טיפול באמנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עבודה קבוצתית בטיפול באמנות. מספר עבודות אישיות מחמר המחוברות יחדיו כחלק מהתהליך הקבוצתי.

טיפול באמנות או טיפול באמנות חזותית הוא שיטה בפסיכותרפיה שבה נעשה שימוש בטכניקות של אמנות חזותית כמו ציור, פיסול וצילום. הטיפול באמנות הוא אחת משיטות הטיפול בתוך תחום הטיפול באמנויות. הטיפול באמנות משלב תאוריות מסורתיות של פסיכותרפיה, טכניקות מתחום הפסיכולוגיה ותאוריות הנוגעות לתהליכי יצירה ולמאפיינים השונים של חומרי האמנות והשימוש בהם.

כאחד ממקצועות בריאות הנפש, הטיפול באמנות מיושם במקומות שונים ומגוונים ומופנה לקהלי יעד רבים. ניתן למצוא תהליכים של הטיפול באמנות בסדנאות אמנים המתמקדים בפיתוח יצירתיות. מטפלים באמנות עובדים עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים, ומציעים טיפול ליחידים, לזוגות, למשפחות, לקבוצות ולקהילות. אין צורך בידע קודם או בכשרון מיוחד בתחום האמנות כדי להיעזר בטיפול באמנות.

מטפלים באמנות משתמשים בתהליך היצירה ובתכנים שעולים באמנות כדי לסייע למטופל להתמודד במצבי מתח, משברים וחוויות טראומתיות, ולסייע לו בשיפור התפקוד הקוגניטיבי, שיפור יחסיו עם משפחתו וחבריו, ושיפור איכות החיים באופן כללי.‏[1]

הטיפול מסב את תשומת לבו של המטופל, פועלו ומחשבותיו לאמנות ולתהליך היצירה; בכך מתרחק המטופל מהבעיה, הקושי או המחלה, ומגלה מתוך התהליך על רגשותיו, נקודות החוזק והחולשה ובעזרת המטפל מוצאים את הפתרונות, הכוחות להתמודדות ודרך להמשך החיים בכלל והתהליך בפרט.

מטרת הטיפול באמנות דומה למטרת כל טיפול פסיכותרפי: שיפור ושימור הבריאות הנפשית ואיכות החיים; אך בעוד טיפול פסיכולוגי מתמקד בתקשורת מילולית, וטיפולים שונים בהבעה ויצירה משתמשים בצורות אמנות שונות, הטיפול באמנות נעזר בכלים כמו ציור, רישום, פיסול, צילום ושיטות נוספות להבעה חזותית. הטיפול נותן מענה לקשיים בתחומי החיים השונים: רגשיים, התפתחותיים, קוגניטיביים, חברתיים ופיזיים.

מטפלים באמנות לומדים להכיר את הסמלים הלא-מילוליים שבתהליכי היצירה. מטפל באמנות מסייע למטופל לזהות את המחשבות והרגשות המובעים באמנות ואת משמעותן, ובכך המטופל מגלה תובנות לגבי יצירתו ומפתח הבנה מעמיקה יותר לגבי עצמו ודרך ההתמודדות שלו עם האנשים סביבו.

"יצירת אמנות היא הזדמנות להביע את הדמיון, האותנטיות והספונטניות של האדם. זו חוויה שלאורך זמן מובילה לתחושת סיפוק, תחושה של תיקון נפשי ושינוי. תהליך היצירה יכול להיות תהליך מרפא שמייצר חוויה של גדילה אישית."[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שטיפול באמנות הוא תחום טיפולי צעיר יחסית, שורשיו נעוצים בבתי החולים הפסיכיאטריים בסוף המאה ה-18. הטיפול באמנות החל להתפתח כמקצוע בפני עצמו באמצע המאה ה-20 באירופה ובארצות הברית. המטפלים הראשונים בתחום החלו להכיר בהשפעה של העיסוק באסתטיקה על תחומים אחרים: פסיכיאטריה, פסיכואנליזה, שיקום, חינוך לגיל רך וחינוך לאמנות.

האמן הבריטי אדריאן היל טבע את המונח טיפול באמנות בשנת 1942. היל התמודד אז עם מחלת השחפת בבית הבראה והסתייע בתהליך החלמתו ברישום ובציור. לתפיסתו הערך של טיפול באומנות נובע מכך שהיצירה בטיפול "מסעירה לחלוטין את המוח (כמו גם את האצבעות) ... משחררת את האנרגיה היצירתית של המטופל ולעתים קרובות את העכבות", ומאפשרת למטופל "לבנות הגנה חזקה נגד חוסר המזל שלו". הוא המליץ על העבודה היצירתית גם למטופלים אחרים. זו הייתה תחילת העבודה הטיפולית שלו, אותה תיעד בספרו "אמנות מול מחלה" (Art Versus Illness) שפורסם בשנת 1945. הוגים אחרים בתחום הטיפול באמנות בבריטניה היו אם לידיאט, מייקל אדוארדס וריטה סיימון. האגודה הבריטית לטיפול באמנות נוסדה ב-1964.

