תאוריית הסימולציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תאוריית הסימולציהאנגלית: Embodied Simulation Theory) היא תאוריה המציגה מנגנון מוחי שעומד בבסיס התפקודי של קוגניציה חברתית בבני אדם ופרימטים.[1]לפי התאוריה, על מנת להבין חוויה של אדם אחר, לא נוכל להסתפק רק לחשוב על חוויה זו, אלא עלינו לייצר אצלנו מה שאחרים עושים ומרגישים על ידי מנגנון הדמיה של סימולציה. באמצעות מנגנון סימולציה אנחנו לא רק "רואים" פעולה, רגש או תחושה, אלא מתעוררים אצלנו ייצוגים פנימיים של מצבי גוף הקשורים לפעולות, רגשות ותחושות אלו כאילו אנחנו עושים פעולה דומה או מרגישים אותה.[2]על פי התאוריה, החוויות האישות שלנו ואינטראקציות חברתיות מגולמות בגוף שלנו. מנגנון הסימולציה מתווך בין חוויות אלו לבין מידע הקיים אצלנו אודות אנשים אחרים ומאפשר לנו להבין את הפעולות שמבוצעות על ידי אחרים ולפענח את הרגשות שלהם.[3]התאוריה מתבססת על הגילוי של נוירוני מראה שהם הבסיס הביולוגי של מנגנון זה. אותם אזורים מוחיים כשמופעלים כשאנחנו חווים רגשות מסוימים, מופעלים גם כאשר אנחנו רואים אחרים חווים אותם. מנגנון זה חיוני לתפקודים של קוגניציה חברתית ובפרט לאמפתיה.[4]

הבסיס המוחי של התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הגילוי של נוירוני מראה במוח קוף המקק מספר מחקרים המשתמשים במתודולוגיות וטכניקות ניסוייות שונות הוכיחו כי גם במוח האנושי קיים מנגנון התואם באופן ישיר את פעולת נוירוני המראה אשר נמצא כי אחראי על התהליך בו אנחנו גם תופסים פעולה של אדם אחר וכן ביצוע פעולה זו בעצמנו. התפיסה והפעולה של הבעות פנים הקשורות ברגש מתרחשים במבנים עצביים, שתפקידם ניתן לאפיין כמערכת סימולציה. במחקר דימות מוחית FMRI סקרו את פעילות המוח של המשתתפים הבריאים במהלך החוויה הרגשית של סלידה, על ידי חשיפתם לשאיפת ריחות מגעילים, ובמהלך ההתבוננות באותו רגש, כפי שמוצג על ידי קטעי וידאו של אנשים אחרים המבטאים אותו באופן דינמי עם הבעת הפנים שלהם. התוצאות הראו כי עדים להבעת הפנים של סלידה אצל אחרים מפעילה את האינסולה הקדמית השמאלית באותו מקום המופעל על ידי החוויה הסובייקטיבית של האדם בעת סלידה. כאשר אנו עדים לביטוי רגש, ותפיסה זו של הרגש מובילה להבנת מצב רגשי מסוים של האחר, איננו משיגים סוג זה של הבנה רק מתוך היקש מפורש משל סיטואציה. הרגש של האחר הוא בראש ובראשונה נוצר ומובנה ישירות באמצעות סימולציה המגולמת בגוף שלנו המייצרת חוויה "כאילו" שנוצרה על ידי מצב גוף משותף לי ולאחר. זהו מצב הגוף המשותף בין צופה והנצפה המאפשר הבנה ישירה של חווית האחר.[5]מערכת נוירוני המראה שאחראים למנגנון הסימולציה נמצאים במוח במקומות שונים:

Premotor cortex, the supplementary motor area, the Primary somatosensory cortex and the Inferior parietal cortex.

תאוריות סימולציה בתפקודים פסיכולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנון בסיסי לאמפתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצבים רבים בחיי היומיום, התנהגותם של אחרים היא בעלת משמעות מידית משום שהיא מאפשרת קישור ישיר לחוויית החיים שלנו בעולם. אנו מבינים מצבים נפשיים של אחרים משום שהם באים לידי ביטוי גופני. על סמך מה שידוע ממחקרי המוח, היום אנו יכולים להסביר מדוע התנהגותם של אחרים היא בעלת משמעות מהותית עבורנו: מכיוון שאנו חולקים את המשאבים העצביים שעליהם מתפתחת אותה התנהגות.[6]המרחב אינטרסובייקטיבי המשותף לנו, מאפשר תחושת הזדהות חברתית שאנו חווים בדרך כלל עם אחרים. המנגנון הפונקציונלי-מנגנון הסימולציה, מתווך את היכולת שלנו לחלוק בצורה חווייתית את המשמעות של פעולות, כוונות, רגשות ורגשות עם אחרים, ובכך מבסס את ההזדהות שלנו עם אחרים שזהו הבסיס לאמפתיה. תהליך זה קורה בצורה לא מודעת, אך מאופיין על ידי ההיסטוריה האישית שלנו, כלומר, על ידי איכות היחסים ההתקשרות שלנו על ידי הרקע החברתי שלנו. מנגנון הסימולציה יוצר "הכוונה מכוונת" שלנו לאחרים. מצב מופלא זה יוצר איכות של הזדהות עם אנשים אחרים שהיא הבסיס לרגש אמפתיה.[5]

