תמונת מתקפת הפרשים בקרב באר שבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
4th Light Horse Brigade Beersheba.jpg

תמונת מתקפת הפרשים הקלים האוסטרליים בקרב באר שבע היא תצלום שהתפרסם לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, ומתאר את מתקפת כוח הפרשים האוסטרלים הקלים במהלך הקרב על באר-שבע. תמונה זאת עוררה התרגשות גדולה שכן המתקפה, שהביאה להכרעת הקרב ובכך לפריצת החזית הטורקית ולכיבוש ירושלים בידי הבריטים, נחשבת לפריצה הגדולה והיחידה של פרשים קלים בהיסטוריה, והפכה למורשת קרב מרכזית באוסטרליה. ואולם אמיתות התמונה שנויה במחלוקת, וישנם מאמרים הטוענים שהיא מתארת שחזור של המתקפה ולא את המתקפה המקורית.

מתקפת הפרשים האוסטרלים הקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה הלקוחה מתוך שחזור מתקפת הפרשים, שנעשה בשנת 2007. משתתפי השחזור הם צאצאי חיילי בריגדת הפרשים הקלים הרביעית.

באוקטובר 1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהצבא הבריטי הצליח לחצות את מדבר סיני, התבסס הצבא הטורקי על קו הגנה בין העיר עזה לבאר-שבע. שתי התקפות בריטיות במהלך 1917 על העיר עזה (קרב עזה הראשון, קרב עזה השני) נכשלו והביאו להדחת מפקד הכוחות הבריטיים, הגנרל ארצ'יבלד מארי ולמינויו של הגנרל אדמונד אלנבי. אלנבי החליט שהמתקפה הבריטית הבאה תערך על העיר באר-שבע, במטרה לפרוץ שם את החזית הטורקית. לפני המתקפה נערך מבצע הטעיה גדול שנועד לגרום לכוחות הטורקיים ולמפקדיהם הגרמניים להאמין שהמתקפה תתבצע על העיר עזה, ובבוקר ה-31 באוקטובר נעו כוחות בריטיים גדולים אל העיר באר-שבע.  

לקראת שעות הדמדומים כשהכוחות הבריטיים הגדולים שתקפו את העיר לא הצליחו עדיין להביא להכרעה בקרב, נוצר החשש שללא הבקעת העמדות הטורקיות לפני החשכה, וללא הגעה לבארות של העיר, תסתיים המתקפה בכישלון ובתבוסה גדולה. על מה שהתרחש בשלב זה כותב אנתוני בלווט בספרו 'עם כוחותינו בפלשתינה':

"ענן גדול של אבק נראה מתקדם במישור לאור הירח. בתוכו נמצאה הבריגדה הרביעית של הפרשים הקלים, שמאחר שהם התעייפו מההמתנה, וכתוצאה מדרכם הלבבית להתעלם ממוסכמות, החליטו לנסות לקחת את העיר בעצמם. בנוסף, מכיוון שנמאסה עליהם הלחימה ברגל במהלך כל היום במאבק על תל-א-סבא, הם היו נחושים לשתף גם את סוסיהם בפעילות.

כך תוך שהם משתמשים ברוביהם עם כידונים מקובעים בתור רמחים, הבריגדה כולה, וכל מי שהיה לו סוס רובה וכידון החלה מסתערת בצעקות על העיר. מעבר לתעלות ולכל סוגי המכשולים הם זינקו ופרצו לתוך באר-שבע כמו טורנדו. הטורקים היו משותקים לגמרי מול עזות התקיפה וכמעט שלא העמידו הגנה, זאת בהשוואה לעקשות שלהם במהלך כל היום. כל הקרב נגמר תוך זמן קצר, ובאר-שבע הייתה שלנו"

אנתוני בלווט, עם כוחותינו בפלשתינה, פרק 14

כיבוש באר-שבע אפשר את פריצת קו החזית הטורקית, וכחודש מאוחר יותר, ב-9 בדצמבר נכבשה ירושלים, אירוע שנחשב לאחד המאורעות המכוננים של המלחמה.