ראשוני המטפלים באמנות בארצות הברית, כמו מרגרט נאומבורג ואדית קרמר, החלו לעסוק במקצוע בערך באותו הזמן כמו היל. נאומבורג הייתה מחנכת וטענה שהטיפול באמנות הוא בעל זיקה פסיכואנליטית, וכי ביטוי אמנותי חופשי הוא סוג של שיח סימבולי המרחיב את האפשרות לביטוי מילולי בתהליך הטיפולי. האמנית אדית קרמר נתנה דגש לחשיבותו של תהליך היצירה, מנגנוני הגנה פסיכולוגיים, והאיכות האמנותית. לטענתה ניתן להשיג סובלימציה כאשר בתהליך היצירה נוצרות צורות המכילות כעס, חרדה או כאב. הוגים אחרים בתחום הטיפול באמנות בארצות הברית הם אלינור אולמן, רוברט בוב אולט וג'ודית רובין. האגודה האמריקאית לטיפול באמנות נוסדה בשנת 1969.

במהלך השנים התרחבה הפעילות המקצועית בתחום לארצות נוספות, ואיגודים מקצועיים לטיפול באמנות פועלים במדינות רבות כמו ברזיל, קנדה, פינלנד, יפן, הולנד, רומניה, דרום קוריאה, שבדיה וישראל.

גישות בטיפול באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל להתייחס לשלוש גישות בתחום, המובחנות זו מזו על ידי המקום שניתן ליצירת האמנות בתהליך הטיפולי:

  1. האמנות כטיפול (Art as Therapy) - גישה זו מבוססת על ההנחה שעצם יצירת אמנות היא תהליך מרפא. היצירה ותהליך יצירתה עומדים במרכז הטיפול ומתוכם עולות התובנות הטיפוליות. גישה זו מבוססת על ההנחה שפעולה יצירתית מאפשרת העלאת תכנים מהתת-מודע ועיבודם, גם ללא עיבוד מילולי. כמו כן, מסתמכת גישה זו על רעיונות תופעות המעבר והמרחב הפוטנציאלי של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, שראה ביצירה דרך לביטוי העצמי האמיתי של האדם, ומכאן ליצירתיות ולבריאות הנפשית. הטיפול בגישה זו עוסק באמנות, בתהליך יצירתה ובצפייה באמנות.
  2. פסיכותרפיה באמנות (Art Psychotherapy) - גישה זו מתמקדת בקשר הנוצר בין המטפל והמטופל. הגישה שואבת את הנחותיה מגישות פסיכואנליטיות שונות של "פסיכואנליזה של שני אנשים", החל מתאוריות יחסי אובייקט ועד תאוריות אינטרסובייקטיביות. מקומה של יצירת האמנות בגישה זו היא אמצעי לתקשורת, אמצעי לייצוג הקשר הטיפולי ואמצעי ליצירת העברה בין המטופל והמטפל. בגישה זו יש ליצירת האמנות משקל שונה בתקופות שונות של הטיפול בהתאם לתהליך הטיפולי.
  3. פסיכותרפיה אנליטית באמנות (Psychotherapy Analytical Art) - גישת הפסיכותרפיה האנליטית מתמקדת ביחסי ההעברה בין המטפל והמטופל. יצירת האמנות מהווה אובייקט שלישי בחדר הטיפול ומאפשר קיום יחסי העברה גם בין כל אחד מהם ובין היצירה עצמה. גישה זו שמה דגש על ניתוח יחסי העברה באמצעות היצירה האמנותית, ועל יצירת שינוי דרך היצירה עצמה. היצירה מאפשרת שינוי במודעות, העלאת תכנים עמוקים על ידי גילומם ביצירת האמנות וביחסים בין המטפל והמטופל. גישה זו מעניקה משקל שווה ליצירה וליחסים בין המטופל והמטפל.

בנוסף לסיווג זה, קיים ציר נוסף של גישות בטיפול באמנות שדומה לגישות בטיפול נפשי בכלל: הגישות האנליטיות-דינמיות שהחלו בראשית הפסיכולוגיה על ידי זיגמונד פרויד וכוללות גישות בנות זמננו כמו הגישה האינטרסובייקטיבית והגישה ההתייחסותית; גישות קוגניטיביות והתנהגותיות וגישות של הזרם השלישי שצמחו בשנות השישים, כמו פנומנולוגיה, הומניזם ואקזיסטנציאליזם. המצע התאורטי והפילוסופי של גישות אלו זהה בטיפול באמנות לזה של תחומי טיפול אחרים, אך בטיפול באמנות נעשה שימוש בכלים אמנותיים ככלי התערבות על פי הגישה התאורטית הספציפית.

