ריצ'רד מיינרצהגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ריצ'רד מיינרצהגן
Richard Meinertzhagen
ריצ'רד מיינרצהגן 1922
ריצ'רד מיינרצהגן 1922
לידה 3 במרץ 1878
לונדון
פטירה 17 ביוני 1967 (בגיל 89)
לונדון
מדינה אנגליה
פעילות בולטת קצין מודיעין
ידוע בשל מעורבותו במערכה על ארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה
השכלה
תקופת הפעילות 1899–1925 (כ־26 שנים)
בן או בת זוג Annie Meinertzhagen (3 במרץ 1921–הווה)
Armorel Le Roy-Lewis
Theresa Clay
Armorel Le Roy-Lewis (1 בספטמבר 1911–הווה) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ריצ'רד מיינרצהגןאנגלית: Richard Meinertzhagen; נולד ונפטר בלונדון, אנגליה, 3 במרץ 1878 - 17 ביוני 1967) היה קצין (קולונל) מודיעין בריטי, סופר וצפר חובב (אורניתולוג). ידיד הציונות.

במסגרת שירותו הצבאי לפני שהוצב בארץ ישראל היה בקניה ב-1902, השתתף בדיכוי ההתקוממות של שבטי הנאנדי וחיסל את מנהיגם.

בשנים 1917- 1920, שרת בחזית ארץ ישראל כקצין המודיעין של הגנרל אלנבי ובמסגרת זו היה האיש שהפעיל את רשת הריגול היהודית ניל"י. כתוצאה מהיכרותו עם אנשיה הוא הפך בעצמו לציוני.

למיינרצהגן מיוחסת "תרמית התיק" (Haversack Ruse) המפורסמת, אשר הודות לה הוטעה הצבא העות'מאני לחשוב כי הבריטים יתקפו בעזה, בעוד ההתקפה כוונה למעשה לבאר שבע. תרמית זו תרמה רבות להצלחת הבריטים בכיבוש ארץ ישראל.

ב-1919 מונה לתפקיד קצין מדיני ראשי לארץ ישראל וסוריה והשתתף במשלחת הבריטית לוועידת השלום בפריז, בה, בין היתר, נדונו גם עתידה של ארץ ישראל וגבולותיה. במסגרת זו התגלתה ברבים אהדתו את התנועה הציונית ותמיכתו בה. הוא קיים קשרי חברות הדוקים עם חיים ויצמן, יו"ר ההסתדרות הציונית דאז, ונפגש עם אישים ציונים נוספים.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינרצהגן נולד למשפחת אצולה מכובדת. מצד אביו היה בן ליוצאי גרמניה מן העיר מיינרצהגן שבמדינת צפון ריין-ווסטפליה, שעל שמה נקראת משפחתו, ומצד אמו היה בן לאצולה בריטית. משפחת אביו הייתה אחת העשירות בבריטניה. בילדותו התוודע לחוקרים מפורסמים, כמו הרברט ספנסר (הוגה רעיון הדרוויניזם החברתי) וככל הנראה, בהשפעתם הפך לחוקר בעצמו.

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירות בהודו ובאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום לימודיו בבית הספר הארו הצטרף לאקדמיה הצבאית, הוסמך כקצין בדרגת סג"ם ונשלח להודו ב-1899 שם הצטרף ליחידת ה-Royal Fusiliers. זמן מה שהה גם בבורמה. ב-1900 הועלה לדרגת סגן.

ב-1902 נשלח למזרח אפריקה, קניה של ימינו, שם שירת כקצין מודיעין ב- King's African Rifles) KAR) ונחשב, לפי כמה מקורות, לאחד ממשרטטי המפות הטובים בצבא. מפקדיו הסתמכו עליו בכל האמור בתנועת כוחות ורכב בתוואי שטח קשים.