ההסתערות בבאר-שבע נקראת במקומות רבים 'הסתערות הפרשים הגדולה האחרונה בהיסטוריה' (רמז לכך שבמלחמות הבאות הטנקים עתידים לתפוס את מקומם של הפרשים) ואולם בריגדת הפרשים האוסטרלים הקלים (שהייתה חלק מחטיבת האנזא"ק) לא נחשבה לחיל פרשים, על פי היסטוריונים צבאיים, אלא לחיל רגלים רכוב. חיילי הבריגדה לא היו מצוידים ברומחים אלא רק ברובים שאותם הם נשאו על כתפיהם, ובמהלך רוב הקרבות הסוסים שימשו אותם בשביל להגיע אל החזית, שם הם היו יורדים מהסוסים ומתקדמים רגלית. לכן היסטוריונים צבאיים מעדיפים לכנות את המתקפה 'הסתערות הפרשים הקלים הגדולה היחידה בהיסטוריה הצבאית'.

להסתערות זאת חלק חשוב במורשת הקרב האוסטרלית. ההסתערות מהווה את רגע השיא של שני סרטים העוסקים בפרשים האוסטרליים בחזית ארץ ישראל: הסרט האפי "40,000 פרשים" שהופק ב-1940, והסרט "הפרשים הקלים"[1] שהופק ב-1987 (ובו ישנה התייחסות רבה גם לקולונל הבריטי ריצ'רד מיינרצהגן, ולמבצע ההטעיה שקדם לקרב). בשנת 2007 נערך שחזור של התקפת הפרשים על ידי "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל" ועמותת פרשים אוסטרלים המשמרים את מורשת פרשי האנזא"ק.

המחלוקת לגבי אמיתות התמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920, במסגרת תערוכת תצלומים ממלחמת העולם הראשונה, הוצג בהבלטה התצלום המופיע בראש הערך. אוצר התערוכה, דונובן ג'וינט, העיד שהתצלום עורר דיונים רבים. אחת הסיבות לכך היא שבתמונה נראים הפרשים הקלים מסתערים קדימה, ומכאן שהיא צולמה מכיוון העמדות הטורקיות. בעוד שנשמעו טענות שהתמונה צולמה על ידי חייל שהתקדם מעבר לקו החזית, הועלתה גם הסברה שהתצלום לקוח משחזור המתקפה ההיסטורית שנערך מאוחר יותר בדיר אל-בלח. אפשרות שלישית שהועלתה הייתה שהתמונה צולמה על ידי אחד מהמגינים הטורקיים, ושמאוחר יותר מצלמתו נלקחה בשבי על ידי האוסטרליים.

ג'וינט העיד שבמהלך התערוכה, מפקד בריגדת הפרשים הקלים וצוותו בדקו את התמונה והעידו שתואי השטח שבתצלום מתאים לזה של באר-שבע ולא של דיר אל-בלח, וכן שהפרשים מתקדמים במבנה שבו התקיימה ההתקפה ולכן אין סיבה לחלוק על אמיתות התמונה.

כ-50 שנה מאוחר יותר, בשנת 1967 שבה והתעוררה המחלוקת סביב התמונה, ערב פרסומו של הספר "בריגדת הפרשים הקלים" של ר. ג'י הל. יושב ראש העמותה האוסטרלית להנצחת מורשת מלחמת העולם הראשונה, ו.ר. לנקסטר כתב מכתב לג'וינט ובו סיכום הסיבות שבגינן העמותה סבורה שהתמונה איננה אמיתית. כתוצאה מכך ג'וינט פנה לארגון ותיקי המלחמה בבקשת עזרה למציאת פרטים באשר לנסיבות שבהם צולמה התמונה. בעקבות פנייתו של ג'וינט נוצר קשר עם החייל לשעבר, אריק ג'י אליוט, אשר מסר תצהיר לגבי הנסיבות שהובילו לצילום התמונה ולפרסומה.

עדותו של הצלם - אריק ג'י אליוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התצהיר שמסר אליוט, במהלך המתקפה על באר-שבע הוא שימש בתפקיד של מודד טווחים. בשעה 14:30 בצהרי אותו היום הוא קיבל הוראה מהמפקדה לצאת אל מעבר לקוים של הבריגדה בליווי של מספר קצינים על מנת לייצר מפת טווחים עבור הארטילריה ומכונות הירייה. הקצינים ואליוט אכן התקדמו מעבר לעמדות של הבריגדה והתמקמו בעמדה הנמצאת כ-3 ק"מ בלבד מהעיר באר-שבע. על פי ההנחיות של הקצינים אליוט איתר מטרות, מדד את המרחקים אליהם והקריא אותם לקצינים. לאחר מכן הקצינים שבו לכיוון הבריגדה, בעוד הוא נשאר על מנת לשרטט מפת טווחים. בעודו משרטט את המפה הוא הבחין בענן אבק מכיוונה של הבריגדה ולהפתעתו הבחין בשלוש שורות של פרשים שמתחילים לדהור לכיוון באר-שבע. בתיקו האישי הייתה מצלמה קטנה והוא הספיק לצלם את הפרשים המתקרבים, ואחרי כן לארוז את חפציו ולחזור למפקדה.