ייחוד הכלי האמנותי בטיפול נפשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודה קבוצתית בטיפול באמנות המבוססת על שימוש משני בעיתונים. העבודה האישית בחלל אחד פחות מאיימת כיוון שכל אחד מרוכז בעבודתו, דבר המאפשר עבודה עצמאית, אך גם יחסי גומלין וקשר.

האמנות כמשחק וכפנטזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחק (play) הוא בעל ערך טיפולי רב. דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ותאורטיקן אנגלי, טען שתוכן המשחק אינו חשוב אלא עצם ההשתקעות בדבר שאינו מציאות פנימית, אך אין הוא העולם חיצוני. ללא צורך בהזיות משלב המטופל חלום ותופעות חיצוניות. הוא הוסיף כי מהמשחק משתמע גם יצירת אמון ויצירת תהליך של חיפוש עצמי. הציור מאפשר משחקיות רבה תוך תנועה של הגוף וחקירה של החומר והצבע. המשחק והפנטזיה מקבלים מקום רב בטיפול באמנות. הם מסייעים לשחרור הילד שבאדם. אמנות ומשחק הם חיוביים מטבעם ומספקים את הכלים להחלמה.‏[3]

העשייה האמנותית מאפשרת מימוש סימבולי של פנטזיה. פעולה סימבולית יכולה לעזור למטופל להתגבר על פחדיו כאשר הוא מעמיד במבחן את דמותו המצוירת, במקום את עצמו. בצורה דומה היא מתארת הבעה של רגשות כחלק ממשחק תפקידים דרך סימבולים כמו דמות או מסכה שיצר המטופל.‏[4]

שימור קונקרטי של דימויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטיפול באמנות, הייצוג הפיזי של הדימויים בעבודת האמנות מאפשר שימור התכנים והמשמעויות גם לאחר סיום השעה הטיפולית. הדימויים יכולים לספר יותר ממה שהמטופל מוכן או יכול לומר; המילים עלולות להישכח, ושיחה ניתן להכחיש.‏[5] תוך כדי יצירה יכולים לעלות אל המודע גם זיכרונות קדם-מילוליים.‏[4] מטופלים שונים מתקשים לעתים להחזיק רצף בין הפגישות, אך עבודות האמנות מהוות תיעוד של הנעשה ומאפשרים קשר מיידי למפגש האחרון ואפשרות לבדיקת רצף של תקופה ארוכה של טיפול, אם על ידי המטפל והמטופל יחדיו ואם על ידי המטפל בגפו. תכנים שאינם מודעים העולים בעבודת האמנות יכולים להשתמר בה עד שהמטופל מוצא את הכלים להבחין בתכנים אלו ולהשתמש בהם.

ביטחון כבסיס לקשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול באמנות מעניק למטופל תחושה של ביטחון. הפעילות האמנותית מעניקה תחושה של רשות גדולה יותר כחלק מהחופש היצירתי. גם מטופלים שמתקשים להשמיע את קולם יכולים לתפוס מקום מעצם היותה של יצירת האמנות נוכחת בחדר. בטיפול קבוצתי, העבודה האמנותית בחלל אחד פחות מאיימת כיוון שכולם עובדים באותו זמן ולא מדברים על פי התור כנהוג בטיפול מילולי. למטופל יש אפשרות לבחון את אופן ביטויו לפני שהוא חושף אותו בפני הקבוצה כולה, אם בכלל.

השימוש בחומר מאפשר יצירת קשר סביבו. בקבוצה טיפולית, אפשר לבקש ממטופל אחר עיפרון או לחלוק אתו צנצנת מים למכחולים, ואף להשתמש באותו צבע לציור. פעולות אלו יוצרות קרבה מילולית ובלתי מילולית היכולות להוות משקל רב.‏[5]

תכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטופלים מסוימים עשויים להיות "מילוליים יתר על המידה" ולהתחבא מאחורי מילים ופירושים. האמנות בתהליך הטיפול בו היא כלי המנטרל את המטופל המילולי לעשות מניפולציה ובדרך זאת לאפשר למטפל באמנות חלון אמין לעולמו, דרכו ניתן ליצור קשר אמיתי ואותנטי.

יצירת האמנות יכולה להוות קמע ולסמל את הקשר בין העולם הפנימי לעולם המציאות. ייצוג הרגשות בחפץ מאפשר למטופל שליטה גדולה יותר על רגשותיו ויצירת גבולות עבורם.