תאוריית הסימולציה ופסיכופתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכופתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכופתיה מאופיינת על ידי כשל חמור בעיבוד רגש וביצירת אמפתיה. הקשיים האלו עלולים לא רק להשפיע על תחושת הרגשות, אלא גם על ההבנה של מצבים רגשיים ומנטליים של אחרים. במחקר שנועד לזהות את הקשר הנוירו־ביולוגי לקוגניציה חברתית בחולים פסיכופתיים, השתמשו במטלה של זיהוי רגש ויכולת Theory of mind)TOM) בעזרת הדמיה מגנטית תפקודית FMRI. אצל פסיכופתים נצפתה דפוסי פעילות שונים במוח, לעומת לא פסיכופתיים. פסיכופתיים הראו פחות פעילות מוחית באזור בFusiform-אזור שקשור לעיבוד פרצופים והראו תת-פעילות מוחית באמיגדלה, ובאזורים Inferior prefrontal gyrus and Superior temporal sulcus, אזורים שקשורים למנגנון המוחי של תאוריית הסימולציה שאחראי על רגשות וכוונות של אחרים.[7]

אוטיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תאוריית הסימולציה, תהליכים קוגניטיביים שקשורים להבנת רגשות האחר מקודדים בעזרת מצבים גופניים שאנו משחזרים בגוף שלנו. מחקרים טוענים כי אנשים עם אוטיזם נוטים לבצע שחזור זה מנקודת מבט אגוצנטרית שלהם.

בוצעו שני ניסויים התנהגותיים כדי לבדוק ישירות יכולת של אנשים עם אוטיזם לאמץ נקודת מבט של אדם אחר. בניסוי הראשון משתתפים היו צריכים להבין במפורש את מיקום של אובייקט מטרה שמאלה או ימינה בסצנה משלהם או מנקודת מבט של השחקן (visual perspective (taking task. בניסוי השני המשתתפים היו צריכים להחליט אם הגוף האנושי שלפניהם פונה כלפי קדימה או אחורה. שתי המשימות ניתנות לפתרון על ידי סימולציה מנטלית של תנועות גוף של האחר ולדמיין את עצמי בפוזיציית הגוף של אדם אחר שהיא אסטרטגיה של מנגנון הסימולציה, או על ידי עיבוד מרחבי כמו סיבוב של אובייקט. תוצאות משני הניסויים הראו שאנשים עם אוטיזם נוטים לפנות בעיקר לאסטרטגיית עיבוד מרחבי בשונה מאנשים ללא אוטיזם שמסתמכים יותר על אסטרטגיה של מנגנון הסימולציה.

ממצאים אלה מצביעים על כך שאנשים עם אוטיזם מתקשים להשתמש במידע שמקודד גם דרך מצבים גופניים שלהם על מנת לשים את עצמם במקום של מישהו אחר שזהו המנגנון הסימולציה.[8]

מחלת פרקינסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תאוריית הסימולציה, הבנת רגשות של אחרים קשורה ליכולת חיקוי ושחזור רגשות אלו בגוף שלנו. במחלת פרקינסון אחד הסימפטומים הוא היעדר ביטוי רגשי וכמו כן גם הפרעות רגשיות נלוות למחלה פרקינסון. במחקר שנערך על מנת לבדוק יכולת חיקוי פנים במטלת זיהוי רגשות אצל חולי פרקינסון השתמשו בשיטת EMG בזמן המטלה על מנת לבדוק את היכולות של חולי פרקינסון. המטלה כללה זיהוי רגש כעס שמחה ורגש נייטרלי.

התוצאות הראו ירידה בזיהוי פנים של רגש שמחה בחולי פרקינסון וכן חוסר דיוק בזיהוי רגשות נייטרליים. ממצאים אלו מדגימים שיכולת חיקוי ושחזור של רגשות עליה מתבסס מנגנון הסימולציה, חיונית להבנת רגשות ואף אולי בטיפול בחולי פרקינסון.[9]

יישומים קליניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת פוסט-טראומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיפה לזיכרון של אירוע טראומטי הוא אחד מההתערבויות הטיפוליות הנפוצות ביותר להפרעת פוסט טראומה (PTSD). על אף שטיפולים בעזרת חשיפה שואפים לשנות למידה אסוציאטיבית של התניה שלילית שקשורה לזיכרון מאירוע טראומטי, אינטראקציות רגשיות בין המטפל והמטופל לא נלקחו בחשבון בטיפולים מסוג זה. לאחר גילוי נוירוני המראה, הוצע הסבר לפיו, במהלך חשיפה לזיכרון טראומטי, תגובות רגשיות של מטופל מועברים למטפל בעזרת מנגנון הסימולציה ואז משוקף למטופל בחזרה בצורה מבוקרת על ידי המטפל. תהליך זה מסייע להקל על תחושת הבדידות של המטופל ומגביר את יכולתו להפעיל שליטה על תגובות רגשיות כואבות, הקשורות לטראומה. תהליכי מנגנון הסימולציה עשויים לשפר את האינטגרציה של תובנות קליניות שמקורן בתאוריות פסיכואנליטיות כגון החזקה, הכלה, והזדהות השלכתית.

