תיאזידים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Benzothiadiazine, תיאזידים הם נגזרות של מולקולה זו
Chlorothiazide, תרופה ותיקה ממשפחת התיאזידים
Hydrochlorothiazide, הידרוכלורותיאזיד, התיאזיד השכיח ביותר בשימוש בישראל
Indapamide, אינדיפאמיד, תרופה המוגדרת כ"דמויית תיאזיד"
Metolazone, מטולאזון, תרופה המוגדרת כ"דמויית תיאזיד"

תיאזידים (אנגלית: Thiazide) הם מבין התרופות המשתנות, אשר ביחד עם משתני לולאה מהווים כיום את סוגי המשתנים השכיחים ביותר בשימוש רפואי.

משתני תיאזידים הם משתנים הפועלים באבובית המרוחקת (הטובול הדיסטלי המפותל)של הנפרון שהוא היחידה הפועלת של הכליה.

התיאזידים משמשים כיום בעיקר בטיפול ביתר לחץ דם ולעתים ניתנים יחד עם משתני לולאה בטיפול בבצקות. התיאזיד השכיח ביותר בשימוש בישראל הוא הידרוכלורותיאזיד (שם מסחרי דיזותיאזיד) והוא קיים גם בתכשירים המכילים תרופה אחרת לטיפול ביתר לחץ דם, כגון מעכבי ACE או ARB.

בנוסף לתיאזידים, קיימות תרופות המכונות, תרופות "דמויות תיאזיד" thiazide like diuretics (כגון: indapamide, metolazone) ואלו תרופות שעובדות במנגנון דומה לזה של התיאזידים והם גם בעלי מבנה כימי שדומה חלקית לתיאזידים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיפוש אחר תרופות משתנות היה חשוב מאוד לעולם הרפואה, משום שתרופות משתנות יכולות לעזור לאנשים שסובלים מצבירת נוזלים, כגון על רקע מחלות לב (אי-ספיקת לב, שהיתה בעבר משנית בעיקר למחלת חום ראומטי) ומחלות כליה (כגון התסמונת הנפרוטית). עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 לא היו תרופות יחסית בטוחות כמשתנות, משום שבעיקר השתמשו בתרכובת על בסיס כספית או בצמחי מרפא (כגון ליקוריץ, שומר ושן הארי)‏[1]. בשנת 1937, בעקבות טיפול באנטיביוטיקה סולפנילאמיד (ממשפחת הסולפונאמידים) נצפה אפקט משתן (עיכוב האנזים קרבוניק אנהידראז) של האנטיביוטיקה, והחל שימוש בה בטיפול באי ספיקת לב. על סמך ממצא זה החלו מחקרים בבעלי חיים על מולקולות בעלות דמיון לסולפנילאמיד. בצורה זאת נתגלה התיאזיד הראשון, chlorothiazide, שהיה נגזרת של benzothiadiazine, נכנס לשימוש בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20‏[2]. אף על פי שהמחקר התמקד בחיפוש אחרי משתן מעכב קרבוניק אנהידראז, למעשה נתגלתה משפחה חדשה של תרופות משתנות, שעולם הרפואה לא הכיר מקודם.

החל משנות ה-50 ועד ימינו, התיאזידים הם חלק חשוב בטיפול בעיקר ביתר לחץ דם וגילויים יצר שינוי במדעי הפרמקולוגיה והרוקחות בפרט והרפואה בכלל. בעוד ש-chlorothiazide היה למעשה התיאזיד הראשון שהתגלה, השימוש בו איננו מקובל כיום (בשל היותו בעל פרופיל תופעות לוואי קשה) ובישראל משתמשים בעיקר בנגזרת שלו, הידרוכלורותיאזיד (hydrochlorothiazide). בארה"ב משתמשים גם ב-chlorthalidone שהוא תיאזיד עם תכונות פרמקוקינטיות שונות במקצת מהידרוכלורותיאזיד, ובאנגליה עושים שימוש גם ב-benzothiazide.

מנגנון הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתיאזידים מיוחסות שתי פעילויות:

  1. אפקט משתן
  2. ירידה בתנגודת ההיקפית ובכך הורדה בלחץ הדם, השפעה שמנגנון הפעולה שלה איננו ידוע.

אפקט משתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

האפקט המשתן של התיאזידים, הוא אפקט שמופיע בתחילת הטיפול, אך עם הזמן נוצרת סבילות וההשפעה המשתנת שלהם יורדת. איבר המטרה של התיאזידים כמשתנים הוא הכליה, שם הפ פועלים באבובית המפותלת המרוחקת של הנפרון. תיאזידים מעכבים את הקו-טרנספורטר של נתרן וכלוריד (Na+-Cl- cotransporter), שגורם לספיגה חזרה של יוני הנתרן והכלור לתא. כתוצאה מהעיכוב, יותר נתרן וכלוריד מופרשים בשתן, ובחלק המרוחק יותר של הטובול הדיסטלי מתרחש שחלוף מואץ של ספיגת יוני נתרן לזרם הדם, בתמורה להפרשת יוני אשלגן לשתן.

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתיאזידים יש מגוון רחב של תופעות לוואי, שחלק מהן קשור לפעולתם המשתנת.

תופעות לוואי הקשורות במלחים בדם (אלקטרוליטים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. היפוקלמיה - ירידה ברמות האשלגן בדם
  2. היפונתרמיה - ירידה ברמות הנתרן בדם
  3. היפומגנזמיה - ירידה ברמות המגנזיום בדם
  4. היפרקלצמיה - עלייה ברמות הסידן בדם

תופעות לוואי מטאבוליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. היפרליפידמיה - עלייה ברמות הכולסטרול הכללי וכולסטרול מסוג LDL
  2. היפרטריגליצרידמיה - עלייה ברמות הטריגליצרידים בדם
  3. היפרגליקמיה - עלייה ברמות הגלוקוז בדם
מסיבות אלו יש להזהר כשנותנים את התרופות האלו לחולי סוכרת.
  1. היפראוריצמיה - עלייה ברמות חומצה אורית בדם והתפתחות שיגדון - מקרה הדורש את הפסקת הטיפול בתרופה.

תופעות לוואי כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. רגישות לאור השמש - מומלץ למרוח מקדמי הגנה וללבוש כובע רחב שוליים, כשיוצאים לשמש ונוטלים תרופה ממשפחת התיאזידים
  2. נוקטוריה, מסיבה זאת מומלץ ליטול את התיאזידים בבוקר ולא בשעות אחר הצהריים או בערב
  3. ירידה בלחץ הדם ותת לחץ דם
  4. סחרחורות - דורשות אבחון של תתת לחץ דם אורטוסטטי
  5. החמרה כלייתית ועלייה ברמות קריאטינין בדם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ David Wile. Diuretics: a Review. Ann Clin Biochem 2012; 49: 419–431.
  2. ^ Ernest ME and Marvin M. Use of Diuretics in Patients with Hypertension. N Engl J Med 2009;361:2153-64.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.