האמנות היא כלי רב עוצמה ליצירת השלכות, שמטרתן יכולה להיות בין השאר השגת שליטה על העולם החיצוני. הדבר עשוי להתבטא גם אצל מטופלים פגועי נפש שעולמם הפסיכוטי נובע מתוך השלכות של תוקפנות כלפי העולם החיצוני.‏[6]

האמנות יכולה לגלות ביטויי העברה. המטופל יכול להשתמש באמנות כתקשורת לא ישירה וביטוי תכנים שאין לדעת איך יתקבלו בדרך אחרת. בתהליך היצירה ניתן לבטא אלימות בדרך שאינה פוגעת באיש; תחת האיסור להיות אלים, יכול המטופל לגלות תוקפנות והמטפל יכול לשרוד התקפות אלו. המטופל יכול גם לתקן, לבנות מחדש, וכל זאת בלי לספוג ביקורת או עונשים. המטופל יכול להיות באותו זמן גם הרסני וגם יצירתי ולבחור אם לחלוק זאת עם אחרים או לא. העשייה החושפת רגשות מפחיתה את הסכנה הנובעת מרגשות עוצמתיים אלו. הבעת רגשות תוקפניים או חושניים וארוטיים מפחיתה את הצורך להביען מחוץ לטיפול.‏[4]

התמודדות עם חוסר ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש במילים דורש מאדם להיות מאורגן וצלול. הדרישה הזו קשה למטופלים רבים ולעתים מעוררת חרדה גדולה, בעיקר לחולים פגועי נפש, אך גם למטופלים עם פיגור שכלי או עם לקויות קוגניטיביות אחרות. האמנות מאפשרת גם לאדם מבולבל שמחשבתו מעורפלת או מוטרדת להביע את עצמו.‏[5]

כלי טיפול ייחודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי היצירה השכיחים מתחום האמנות הפלסטית הנמצאים בשירותם של מטפלים באמנות הם ציור ופיסול, אך לעתים נעשה שימוש בטכניקות יצירה ייחודיות, אם בנוסף לכלים האלו, ואם באופן בלבדי. כך למשל, שימוש בצילום בתהליך טיפולי מתקיים לעתים בתהליכי טיפול של מטפלים באמנות, אך מטפלים המגדירים עצמם כמטפלים באמצעות ארגז חול, עושים בו לרוב שימוש מרכזי או אף בלעדי ואינם משתמשים כמעט בכלים יצירתיים אחרים. באופן דומה, קבוצות טיפוליות יכולות להיות מוגדרות סביב טכניקות אמנותיות, ואז התהליך הטיפולי משתמש במנעד מצומצם של כלי יצירה. לדוגמה, בקבוצה טיפולית העוסקת בתיאטרון בובות יוצרים המטופלים בובות ותאטרוני בובות ייחודיים לכל מטופל, ובתוצרים נעשה שימוש דרמתי על מנת לשקף את עולמם הפנימי או את עברם.

  • טיפול בשולחן חול - שיטת טיפול בה הכלי העיקרי הוא שולחן החול - ארגז ובו חול. בתהליך הטיפולי המטופל משחק ויוצר בשולחן החול. הכלי מאפשר העלאת תכנים נפשיים לא מודעים במטרה להשיג תהליך של ריפוי נפשי והתפתחות אישית של המטופל. טיפול בשולחן חול הוא תהליך מתמשך, המלווה לרוב בשיטות נוספות מתחום הפסיכותרפיה. במהלך פגישה טיפולית, המטופל יכול לבטא את עצמו בשולחן החול באמצעות החול, מים ומגוון חפצים או דמויות. ניתן להתייחס למשחק בחול כצורה קונקרטית של דמיון פעיל. היצירה האישית של המטופל בחול, היא למעשה ייצוג כלשהו של עולמו הפנימי. בסיום תהליך היצירה בשולחן החול, ניתן לעתים פירוש סמלי לתוצר, על ידי המטופל ובסיוע המטפל.
  • פוטותרפיה - שיטת טיפול העושה שימוש בצילום סטילס ווידאו ככלי לביטוי ויצירה בתהליך הטיפולי. הדימוי המצולם מאפשר יצירת גירוי, ארגון זכרונות, הבנית נרטיב, התמודדות עם הגנות וכדומה.

אבחון וטיפול באמצעות אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחנים פסיכולוגיים רבים שמטרתם אבחון פסיכולוגי, מבוססים על ציור ובודקים תפקודים מנטליים שונים. ההתייחסות באבחון או בטיפול לציור מושפעת מההיכרות של תהליך התפתחות ציורי ילדים, המתאר את השינויים במאפיינים הגרפיים בציור, ונחשב לאוניברסלי ומושפע רק במעט מן הסביבה. תהליך זה מקביל לרוב לתהליך ההתפתחות הגופנית, השיכלית והרגשית בשנות הילדות.

המבחן הראשון שנועד למטרות אבחון פסיכולוגי, נוצר בשנת 1906 על ידי הפסיכיאטר הגרמני פריץ מור (Fritz Mohr). בשנת 1926 יצר החוקר פלורנס גודנאף (Florence Goodenough) מבחן מבוסס על ציור דמות אדם, שנועד למדוד אינטליגנציה אצל ילדים על פי מספר הפרטים והמרכיבים של הדמות אותם צייר הילד. לאחר מחקר נוסף גילה כי תוצאות המבחן עשויות להצביע לא רק על האינטליגנציה, אלא גם על תכונות אישיות. מאז פותחו מבחנים פסיכולוגיים נוספים המבוססים על ציור דמות אדם או בית והעתקת צורות כמו מבחן בנדר, ומבחנים אלו נמצאים בשימוש פסיכולוגים עד היום.