במחקר שנערך מתוך טיפול קליני מבוסס חשיפה למטופל ששרד טראומה, הראו כי מערכת נוירוני מראה ותאוריית הסימולציה עשויות לתרום נקודת מבט נוספת להבנת המנגנונים הטיפוליים שבבסיס הטיפול המבוסס על חשיפה ל-PTSD. המסקנה מהמחקר הייתה שההעברה הרגשית בין המטופל למטפל מתרחשת בשלבים מרובים. בשלב הראשון, רגשות כגון פחד, בושה ואשמה שחווה המטופל משתקפים על ידי המטפל. רגשות אלה מאופיינים אז ומשתקפים בחזרה למטופל באופן מבוקר. תהליך זה תורם לשיפור הרגולציה של הרגשות הכואבים של המטופל, ובכך לאפשר את השינוי ברשתות רגשיות. לפי תאוריות למידה של PTSD, שינוי זה הכרחי להתקדמות והצלחה בטיפול מבוסס חשיפה להפרעת פוסט טראומה.[10]

טיפול באמנות מבוסס על עקרונות תאוריית הסימולציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תאוריית הסימולציה ומערכת נוירוני מראה, לאנשים יש הבנה של העולם ואחרים שמתבססת ומקודדת בגוף שלנו. בטיפול באמנות, המטפלים רוצים לרתום את יכולת זו ודרך הביטוי האמנותי של המטופל שאיננו מילולי, להגיע לזיכרון הטראומטי דרך המוצר האמנותי של המטופל וכך להגיע לעולמו הפנימי של המטופל. כאשר המטפל מתאר מילולית כיצד לצייר תמונה מסוימת מערכת נוירוני המראה של המטופל מופעלת במטרה לקדם הפנמה של כישור זה. כאשר המטפל והמטופל מסתכלים יחד על פיסת אומנות שמקיימת צורה של קשב משותף נוצרת תמיכה רגשית שבאה לידי ביטוי על ידי מחוות והבעות פנים של המטפל ולהפעיל אזורים מוחיים כגון ההמיספרה השמאלית שמקלים על הביטוי המילולי אליו קשה להגיע אצל מטופלים שעברו טראומה.[11]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gallese, V., & Sinigaglia, C, What is so special about embodied simulation, Trends in cognitive sciences, 15(11), 512-519, 2011
  2. ^ Gallese, V, Embodied simulation: from mirror neuron systems to interpersonal relations. In Empathy and Fairness, Novartis Foundation Symposium 278 (pp. 3-19), John Wiley & Sons, Ltd, 2008
  3. ^ Gallese, V, Before and below ‘theory of mind’: embodied simulation and the neural correlates of social cognition. Philosophical Transactions of the Royal Society B, Biological Sciences, 362(1480), 659-669, 2007
  4. ^ Gallese, V, Embodied simulation: From neurons to phenomenal experience, Phenomenology and the cognitive sciences, 4(1), 23-48, 2005
  5. ^ 5.0 5.1 Gallese, V, Empathy, embodied simulation, and the brain: Commentary on Aragno and Zepf/Hartmann, Journal of the American Psychoanalytic Association, 56(3), 769-781, 2008
  6. ^ Gallese, V, Mirror neurons, embodied simulation, and the neural basis of social identification, Psychoanalytic Dialogues, 19(5), 519-536, 2009
  7. ^ Mier, D., Haddad, L., Diers, K., Dressing, H., Meyer-Lindenberg, A., & Kirsch, P, Reduced embodied simulation in psychopathy, The World Journal of Biological Psychiatry, 15(6), 479-487, 2014
  8. ^ Conson, M., Mazzarella, E., Esposito, D., Grossi, D., Marino, N., Massagli, A., & Frolli, A, “Put myself into your place”: Embodied simulation and perspective taking in autism spectrum disorders, Autism Research, 8(4), 454-466, 2015
  9. ^ Argaud, S., Delplanque, S., Houvenaghel, J. F., Auffret, M., Duprez, J., Vérin, M., ... & Sauleau, P, Does facial amimia impact the recognition of facial emotions? An EMG study in Parkinson’s disease, PloS one, 11(7), 2016 doi: e0160329
  10. ^ Peri, T., Gofman, M., Tal, S., & Tuval-Mashiach, R, Embodied simulation in exposure-based therapies for posttraumatic stress disorder—A possible integration of cognitive behavioral theories, neuroscience, and psychoanalysis, European journal of psychotraumatology, 6(1), 29301, 2015
  11. ^ Buk, A, The mirror neuron system and embodied simulation: Clinical implications for art therapists working with trauma survivors, The Arts in Psychotherapy, 36(2), 61-74, 2009