התצהיר של אליוט מספר שבשנת 1918 הוא מסר את סרטי הצילום לחברו שהיה בדרך חזרה מהחזית לאוסטרליה וביקש ממנו לפתח את התמונות ולשלוח אותם להוריו. הוא גם סיפר לחבר שבין התמונות נמצאת תמונה של המתקפה על באר-שבע ושהחבר מוזמן לשמור ממנה עותקים. עם שובו של אליוט לאוסטרליה, הוריו מסרו לידיו את התמונות שהם קיבלו בדואר, ובין התמונות אכן הייתה התמונה שהוא צילם במהלך הקרב על באר-שבע. אליוט הכין מספר עותקים של התמונה ונתן אותה לחבריו מהבריגדה. הוא גם הצהיר שהתמונה שהופיעה בתערוכה (ושמופיעה בראש הערך) אכן הייתה אותה התמונה שהוא צילם ביום הקרב על באר-שבע.

המשך המחלוקת לגבי התמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1983 התפרסם[2] מאמר מעת איאן ג'ונס תחת הכותרת "האם זאת המתקפה על באר-שבע?". ג'ונס מונה את הסיבות העיקריות שהביאו את העמותה האוסטרלית להנצחת מלחמת העולם הראשונה לפקפק באמיתות התמונה, שכללו:

  • מבנה הפרשים התוקפים איננו נכון.
  • האדמה בבאר שבע צחיחה, ומשום כך הפרשים התוקפים העלו הרבה מאוד אבק בדהירתם, מה שאיננו נראה בתצלום.
  • הפרשים תקפו לכיוון מערב בשעת הדמדומים ולכן הצל שלהם היה אמור להיות מאחוריהם.
  • ההתקפה התבצעה במורד ההר ואילו בתמונה נראה שהפרשים דוהרים במעלה ההר.
  • חוסר הסבירות בנסיבות שהביאו לצילום התמונה.

את הטענות הללו שולל ג'ונס במאמרו. ג'ונס מציין שעל פי העדות של מפקד הבריגדה, וכן של חיילים רבים אותם הוא ראיין, מבנה ההתקפה ותואי השטח הנראים בתצלום תואמים את אלו ששררו במהלך הקרב. הוא מציין שענן האבק שמצוין בתיאורים רבים של הקרב מתואר על ידי חיילים שהביטו על המתקפה לכיוון מערב - כשהשמש בעינהם - ועבורם האבק נראה בולט במיוחד. לעומת זאת עבור החיילים שהביטו על המתקפה מכיוון מזרח, כשהשמש בגבם, האבק לא היה בולט במיוחד ואכן לא מצוין בזכרונותיהם של חיילים אלו. ג'ונס טען שההתקפה לא הייתה לכיוון מערב אלא לכיוון צפון מערב, וכיוון זה מתאים עם כיוון הצל שנראה בתמונות. כמו כן הוא טען שעדותו של אליוט מורידה את הספקות לגבי הנסיבות שהובילו לצילום התמונה. מסיבות אלו ג'ונס טען שאין סיבה לפקפק במהימנות התצלום.

חרף מאמר זה הספקות לגבי התמונה לא נשכחו ובשנת 1997 התפרסמה כתבה מאת מתיו וודהד וג'קוי לובך בירחון "עיתות מלחמה" (Wartime) תחת הכותרת "המתקפה על באר-שבע, 1917: האם התמונה מקורית או מבוימת?", ושם נטען שהתצלום בכל זאת מתאר את שחזור הקרב בדיר-אל בלח ולא את המתקפה המקורית על באר-שבע. בנוסף בשנת 2008 התפרסמו שני מאמרים באתר עמותת הפרשים הקלים התומכים במאמר זה. בין הסיבות לפקפוק במהימנות התצלום מוזכר שמעבר לשני קוי הפרשים התוקפים הנראים בתמונה, לא נראה בתמונה זכר ל-12,000 החיילים הבריטיים שנמצאו בקווים מרוחקים יותר, שתל-אל סבא לא נראה בתצלום, ושהגדלה של קו הפרשים השני, הנראה בתמונה, מראה שפרשים אלו לא נמצאים במהלך הסתערות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קטעים מן הסרט באתר YouTube
  2. ^ "Is This The Charge At Beersheba?" Journal of the Australian War Memorial, October 1983.