הצבא הבריטי עסק אז בדיכוי מרד שבטי הנאנדי, שאדמותיהם הופקעו לצורך הקמת מסילת ברזל. המרד נמשך כ-11 שנה והונהג על ידי קויטאלל אראפ סאמואיי (Koitalel Arap Samoei). ב-1905, על פי יומני מיינרצהגן ומקורות נוספים, הוא הזמין את מנהיג המרד למשא ומתן על הפסקת אש, וכשהגיע האחרון למפגש, ירה בו באקדח. הפמליה חוסלה במכונות ירייה והאירוע הביא לדיכוי המרד. לאחר המרד הוא אסף פריטים שונים של בני השבט, כולל חפצים מקודשים וסמל מנהיגות שבטי. אלה הוחזרו בשנת 2006 לקניה[1].

מיינרצהגן עמד לדין צבאי, טען שפעל מתוך הגנה עצמית וזוכה. אולם בלחץ משרד המושבות, הוא הודח מתפקידו ונשלח בחזרה לאנגליה לתפקיד משרדי במאי 1906.

לאחר מאבק, הצליח מיינרצהגן לטהר את שמו, לחלוטין. הוא הועלה לדרגת סרן, וב-1907 חזר ל-Royal Fusiliers בדרום אפריקה, שם שירת עד 1908. לאחר מכן שירת יחד עם יחידתו במאוריציוס ובהודו.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מלה"ע הראשונה הוצב מיינרצהגן באגף המודיעין של חיל המשלוח הבריטי-הודי, ובשנת 1915 הוא קודם לדרגת רב-סרן ולתפקיד ראש אגף המודיעין הצבאי הבריטי במזרח אפריקה. בפברואר 1916 הוא קיבל את עיטור מסדר הכבוד על תפקודו.

בשנת 1917 נשלח למצרים על מנת ליטול לידיו את אגף המודיעין של הגנרל אלנבי ולרכז את המודיעין הקדמי בגזרת דיר אל-בלח שבצפון סיני (רצועת עזה של ימינו). שם פגש והפעיל את אנשי מחתרת ניל"י. דמותם ופועלם של אנשי היישוב היהודי, ובמיוחד אהרן אהרנסון כה הרשימה אותו, עד כי לפי עדותו הוא הפך מאנטישמי (כפי שחונך בילדותו) לפילושמי וציוני.

ההטעייה לפני הקרב על באר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1917 ביצעו הבריטים שני ניסיונות כושלים, בפיקודו של גנרל ארצ'יבלד מאריי, לתקיפת עזה. לאור הכשלונות בכיוון זה, הם החליטו לפרוץ את קו ההגנה הטורקי מכיוון באר שבע, שנחשבה עד אז קשה יותר לתקיפה עקב מחסור במקורות מים בסביבותיה. מיינרצהגן הגה תוכנית הטעיה, ולפיה הוכן תיק מסמכים שהוא עתיד היה "לאבד" בקרבת קו החזית. מן המסמכים יבינו העות'מאנים שהבריטים מתכוננים למערכה שלישית בעזה, בעוד לאמיתו של דבר יתקוף אלנבי בבאר שבע. לפי יומנו של מיינרצהגן, ב-12 בספטמבר נעשה הניסיון הראשון: קצין "איבד" את התיק, אך העות'מאנים לא מצאו אותו. ב-1 באוקטובר נכשל ניסיון שני. ב-10 באוקטובר, על פי יומניו, מיינרצהגן עצמו חצה את הקווים ונקלע בדרכו של סיור עות'מאני, אשר ירה לעברו. הוא נאלץ כביכול, כתוצאה מהירי, ליפול מהסוס ולשמוט את תיקו. הוא ומלווהו ברחו מהמקום, ותיק המסמכים המזויפים ורמזים נוספים שהבריטים "שתלו", כי ההתקפה תיערך שוב באזור עזה, נתפש על ידי הטורקים ועשה את שלו בהטעייתם.