פסיכולוגים ומטפלים באמנות פיתחו מבחנים נוספים המשמשים ככלי אבחוני.

כלי אבחון אלו מדגימים שיטות אבחון שחלקן נמצאות בשימוש פסיכולוגים וחלקן בשימוש מטפלים באמנות:

  • משחק השרבוט (Squiggle Game) - הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט הציע משחק זה לילדים שראיין. בטכניקה זו המטפל מצייר קו אימפולסיבי ומציע לילד להמשיכו לציור. לאחר מכן, הילד מצייר קו והמטפל ממשיכו לציור וחוזר חלילה‏[3] משחק זה אינו מחייב אך מאתגר, ומאפשר עיסוק בעולם הפנימי של המטופל וביחסים בין המטפל והמטופל באופן לא מילולי. גרסאות נוספות של משחק זה כוללות שרבוט על נייר גדול המאפשר לקשר בין שרבוטים שונים, או יצירת סיפור מתוך סדרה של שרבוטים.
  • אבחון בסדרת ציורים (The Diagnostic Drawing Series ,DDS) - שיטת אבחון באמצעות אמנות המיועדת לאבחון הפרעות פסיכיאטריות. האבחון מחולק לשלושה שלבים. בשלב הראשון המטופל מתבקש לצייר ציור חופשי בכל נושא באמצעות גירים צבעוניים על נייר גדול. בשלב השני המטופל מתבקש לצייר עץ, ובשלישי, את הרגשתו באותו רגע באמצעות צורות וצבעים בלבד. האבחון נעשה באמצעות שילוב קריטריונים רבים כמו בחירת הצבעים, ערבובם, מיקום הצורות על הגיליון וכדומה.‏[2]
  • בית-עץ-אדם (HTP) - מבחן פסיכולוגי אבחוני, המשמש חלק מסוללת חמשת המבחנים הקלאסית המקובלת לאבחון פסיכולוגי. במבחן נדרש המטופל לצייר בית, עץ ודמות אדם. בגרסאות מורחבות של המבחן, מתבקש המטופל לצייר גם דמות אדם מהמין השני, וכן לצייר את משפחתו. לאחר הציורים שואל המטפל את המטופל אודות התכונות והמאפיינים של האובייקטים אותם צייר, כמו גיל הדמות, עיסוקה, החומר ממנו עשוי הבית וכדומה. זהו מבחן השלכתי, והאובייקטים בציורים מייצגים היבטים שונים אצל המטופל ואת יחסו אליהם.‏[2]
  • אבחון ציורי משפחה - ציורי משפחה הם מבחני השלכה שמיועדים להערכה פסיכולוגית של מאפייני אישיות, יחסים משפחתיים ועולמו הרגשי של האדם. ציורי משפחה מאפשרים לבחון את הדינמיקה המשפחתית באמצעות תוכן הציור, מיקום הדמויות וגודלן, וכן תהליך יצירת הציור. לכן ציורי משפחה נמצאים בשימוש הן בתהליכי הערכה והן בתהליכים טיפולייים. מטפלים העובדים עם ילדים מרבים להשתמש בכלי זה כדי להכיר את תפישת הילד את משפחתו. עובדים סוציאלים משתמשים בכלי זה עם ילדים שבמשפחותיהם יש חשד לאלימות או פגיעה מינית. בנוסף, בדומה למשימות השלכתיות אחרות, ציור משפחתי נותן תרשים חזותי להתפתחות העצמית של הילד במשפחתו, ולכן אוסף ציורי משפחה שנעשו לאורך תקופה יכול להצביע על תהליך התפתחות הילד.‏[2]
  • אבחון וטיפול באמצעות מנדלה - המנדלה (שפירושה "מעגל" או "מרכז"), היא דיאגרמה סימבולית, מעגל טיפוסי, בו יכול להיות ציור, או סימן גרפי אחר. היא משמשת כאמצעי התערבות טיפולי וכלי אבחוני בתחום הטיפול באמנות. מקורה הוא בתחומי האמנות הפלסטית, הארכיטקטורה והצילום. את השימוש הראשוני במנדלה ככלי טיפולי מייחסים לקרל גוסטב יונג, שהתנסה ביצירתה בעצמו כחלק מתהליך טיפול עצמי, מתוך תפיסה שהמנדלה היא חלק מקבוצת סמלים וארכיטיפים מהם ניזון הלא מודע האישי והקולקטיבי שנמצאים בבסיס הקיום הנפשי האנושי. מטפלים באמנות שעושים שימוש בטיפול במנדלה, רואים בה פיסת אמנות מעוגלת, שהיא בין השאר בעלת איכויות של מדיום מרגיע.

