תוכנית בוז'ינקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוכנית בוז'ינקה (בערבית: بجنكة, בטאגאלוג: Oplan Bojinka) הוא ניסיון לפיגוע טרור בן שלושה שלבים שתוכנן על ידי רמזי יוסף, ממתכנני הפיגוע במגדלי התאומים ב-1993, וח'אלד שיח' מוחמד, המתכנן הראשי של פיגועי 11 בספטמבר. במסגרת הפיגוע שהיה אמור לצאת לפועל בינואר 1995, תכננו השניים להתנקש בחייו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני, לפוצץ 11 מטוסי נוסעים בדרכם מאסיה לארצות הברית במטרה להרוג אלפי נוסעים ולהשבית את תנועת המטוסים ברחבי העולם וכן לרסק מטוס נוסעים לתוך מטה ה-CIA בווירג'יניה.

על אף תכנון דקדקני, סוכל הפיגוע לאחר ששריפה שהתלקחה בדירה, משכה את תשומת לבה של משטרת פיליפינים ב-6 בינואר 1995. התוכנית נכשלה לחלוטין ולא גרמה לנזקים או לאבידות בנפש, למעט אדם אחד שנהרג ו-10 נוספים שנפצעו בעקבות פצצה שהתפוצצה בטיסה 434 של חברת פיליפין איירליינס, כחלק מההכנות לפיגוע. פצצות נוספות שהוטמנו בקניון ובתיאטרון בפיליפינים, לא גרמו לנפגעים.

מימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המימון הכספי לתוכנית סיפקו אוסאמה בן לאדן ומרידואן איסמודין, ראש ארגון הטרור האינדוניזי אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה ומספר ארגונים נוספים שנוהלו על ידי מוחמד ג'מאל חליפה, אחיינו של בן לאדן. את הליך העברת הכספים לתוכנית מימן אזרח אפגני בשם ואלי שאח (אנ'), אשר הסתייע בבת זוגו הפיליפינית על מנת לפתוח מספר חשבונות בנק במדינה לשם הפקדת כספי המימון לתוכנית.

הכנות לפיגועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהשיג אשרת כניסה בסינגפור בשנת 1994, הגיע רמזי יוסף למנילה והצטרף למספר אזרחים אפגנים אשר הקימו תא טרור רדום בעיר. באמצעות איש קשר, קיבל רמזי הנחיה לפגוע בנשיא ארצות הברית ביל קלינטון, אשר אמור היה להגיע לביקור בפיליפינים ב-12 בנובמבר 1994, כחלק ממסע בן חמישה ימים באסיה, אך התוכנית בוטלה בשלביה הראשונים.

כחלק מההכנות לפיגועים, החלו יוסוף ושייח מוחמד בפעולות שמטרתן בדיקת רמת הביטחון בשדות התעופה במדינה. יוסוף הזמין טיסה אשר עתידה להמריא משדה התעופה הבינלאומי במנילה (אנ') ולנחות בשדה התעופה הבינלאומי בסיאול (אנ'). בין היתר, הצליחו השניים להבריח 12 בקבוקים של תמיסת עדשות מגע שהוחלפו בניטרוגליצרין.

ב-8 בדצמבר 1994, עברו יוסוף ושייח מוחמד להתגורר בבית דירות שהוזמן מראש בעיר תחת שמות בדויים, כאשר יוסוף הציג את עצמו כאזרח מרוקאי ומוחמד כיצואן סעודי. אחד מאנשי הקשר לביצוע התוכנית, בשם עבדול מוראד (אנ'), השתכן אף הוא בבית הדירות, אשר היה ממוקם בקרבת המסלול בו היה אמור לעבור האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אחד מיעדי התוכנית, בביקורו המתוכנן בעיר. לפי עדותו של מנהל בית הדירות, התנהלותם של יוסוף ומוחמד העלתה את חשדו: "בהתחלה הם נראו לי כמו שני סטודנטים, אבל הם כל הזמן נעלו נכילה כפולה את חדרם והם סירבו כי עובדי הניקיון יכנסו אליו. לשניים היו סימני כוויות על הידיים והם כל הזמן סחבו חבילות ממקום למקום, אך מצד שני מעולם לא ביקשו עזרה בסחיבתם". בדיעבד הסתבר, כי ארגזים אלו הכילו חומר כימי אשר ישמש בהמשך את יוסוף בהכנת פצצות.[1]

הטמנת פצצות ניסיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיסה 434 של פיליפין איירליינס

במסגרת ההכנות לפיגועים, הטמינו חברי החוליה מספר פצצות "ניסיון", על מנת ללמוד על עירנות כוחות הביטחון הפיליפינים. ב-1 בדצמבר 1994, עלה יוסוף על טיסה ממנילה לאי סבו שבפיליפינים. במהלך הטיסה, הוא נכנס לחדר השירותים והרכיב את הפצצה, בין היתר מחומרים שהוסתרו בעקב הנעל שלו. לאחר הרכבת הפצצה, אשר הייתה בעוצמה פחותה הרבה יותר מזו שיועדה לשימוש בתוכנית עצמה, הוא הטמין אותה מתחת למושב שלו והגדיר את זמן ההשהייה לארבע שעות. במהלך טיסה 434 של פיליפין איירליינס, התפוצץ המטען וכתוצאה מכך נהרג אדם אחד (שישב במושב של יוסוף) ו-10 נפצעו, תוך גרימת נזק כבד למטוס. קברניט הטיסה וטייס המשנה הצליחו להשתלט על המטוס ולהנחיתו בשלום, על אף הנזק שנגרם כתוצאה מהפיצוץ.

תוכנית הפיגוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב א - התוכנית להתנקשות באפיפיור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת השלב הראשון של התוכנית, תכננו חברי החולייה להתנקש באפיפיור יוחנן פאולוס השני במהלך ביקורו בפיליפינים במסגרת פסטיבל דתי שנערך בעיר באותו זמן. לפי התוכנית, ב-15 בינואר 1995, מחבל מתאבד לבוש ככומר יתקרב אל שיירת האפיפיור בדרכו לבית מדרש בעיר מקטי ויפעיל את המטען. מטרת החיסול הייתה להסיח את תשומת לבם של כוחות הביטחון הפיליפינים לשלב השני בתוכנית.

שלב ב' - התוכנית לפיצוץ המטוסים

שלב ג' - ריסוק המטוס במטה ה-CIA

חשיפת התוכנית ושיבושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Transcript of an interview with Abdul Hakim Murad, obtained on January 22, 2004