ב-31 באוקטובר 1917 הבריטים אכן הפתיעו עת תקפו את באר-שבע, וכבשו אותה. המבצע זכה לכינוי The Haversack Ruse.

החל מחודש יולי חרש מיינרצהגן – בצוותא עם שני קצינים בכירים אחרים במטה אלנבי, וינדהם דידס וארצ'יבלד וייוול – מזימה אחרת, וזאת חרף התנגדותו של אלנבי. החל מחודש אוגוסט החלו מטוסים בריטיים לטוס מעל לקווי הטורקים ולהשליך אליהם חפיסות סיגריות ובהן מעט דברי תעמולה. בחלוף ימים אחדים התרגלו הטורקים לסיגריות ולאחר שהסתלקו המטוסים היו החיילים אוספים את החפיסות. הדבר נמשך עד ל-5 בנובמבר. ביום זה הושלכו אלפי חפיסות וכל סיגריה הייתה ספוגה באופיום

עם תום המערכה על ארץ ישראל, קיבל מיינרצהגן דרגת ייצוג של סגן-אלוף, וחצי שנה לאחר מכן אף דרגת ייצוג של אלוף-משנה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ספטמבר 1919 כיהן כקצין המדיני הראשי של הממשל הצבאי. הוא היה אחד העדים שהעידו לפני ועדת החקירה של פלין, שבדקה את מאורעות תר"פ בשבוע הראשון של אפריל 1920. הוא טען כי במהלך הפרעות התייצבה הפקידות הבריטית לצד הערבים. הוא אף האשים את בולס וקצינים אחרים בגרימת הפרעות[2]. בין השאר נזקף לזכותו שחרורו של זאב ז'בוטינסקי מהכלא בירושלים, בעקבות מאורעות אפריל 1920 (פסח תר"פ). כתומך נלהב בציונות מחה בפני הלורד בלפור ולויד ג'ורג' (ב-14 באפריל 1920), על כך שהמדיניות שהותוותה בהצהרת בלפור אינה מיושמת כראוי. בתגובה לכך הודח מתפקידו בשל עקיפת סמכות. מיינרצהגן השתתף גם במשלחת הבריטית לשיחות השלום בוורסיי בתום המלחמה, וגם שם התעמת עם המדיניות הבריטית הרשמית, שהייתה פרו-ערבית לטעמו. בשנת 1925 מיינרצהגן השתחרר מן הצבא.

לאחר שירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום שירותו במזרח התיכון התמקד באורניתולוגיה. הוא פגש בברון וולטר רוטשילד, מגדולי הזואולוגים ואוספי הציפורים בבריטניה, והחל לעבוד על אוסף הציפורים שלו בטרינג (כיום חלק מן המוזיאון לטבע הבריטי). שם פגש את אן קונסטנס ג'קסון, אורניתולוגית צעירה ממשפחה עשירה. השניים נישאו, נולדו להם שלושה ילדים, והם יצאו יחד למסעות מחקר. אחד המסעות היה לסיקים ולאדאק שבצפון הודו. הם פרסמו יחד מאמר בכתב העת החשוב "איביס". מאוחר יותר פרסם מיינרצהגן לבדו מאמר גדול נוסף, ובו מפורטים לא פחות מ-14 מיני ציפורים לא מוכרים למדע. אחר כך חלה התקררות ביחסים בין השניים. אן שינתה את צוואתה והורישה את רוב הרכוש לילדיה. היא הותירה לו הכנסה שנתית, כל עוד לא ינשא שוב. ב-1928 נסע לפגוש את אשתו אן וילדיו בבית מבודד בסקוטלנד, Swordale. זמן קצר אחר כך אירעה תאונת ירי. חוקר מקרי המוות המקומי קבע כי אן פלטה כדור שחדר אל ראשה והרג אותה. לא היו עדים לאירוע מלבד מיינרצהגן.