טיפול באמנות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז הטיפולי הציבורי הראשון בישראל שעסק בטיפול באמנות נוסד בשנת 1967, וכעבור שנתיים נוסד מרכז שני. במרכזים הטיפוליים הוכר כבר מההתחלה הטיפול באמנות ככלי טיפולי יעיל ואפקטיבי. הוא הונחה על ידי מורים לאמנות ואמנים עם ניסיון בחינוך מיוחד.

עד תחילת שנות ה-80 הטיפול באמנות לא הוכר בארץ כמקצוע בפני עצמו, בניגוד לטיפול בתנועה ובמוזיקה. מלבד אנשי מקצוע מעטים בעלי הכשרה בארץ, עבדו מורים לאמנות ואמנים עם מטופלים בבתי חולים ובמרכזים לטיפול בבריאות הנפש. בשנת 1980 החלו עולים חדשים וישראלים שקיבלו הכשרתם בחו"ל לעבוד במסגרות טיפוליות, ובאותו זמן החלו להיפתח מסלולי הכשרה בתחום. עם הרחבת קהילת המטפלים באמנות, התרחבו אפשרויות התעסוקה בבתי חולים פסיכיאטריים, מרכזים קהילתיים, בתי אבות, בתי ספר ומוסדות טיפוליים שונים. העבודה עם אוכלוסיות מגוונות באוכלוסייה הרב-תרבותית במדינת ישראל, הביאה את המטפלים באמנות להתמודד באתגרים חדשים ולפתח את תחום הטיפול באמנות באופן ייחודי. עם הזמן, השתלבו מטפלים באמנות במסגרות נוספות כמו בתי סוהר וסדנאות עם קבוצות חולים במסגרות צבאיות. המעסיק הגדול ביותר של מטפלים באמנות בארץ הוא משרד החינוך במסגרות של מרכזים טיפוליים ללקויי למידה, בתי ספר לחינוך מיוחד, ילדים במסגרות אשפוז פסיכיאטריים ועוד.‏[4]

בתי חולים פסיכיאטריים ומועדונים שיקומיים המיועדים לחולים פוסט-אשפוזיים (כמו מועדוניות עמותת אנוש), משתמשים רבות בטיפול באמנות. טיפול באמנות מתאים במיוחד לאוכלוסייה הסובלת מבעיות נפשיות. בתי חולים מקבלים סטודנטים רבים להתמחות במסגרת קלינית. במחלקות מסוימות משולב הטיפול באמנות באופן אינטגרלי, גם מבחינת הקצאות התקנים למטפלים באמנות, וגם מבחינת התנהלות המחלקה ומעורבות הצוות הרב-תחומי בתהליכי ההתפתחות של המטופל באמצעות האמנות.

רשת הקיבוצים מפעילה קליניקות טיפוליות משלה שבהן משולבים מטפלים באמנות, ומטרתן לאפשר לחולי נפש מסגרת טיפולית בקיבוציהם. באופן זה מקבלים המטופלים טיפול המשלב במידת האפשר העסקתם בקיבוץ ושיתופם בחיי החברה, תוך קבלת טיפול מלא מבלי להוציאם מחוץ לקיבוץ.

מסלולי הכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלולי ההכשרה של מטפלים באמנות הם מסלולי לימוד מתקדמים, ולכן מתקבלים אליהם בעלי תואר ראשון בלבד. בשל הדואליות של המקצוע העוסק הן בטיפול והן באמנות פלסטית, חלק מהמטפלים מגיעים מתחום הפסיכותרפיה (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, קרימינולוגים וכדומה) וחלקם בעלי רקע באמנות. האחרונים זקוקים על מנת להתקבל למסלול ההכשרה בהשלמות בפסיכולוגיה ובפסיכופתולוגיה. בנוסף, על מנת להתקבל למסלול ההכשרה יש להציג ניסיון מעשי של לפחות 600 שעות התנסות בתחום האמנות הרלוונטי. במהלך הלימודים הסטודנטים מתנסים בעבודה טיפולית כחלק מההתמחות הקלינית שלהם בבתי חולים, תחנות לטיפול בילד ובמשפחה, מרכזים לבריאות הנפש וכדומה. משך ההתמחות הקלינית הוא שנתיים או שלוש ומלווה בהדרכה מקצועית. כיום רק מיעוט מתוכניות ההכשרה למטפלים ביצירה והבעה מעניקות תואר שני, אך המגמה היא להפוך את כל המסלולים למסלולי תואר שני.

