תקוות גדולות (סרט, 1998)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תקוות גדולות
Great Expectations
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על "תקוות גדולות" מאת צ'ארלס דיקנס
בימוי אלפונסו קוארון עריכת הנתון בוויקינתונים
הפקה ארט לינסון
ג'ון לינסון
תסריט מיץ' גלזר[1]
עריכה סטיבן וייסברג עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים אית'ן הוק
גווינת' פאלטרו
האנק עזריה
כריס קופר
אן בנקרופט
רוברט דה נירו
מוזיקה פטריק דויל
רון וסרמן
צילום עמנואל לובצקי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפיץ פוקס המאה ה-20
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
אולפן Art Linson Productions
הקרנת בכורה 30 בינואר 1998
משך הקרנה 111 דקות
שפת הסרט אנגלית, צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט רומנטי, סרט דרמה, סרט מבוסס יצירה ספרותית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 25 מיליון דולר[2]
הכנסות 55.5 מיליון דולר[3]
הכנסות באתר מוג'ו greatexpectations
האתר הרשמי
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תקוות גדולותאנגלית: Great Expectations) הוא סרט משנת 1998 עיבוד קולנועי מודרני לרומן באותו שם מאת צ'ארלס דיקנס, שביים והיה שותף לכתיבה אלפונסו קוארון. בסרט מככבים אית'ן הוק, גווינת' פאלטרו, רוברט דה נירו, אן בנקרופט וכריס קופר. עלילת הסרט הועברה מלונדון של המאה התשע עשרה לניו יורק של שנות התשעים של המאה העשרים. הסרט הוא גרסה מקוצרת של הרומן של דיקנס משנת 1861, ושמו של הגיבור אף הוא הוחלף מפיפ לפין (Finn). הדמות של מיס האווישם נקראת בסרט נורה דינסמור.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיניגן "פין" בל בן העשר הוא יתום מהוריו שגדל אצל אחותו הבכורה מגי והחבר שלה ג'ו. יום אחד הוא משחק ליד הים בחוף המפרץ של ארצות הברית, ולפתע אסיר נמלט יוצא מהמים ומשתלט עליו. הוא מכריח את פין להביא לו אוכל, תרופות ומספרי ברזל כדי לחתוך את האזיקים שלרגליו. פין נענה לבקשתו, אבל האסיר לוקח אותו כבן ערובה ומנסה לברוח איתו בסירה למקסיקו. המשטרה מגלה סירה קטנה בים הפתוח. האסיר מסתתר מאחורי מצוף, והשוטרים גוררים את סירתו של פין בחזרה אל היבשה. למחרת פין רואה בחדשות שהאיסר היה גנגסטר בשם ארתור לוסטיג, שברח מאגף הנידונים למוות, אבל נתפס שוב.

ג'ו מוזמן לעבוד בגינון ב"פרדיסו פרדוטו" (גן העדן האבוד), אחוזתה של האישה העשירה ביותר במפרץ, נורה דינסמור. מיס דינסמור מתבודדת זה שנים רבות מאז שהחתן שלה עזב אותה בדרך לחופה. פין מלווה את ג'ו, ופוגש שם את אחייניתה הצעירה של מיס דינסמור, אסטלה היפה. דינסמור מזמינה את פין לבוא שוב אל הבית ולשחק עם אסטלה. בפעם הראשונה שהוא מבקר אסטלה מתנשאת עליו, אבל דודתה מאלצת אותה לשבת כדי שפין יצייר דיוקן שלה. כשפין מצייר מיס דינסמור מזהירה אותו שהוא יתאהב באסטלה ושהיא תשבור את לבו.

עוברות שנים אחדות, מגי עוזבת את הבית וג'ו מגדל את פין לבדו. פין הולך כל שבת לבית פרדיסו פרדוטו והוא הופך לצייר מוכשר. אף על פי שלפעמים אסטלה מפלרטטת איתו, ואפילו מנסה לפתות אותו, לבסוף היא נוסעת ללמוד באירופה בלי להיפרד ממנו כלל. פין שלבו נשבר מפסיק לצייר ולא מבקר יותר בפרדיסו פרדוטו.

עוברות שבע שנים, ועורך דין מגיע לביתו של פין ואומר לו שבעלת גלריה בניו יורק רוצה להציג תערוכה של יצירותיו. פין נבוך אבל מסכים לנסוע לניו יורק. שם הוא פוגש את אסטלה בפארק, שמיס דינסמור הזכירה את העובדה שהיא גם נמצאת בניו יורק. לאסטלה יש מערכת יחסים עם איש עסקים עשיר בשם וולטר. היא שוב מתנהגת בפלרטטנות עם פין, ומדגמנת בביתו בעירום כדי לעורר את קנאתו של וולטר.