בני משפחתה של אן האמינו שמיינרצהגן רצח את אן, או דחף אותה להתאבדות, למרות שלא היו לאמונה זו שום ראיות.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם השנייה גויס שוב מיינרצהגן בן ה-60 לצבא הבריטי (בדרגת רב-סרן) בתפקידי מנהלה ודוברות.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי יומנו של מיינרצהגן, במלחמת העצמאות, בהיותו כבן 70, הגיע לנמל חיפה בספינה בריטית. הוא נטל רובה ותחמושת, יצא העירה, נכנס לאחת מעמדות ה"הגנה" ובמשך כחצי יום צלף ממנה על עמדות הערבים. אין לסיפור זה תימוכין משום מקור אחר, לא בריטי ולא יהודי, אולם, ידוע כי האנייה שעל סיפונה הפליג הייתה "אמפרס אוף סקוטלנד", שעגנה בחיפה, בדרכה מקהיר ללונדון, ב-25 באפריל 1948 ואף שהקרב על חיפה הוכרע למעשה כבר ב-22 באפריל, עם בריחתו של מפקד הכוחות הערביים, ידוע גם שחילופי אש ספורדיים המשיכו להתקיים עד לטיהור מלא של העיר ב-9 במאי[3], עובדה התומכת לכאורה בטענותיו.

מיינרצהגן הלך לעולמו ב-16 ביוני 1967, בגיל 89, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים.

אורניתולוגיה וזיופים מדעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על פעילותו הצבאית מיינרצהגן היה חובב צפרות ונחשב אורניתולוג מכובד. בין היתר פרסם את הספר "ציפורי ערב", וכן בנה אוסף ציפורים גדול ומכובד, אותו הוא תרם למוזאון הבריטי לאחר מותו.

במסגרת שירותו הצבאי בקניה, צד באזור קאקאמגה את חזיר היער הענק (Hylochoerus meinertzhageni), אשר נקרא על שמו: Hylochoerus meinertzhageni.

ב-1990 החלו להתפרסם גילויים כי אוסף הציפורים שלו, הכיל זיופים ופריטים גנובים. ב-2005 פרסם המגזין "נייצ'ר" מאמר מחקר המגלה שהיקף המרמה של מיינרצהגן היה עצום. הוא גנב פריטים רבים ממוזיאון הטבע בלונדון והציגם כשלו. המחקר אילץ את האורניתולוגים לתקן מידע מדעי רב שהתברר כמזויף. כך לדוגמה, במקרה אחד זייף מיינרצהגן נתונים על ינשוף בשם Blewitt's owlet, וטען שצד אותו ב-1914 בהודו. בפועל, גנב מהמוזיאון לטבע פוחלץ שניצוד ב-1880 במיקום אחר, וזייף את הנתונים אודותיו. כתוצאה מכך נחשב הינשוף למין נכחד, עד שהתבררה התרמית, וב-1997 התגלו פרטים חיים של הינשוף באזור שהאדה בהודו.

ספרו "ציפורי ערב", התבסס על כתב-יד של חוקר בשם ג'.ל. בייטס ( G. L. Bates) שנפטר לפני שפרסם אותו. מיינרצהגן פרסם את הספר בשמו, מבלי לתת קרדיט הולם לבייטס. בנוסף לכך, הוסיף לספר פריטי מידע בדויים.

יחסו לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיינרצהגן העיד על עצמו ביומניו שהגיע לאהדת הציונות למרות האנטישמיות שספג בילדותו. הוא היה מלא הערכה ליהודים בארץ ישראל, בעיקר לאחר שפגש את אהרון אהרונסון, איש מחתרת ניל"י שפעלה נגד הטורקים, ואת חיים ויצמן. הוא כתב רבות על אהדתו לציונות ועל הקמת המדינה היהודית. הוא אף הציע לממשלת בריטניה להקצות ביוזמתה את אזור אל עריש להקמת גרעין למדינה היהודית, אך הרעיון לא נקלט. על פי יומניו, מיינרצהגן צפה גם את התפרקות האימפריה הבריטית ואובדן שליטתה בתעלת סואץ.

מיינרצהגן ביקר ב-1953 בארץ והתקבל בכבוד רב[4], כתומך ותיק של הציונות ומדינת ישראל. על שמו כיכר בירושלים.

יומני מיינרצהגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1959 פרסם מיינרצהגן ספר בשם "יומן מזרח תיכוני", המבוסס על יומניו. בין השאר הציע בו את הגבולות של המדינה היהודית העתידית, שבשטחה ייכללו רמת הגולן, חלק מעבר הירדן המזרחי וכן רוב חצי האי סיני. שטח המדינה שהציע כללה 86,880 קמ"ר. מאוחר יותר נטען כי היומן מכיל רשימות בדויות, או שנכתבו שנים רבות לאחר המועד בו נכתבו לכאורה.

אפיזודה שעליה דיווח ביומנו קשורה לפגישתו עם אדולף היטלר ב-1934, לפיה כשהאחרון הצדיע לו במועל יד וקרא "הייל היטלר", הצדיע לו בחזרה מיינרצהגן וקרא "הייל מיינרצהגן" בחיקוי. עם זאת, אין לפגישה זו תיעוד במקורות גרמניים. יומניו מכילים עוד עשרות אנקדוטות ואפיזודות נוספות שאין להן תימוכין ממקורות אחרים. עם זאת, בכמה פרשות מרכזיות, כמו תרגיל ההטעייה, גרסת מיינרצהגן התקבלה על ידי חוקרים והיסטוריונים בני זמננו שחקרו את הקרב. גם קצינים בריטיים בני תקופתו, וביניהם הגנרלים וייול ואלנבי, תמכו בטענותיו.

ספריו של מיינרצהגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1930 - ציפורי ניקול המצריים. (2 כרכים). לונדון: היו ריס
  • 1947 - חייו של נער: דניאל מיינרצהגן 1925- 1944. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1954 - ציפורי ערב. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1957 - יומן קניה 1902- 1906. אדינבורו: אוליבר & בויד.
  • 1959 - יומן מסע במזרח התיכון, 1917- 1956. לונדון: Cresset Press
  • 1959 - שודדי ים וטורפים. התכונות הפיראטיות והטורפיות של ציפורים. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1960 -יומן צבא 1899- 1926. אדינבורו: אוליבר & בויד
  • 1964 - יומנה של כבשה שחורה. אדינבורו: אוליבר & בויד(Diary of a Black Sheep. Edinburgh: Oliver & Boyd)
  • 1973 - פרקי יומן מזרח תיכוני, שקמונה הוצאה לאור, (בתרגום לעברית אהרן אמיר)

אזכורים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים בהם מופיעה דמותו של מיינרצהגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Lighthorsemen‏ (1987)
  • A Dangerous Man: Lawrence After Arabia‏ (1990)

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורה מורג, בעקבות מפות המדבר, ידיעות ספרים, 2010

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה יגר, ריצ'רד מיינרצהאגן והציונות, ירושלים: הספרייה הציונית - ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית, 2012.
  • אבנר שץ, גברים לבנים מתים הוצאת לוקוס, 2016. הפרק תרמית הציפורים הגדולה ע' 21 -41. ניפוץ המיתוס של קולונל מיינרצהגן,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ריצ'רד מיינרצהגן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kenyans welcome home sacred relics stolen by British
  2. ^ בני מוריס, קורבנות : תולדות הסכסוך הציוני-הערבי : 2001-1881 (תרגם מאנגלית: יעקב שרת), תל אביב : עם עובד, תשס"ד 2004, עמ' 99.
  3. ^ העיתון "דבר", איך נכבשה חיפה, עיתונות יהודית היסטורית, (הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב), ‏9.5.1948
  4. ^ קולונל ריצ'רד מיננרצהאגן, ידיד הציונות - והצפרים, מעריב, 20 במרץ 1953