כיום פועלים בארץ מספר מוסדות המוכרים על ידי המועצה להשכלה גבוהה המכשירים מטפלים באמנות. ביניהם:

תעודות הסמכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטפלים באמנות מוכרים על ידי משרד הבריאות מאז שנת 1988, אז החל להעניק לבוגרי המסלולים תעודת הכרה במעמדם כמטפלים. בפסק דין תקדימי, שניתן בחודש באפריל 2004, פסל בג"ץ את רישוי המקצועות הפרא-רפואיים באמצעות הסדרים מנהליים מתוך טענה של פגיעה בחופש העיסוק.[7] בפסיקת בג"ץ נוספת, שניתנה בחודש יוני 2005,‏[8] נאסר על המעסיקים הציבוריים והפרטיים להסתמך על תעודה זו בקבלה לעבודה של בעלי מקצוע פרא-רפואיים. מאז פסיקות אלו אין לבוגרי המסלול לטיפול באמנות הכרה רשמית של המדינה בהסמכתם, אך עם זאת הסדרי ההעסקה במוסדות ציבוריים ופרטיים נותרו על כנם, ומטפלים באמנות ממשיכים להיות מועסקים במגזר הציבורי והפרטי.

החל מסוף העשור הראשון של המאה ה-21 מתקיים תהליך חקיקה בכנסת להסדרת העיסוק במקצועות הפרא-רפואיים, לרבות טיפול ביצירה והבעה. חקיקה זו עתידה לפתור את הפגיעה בחופש העיסוק שהציג בג"ץ ולהסדיר מי מוסמך לעסוק בטיפול באמנות, ומה יהיו דרישות ההשכלה, ההכשרה המקצועית והסטאז'.‏[9]

אתיקה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתיקה בטיפול פסיכולוגי מתייחסת לבעיות מקצועיות-מוסריות בצורת חוקים, תקנות, הנחיות ו'שבועות', שנוסחו עבור אנשי טיפול בדומה לאתיקה הרפואית. האתיקה מגדירה את האחריות של המטפל כלפי המטופל, את הנחות היסוד של המקצוע ואת מסגרת היחסים בין המטפל והמטופל תוך דגש על תחומים רגישים בהם עלול המטופל להיפגע.

מסגרת האחריות של המטפל כוללת התחייבות לחתירה אל בריאות ואיכות חיים אצל המטופל, לכיבוד זכויותיו ולשירות מיטבי בתחום הטיפול. האתיקה אוסרת כל סוג של אפליה.

האתיקה מגדירה גם את האחריות והיושר המקצועית של המטפל באמנות. המטפל מחויב להתעדכן בהתפתחויות בתחומו ובתחום הטיפול בכלל. הטיפול באמנות מביא למצבים ייחודיים שאינם קיימים בטיפול פסיכולוגי מילולי ומעוררים דילמות אתיות.

הקוד האתי של מטפלים באמנות בישראל נקבע על ידי האיגוד הרשמי של המטפלים ביצירה והבעה; אך כיוון שאין החוק מגדיר מי רשאי לעסוק במקצוע זה, אין לאיגוד סמכות לשלול מאדם לעסוק במקצוע גם אם עבר על הקוד האתי. עם זאת, משמש הקוד האתי כקו מנחה למטפלים.‏[10]

סודיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל מטפל בכל שיטה טיפולית נדרש להגן על הסודיות והחיסיון של המטופל ולא לחשוף אותו ברבים. תוצרי האמנות הייחודיים לטיפול באמנות, גם בהשוואה לשאר מקצועות הטיפול בהבעה ויצירה, מוגנים גם הם תחת חיסיון זה. מורכבות החיסיון על התוצרים רבה, בשל הנוכחות הפיזית של עבודות האמנות בחדר הטיפול, המשמש מספר מטופלים ולעתים אף קבוצות מטופלים הפועלים בנפרד, אך בחלל משותף ובזמן משותף.

מחד, מהווה חשיפת התוצרים הפרה בוטה של החיסיון; מאידך, הצגת תוצרי האמנות של המטופל יכולה לקדם את התהליך הטיפולי בבניית ביטחון עצמי, הכרה וכדומה. לחשיפה מבוקרת בהסכמת המטופל ובפיקוח המטפל באמנות יש ערך טיפולי אצל מטופלים מסוימים. במסגרות טיפוליות דוגמת מחלקות אשפוזיות יש לכך ערך גם מבחינת הדינמיקה הקבוצתית. סוגיית הסכמת המטופל כשלעצמה היא מורכבת מבחינה אתית, כיוון שלמטופל לרוב אין כלים מתאימים להבין את השלכות חשיפת התהליך הטיפולי שלו.

לדוגמה, ברחבי העולם ובארץ מתקיימות תערוכות ציורים של מטופלים במסגרות אשפוז פסיכיאטריות, שנעשו בתוך מסגרות טיפוליות. תערוכות מסוג זה מהוות מוקד לדיון אתי בטיפול בהבעה ויצירה, כאשר מחד נבחן הערך הטיפולי במציגים בתערוכה ומאידך נבחנת פגיעה אפשרית במטופל נוכח אפשרות של שבירת המכל הטיפולי הנדרש כדי לקיים תהליך מעמיק ומוגן.

שימור היצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודה קבוצתית בטיפול באמנות בחרס המדגימה את האתגר של המטפל בשמירת עבודות תלת מימד כחלק מכללי היסוד של האתיקה.