בסופו של דבר פין, שמתוסכל מההתחמקות של אסטלה, מפתה אותה לעזוב את וולטר והשניים מתעלסים. היא מספרת שהיא נוסעת לביקור קצר אצל דודתה, אבל אומרת שתחזור לקראת הפתיחה של התערוכה שלו. בליל הפתיחה אסטלה לא מגיעה, במקום זאת מופיע הדוד ג'ו ומביך את פין בהתנהגותו הגסה. פין הולך לביתה של אסטלה בניו יורק בתקווה למצוא אותה שם, ומגלה במקומה את מיס דינסמור. היא מספרת לפין שהיא הגיעה לניו יורק כדי להשתתף בטקס הנישואים של אסטלה ושל וולטר. כשפין כועס על דבריה, היא אומרת שאסטלה ניצלה אותו כדי לגרום לוולטר לקנא, ולהציע לה נישואים. מיס דינסמור מבינה בסוף כמה היא פגעה בפין, היא נמלאת חרטה ומתנצלת בפניו, אבל זה מאוחר מדי.

פין חוזר לסטודיו שלו ומוצא שם איש מזוקן שרוצה לפגוש אותו. זהו לא אחר מאשר ארתור לוסטיג. בתחילה פין אינו מאמין, ובהמשך מרגיש לא בנוח בנוכחותו של האיש, ורומז לו שכדאי שילך. בעקבות הערה שלוסטיג אומר כשהוא הולך לעבר הדלת פין מבין שזה היה הוא ולא מיס דינסמור העשירה שמימן אותו בניו יורק. אחר כך פין מלווה את לוסטיג לתחנת הרכבת התחתית.

כשהם מחכים לרכבת לוסטיג רואה ברציף הנגדי מכרים דורשי רעתו. פין ולוסטיג מצליחים להערים עליהם ולעלות על הרכבת. הם חושבים שהם בטוחים, אבל כשהרכבת בתנועה, אחד האנשים מתקרב אליהם ודוקר את לוסטיג בסכין. לוסטיג מדמם למוות בזרועותיו של פין, וברגעיו האחרונים הוא מספר לפין שאת כל כספו נתן לו בתמורה לעזרה שהגיש לו כשהיה ילד.

כשהוא הרוס פין מתנתק מהכל ונוסע לפריז ללמוד אמנות. הוא הופך לאמן מצליח בזכות עצמו, ולבסוף חוזר לפלורידה לבקר את דודו ג'ו. מתברר לו שמיס דינסמור מתה שנים אחדות לפני כן, אבל הוא מחליט לבקר בביתה. כשהוא יושב בגן האחוזה, מתגלה לפניו דמות של אסטלה הילדה. הוא עוקב אחרי הילדה אל המזח האחורי ושם הוא מוצא את אמה של הילדה, שהיא אסטלה, שהתגרשה בינתיים. היא מודה כי לעיתים קרובות היא חושבת עליו ומבקשת את סליחתו על אכזריותה. פין סולח לה והם מביטים אל הים כשהם אוחזים ידיים.

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי צילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית המגורים ההיסטורי Ca' d'Zan בסרסוטה שבפלורידה שימש לצילומי החוץ של פרדיסו פרדוטו (גן העדן האבוד) וחלק מצילומי הפנים. הבית נבנה ב-1924 על ידי מייבל וג'ון רינגלינג. החזית הותאמה כך שתראה רעועה ומכוסת צמחייה, נוסף שער לפני שביל הכניסה לבית, ונוספה תפאורה לאולם הנשפים ולאכסדרה הפונה למרפסת עבור הסצנות של הריקודים.[4][5]
  • ברדנטון, פלורידה - דרך קורטז ומפרץ סרסוטה שימשו לצילומי דרך הגישה והגנים של פרדיסו פרדוטו.
  • המפסטד האוס בלונג איילנד שבניו יורק שימש לצילומי המזרקה הפנימית של פרדיסו קורט.
  • בית הארי פ. סינקלייר ברחוב איסט 79, ובשדרה החמישית במנהטן שימש לצילומי החוץ של הבית הניו יורקי של מיס דינסמור.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעי הקריינות של פין לא היו בתסריט המקורי. בזמן העריכה חש המפיק ארט לינסון שיש צורך בקריינות כדי לשמור על רקמת חיבור בעולם שיצר קוארון. לינסון שעבד לפני כן עם התסריטאי דייוויד מאמט בסרט "The Edge" משנת 1997, הוא שכר את שירותיו להוסיף את דברי הקריינות. מאמט לא קיבל קרדיט על עבודתו בסרט.[6]

לגבי שם הדמות שמגלם אית'ן הוק הייתה התלבטות במשך זמן מה. השם המקורי מהרומן, פיפ, לא התאים כשם בעידן המודרני. בהמשך הוחלט ששם הדמות יהיה פינגן, או פין, כשמו של הכלב של הוק.[6]

פסקול[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר "Siren" נכתב על ידי טורי איימוס עבור סרט זה. הפסקול כולל שירים של אמנים פופולריים כגון פאלפ, סקוט ויילנד, איגי פופ, כריס קורנל ולהקת הרוק The Verve Pipe. השיר "Wishful Thinking" של דאנקן שיק יצא כסינגל, והשיר "Today" של הזמר פו יצא כפרומו לסרט. את הפסקול כתב המלחין הסקוטי פטריק דויל שהרבה להלחין מוזיקה לעיבודים קולנועיים ונודע בשיתוף הפעולה שלו עם קנת בראנה.

לאורך הסרט מושמעות גרסאות אחדות של השיר "בסמה מוצ'ו". הגרסה המוקלטת באלבום היא של סזריה אבורה.

עוד באלבום מופיע הסינגל "Life in Mono" שהפך ללהיט ענק, ונכנס למצעד הבילבורד הוט 100.

רשימות השירים
  1. Finn – שירה טורי איימוס
  2. Siren – בביצוע טורי איימוס
  3. Life in Mono – בביצוע מונו
  4. Sunshower – בביצוע כריס קורנל
  5. Resignation – בביצוע ריף
  6. Like a Friend – בביצוע פאלפ
  7. Wishful Thinking – בביצוע דאנקן שיק
  8. Today – בביצוע פו
  9. Lady, Your Roof Brings Me Down – בביצוע סקוט ויילנד
  10. Her Ornament – בביצוע להקת Verve Pipe
  11. Walk This Earth Alone – בביצוע לורן כריסטי
  12. Breakable – בביצוע פישר
  13. Success – בביצוע איגי פופ
  14. Slave – בביצוע דייוויד גרזה
  15. Uncle John's Band – בביצוע גרייטפול דד
  16. Besame Mucho – בביצוע סזריה אבורה

עיבוד הסרט לרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסריט לסרט נכתב בידי מיץ' גלזר והוא מבוסס באופן חופשי על הרומן "תקוות גדולות" מאת צ'ארלס דיקנס.[7] על פי הסרט עצמו כתבה דבורה צ'יל רומן שוב בשם "Great Expectations".[8]

קבלה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"תקוות גדולות" קיבל ביקורות מעורבות. באתר Metacritic קיבל הסרט ציון של 55% המבוסס על 24 ביקורות. באתר Rotten Tomatoes קיבל הסרט ציון של 38% המבוסס על 34 ביקורות.[9]

מבקר הקולנוע רוג'ר איברט נתן לסרט שלושה כוכבים מתוך ארבעה, וכתב: ""תקוות גדולות" מתחיל כסרט גדול (הייתי מרותק בשלושים הדקות הראשונות) אבל נגמר רק כסרט טוב, אני חושב שזה משום שהתסריט של מיץ' גלזר מקפיד לעקוב יותר מדי אחר הקו הרומנטי."[7]

יצירות אמנות ופורטרטים בסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל היצירות והפורטרטים שפין מציין בסרט נעשו בידי הצייר האיטלקי פרנצ'סקו קלמנטה. השחקנים דיגמנו עבורו לציורי הדיוקן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Wettbewerb/In Competition". Moving Pictures, Berlinale Extra (Berlin): 20. 11–22 February 1998. 
  2. ^ PERSALL, STEVE. "Fake Expectations", St. Petersburg Times, August 19, 1996
  3. ^ "Great Expectations (1998) - Box Office Mojo". Box Office Mojo. בדיקה אחרונה ב-20 במרץ 2010. 
  4. ^ "History of Ca' d'Zan". www.theringling.org. בדיקה אחרונה ב-9 בינואר 2018. 
  5. ^ Katie Hendrick (1 במרץ 2017). "Cà d'Zan: A Monumental Love Story". Flamingo magazine. בדיקה אחרונה ב-9 בינואר 2018. 
  6. ^ 6.0 6.1 Linson, Art (2002). What Just Happened?. Bloomsbury Pub Plc USA. ISBN 1-58234-240-7. 
  7. ^ 7.0 7.1 "Great Expectations Reviews". rogerebert.suntimes.com. 30 בינואר 1998. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2013. 
  8. ^ "Great Expectations book page". Amazon.com. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2013. 
  9. ^ "Great Expectations". Rotten Tomatoes. Flixster. בדיקה אחרונה ב-1 בדצמבר 2012.