences. 7 (1): 127–147. doi:10.1017/S0140525X00026522. {{cite journal}}: (עזרה)
  37. ↑ Lamb, Michael E.; Thompson, Ross A.; Gardner, William; Charnov, Eric L., eds. (2013). Infant-Mother Attachment. doi:10.4324/9780203781791. ISBN 978-1-134-92918-4.
  38. ↑ Booth LaForce, Cathryn; Roisman, Glenn (2021). "Stability and Change in Attachment Security". In Thompson, Ross; Simpson, Jeffrey; Berlin, Lisa (eds.). Attachment: The Fundamental Questions. New York: Guildford. pp. 154–160. ISBN 978-1-4625-4602-2.
  39. ↑ De Wolff, Marianne; Van IJzendoorn, Marinus (1997). "Sensitivity and Attachment: A Meta-Analysis on Parental Antecedents of Infant Attachment". Child Development. 68 (4): 571–591. doi:10.1111/j.1467-8624.1997.tb04218.x. PMID 9306636.
  40. ↑ Howes, Carollee; Guerra, Alison (2009). "Networks of Attachment Relationships in Low-Income Children of Mexican Heritage: Infancy through Preschool". Social Development. 18 (4): 896–914. doi:10.1111/j.1467-9507.2008.00524.x.
  41. ↑ Raikes, Abigail; Thompson, Ross (2005). "Links between Risk and Attachment Security: Models of Influence". Applied Developmental Psychology. 26 (4): 440–455. doi:10.1016/j.appdev.2005.04.003.
  42. ↑ Bakermans-Kranenberg, Marian; Van IJzendoorn, Marinus; Juffer, Femmie (2003). "Less is More: Meta-Analyses of Sensitivity and Attachment Interventions in Early Childhood". Psychological Bulletin. 129 (2): 195–215. doi:10.1037/0033-2909.129.2.195. PMID 12696839.
  43. ↑ Boldt, Lea; Goffin, Kathryn; Kochanska, Grazyna (2020). "The Significance of Early Parent-Child Attachment for Emerging Regulation: A Longitudinal Investigation of Processes and Mechanisms from Toddler Age to Preadolescence". Developmental Psychology. 56 (3): 431–443. doi:10.1037/dev0000862. PMC 7041853. PMID 32077715.
  44. ↑ Grossman, Klaus; Grossman, Karin; Waters, Everett, eds. (2006). Attachment from Infancy to Adulthood: The Major Longitudinal Studies. New York: Guildford. ISBN 978-1-4625-4602-2.
  45. ↑ Rutter, Michael (2006). "Critical Notice". Journal of Child Psychology and Psychiatry. 47: 974–977. doi:10.1111/j.1469-7610.2006.01644.x.
  46. ↑ Vicedo, Marga (2017). "Putting Attachment in its Place: Disciplinary and Cultural Contexts'". European Journal of Developmental Psychology. 14 (6): 684–699. doi:10.1080/17405629.2017.1289838.
  47. ↑ Vicedo, Marga (2017). "The Strange Situation of the Ethological Theory of Attachment: A Historical Perspective". In Keller, Heidi; Bard, Kim (eds.). The Cultural Nature of Attachment: Contextualizing Relationships and Development. Cambridge: MIT Press. pp. 13–51. ISBN 978-0-262-03690-0.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תאוריית_ההיקשרות&oldid=42832272"