תהליכי הטיפול באמנות נעזרים בחומרים, יצירות (ציורים, פסלים, קלטות, סרטים ועוד) ותיעודן, המכילים את התכנים והנושאים המרכזיים העולים בטיפול. המטפל אחראי על שמירת תוצרים אלו והחיסיון שחל עליהם. אף כי היצירות נשמרות אצל המטפל, הן בבעלות בלעדית של המטופל. לרוב מטפלים באמנות נוהגים להחזיק את יצירות המטופל שנים רבות לאחר תום הטיפול. מנהג זה בעייתי בעיקר בטיפול במסגרתו יש תוצרים תלת ממדיים שקשה לשמור אותם. כיום, עם נגישות האמצעים הטכנולוגיים, יש מטפלים המסתפקים בשמירת צילומים של עבודות המטופלים. במקרים ייחודיים מאפשרים המטפלים הוצאת עבודות מחדר הטיפול.

לשמירת התוצרים ערך טיפולי רב מבחינת האפשרות של המטפל והמטופל לראות את רצף ההתפתחות בטיפול באמצעות התבוננות בתוצרים לאורך התהליך.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לינור שטיינהרדט (2004), בין כוכבי שמיים לחול הים, הוצאת שער הים.
  • פאטרישיה נואל האל (1995), תרפיה באמנות: דרך לריפוי הפיצול, הוצאת אח.
  • פליסיטי וויר (1995), תפקיד ההבעה הסמלית בהקשר לתרפיה באמנות: גישה קלייניאנית, הוצאת אח.
  • קת'י מלקיודי (2004), הבנת ציורי ילדים, הוצאת אח.
  • יהודה רימרמן (1983), ציורי ילדים כאמצעי הבעה ואבחנה, אוצר המורה.
  • יהודה רימרמן (1975), הילד ניכר בציוריו, אוצר המורה.
  • טסה דאלי (1995), תרפיה באמנות – התפתחויות חדשות – תאוריה ומעשה, הוצאת אח.
  • טסה דאלי וקרוליין קייס (1993), תראפיה באמנות: עבודה עם ילדים, הוצאת אח.
  • דפנה רגב (2000), התאוריה הפנומנולוגית לטיפול באמצעות אמנות, כתב העת "מעגלי נפש".
  • Malchiodi, Cathy A. (2003). Handbook of Art Therapy. New York: Guilford.
  • Hogan, S. (2001). Healing Arts: The History of Art Therapy. London: Jessica Kingsley Press.
  • Schaverien, Joy (1999). The Revealing Image: Analytical Art Psychotherapy in Theory and Practice. London: Jessica Kingsley Press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי האגודה האמריקאית לטיפול באמנות
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Cathy A. Malchiodi, The Art Therapy Sourcebook: Art Making for Personal Growth, Insight, 1999
  3. ^ 3.0 3.1 דונלד ויניקוט, משחק ומציאות, הוצאת עם עובד, 1971
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 לינור שטיינהרדט, בין כוכבי שמיים לחול הים, הוצאת שער הים, 2004
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 פאטרישיה נואל האל, תרפיה באמנות: דרך לריפוי הפיצול, הוצאת אח, 1995
  6. ^ פליסיטי וויר, תפקיד ההבעה הסמלית בהקשר לתרפיה באמנות: גישה קלייניאנית, הוצאת אח, 1995
  7. ^ ‏בג"ץ 2921/03 רונית קאופמן נ. ד"ר אמיר שנון - מנהל אגף למקצועות רפואיים, לא פורסם‏
  8. ^ ‏בג"ץ 1423/05 קדרון-קליין נ. שר הבריאות, לא פורסם‏
  9. ^ על פי אתר האיגוד הרשמי של המטפלים ביצירה והבעה
  10. ^ מתוך מדריך האתיקה של האיגוד הרשמי של המטפלים ביצירה והבעה.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

טיפולים רגשיים
טיפול באמנויות
סמליל שלישי לסדנה.jpg Sandplay.jpg 2004-02-29 Ball point pen writing.jpg Aly move0203 dda .jpg A C D notes.svg Drama-icon.svg Eltham Little Theatre.jpg
טיפול באמנות       טיפול בשולחן חול       ביבליותרפיה       טיפול בתנועה       טיפול במוזיקה       טיפול בדרמה       פסיכודרמה
טיפול בטבע
Langley therapy dog.jpg Henriqueguri.PNG GIRL USES A MAGNIFYING GLASS TO STUDY PLANT LIFE IN THE TUNDRA OF THE ROCKY MOUNTAINS. THE DENVER PTA SPONSORED A... - NARA - 543740.jpg Planting Brighamia at Kalaupapa National Historical park.jpg
טיפול באמצעות בעלי חיים       רכיבה טיפולית       טיפול באמצעות שטח       גינון טיפולי

Nino jugando.jpg
טיפול במשחק
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg