לדלג לתוכן

דייוויד מאמט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דייוויד מאמט
David Mamet
לידה 30 בנובמבר 1947 (בן 77)
שיקגו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • קולג' גודארד
  • בית הספר לתאטרון נייברהוד פלייהאוס
  • בית הספר על שם פרנסיס פארקר עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית יהדות רפורמית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג רבקה פידג'ן (1991 – ?) עריכת הנתון בוויקינתונים
ילדים זושה מאמט, קלרה מאמט עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס פוליצר לדרמה (1984)
  • PEN/Laura Pels International Foundation for Theater Award
  • Hull-Warriner Award
  • פרס ספרות ע״ש קרל סנדברג (2006)
  • star on Playwrights' Sidewalk עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דייוויד אלן מאמטאנגלית: David Alan Mamet; נולד ב-30 בנובמבר 1947) הוא מחזאי זוכה פרס פוליצר, תסריטאי, סופר, במאי ומפיק קולנוע יהודי-אמריקאי.

מאמט נולד בפלוסמור (Flossmoor), פרוור של שיקגו, אילינוי, למשפחה יהודית, שמוצאה ברוסיה. אביו היה עורך דין שהתמחה בדיני עבודה ואמו הייתה מורה במקצועה. גירושיהם, כשהיה בן 11, השפיעו עליו קשות. כעבור זמן נישאה האם בשנית, זאת גילה רק לאחר שחזר מחופשה עם אביו, ומצא את אימו עם גבר חדש. האב החורג התגלה כאלים ובגיל 15 עבר להתגורר עם אביו הביולוגי[1].

כנער השתתף בתסכיתי רדיו ואחר כך התחיל לעבוד מאחורי הקלעים בתיאטרון בשיקגו ומדי פעם קיבל תפקידים קטנים. הוא למד משחק ותיאטרון במכללת גודארד במדינת ורמונט[1].

קריירה בתיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1972 כתב וביים את המחזה הראשון שלו "וריאציות על ברווזים" (אנ'), וב-1974 כתב את המחזה "סטיות מיניות בשיקגו", שניהם הוצגו לראשונה במכללת גודארד בה למד. בתקופה זו כדי להתפרנס עבד כנהג מונית, מכר שטיחים ועסק בתיווך נדל"ן[1]. אחר כך הוצגו המחזות שכתב גם בתיאטראות אוף ברודוויי בניו יורק וזכו להצלחה.

בשנת 1977 זכה לפרסום רב עם העלת המחזה "אמריקן בפאלו". מחזה על שלושה נוכלים קטנים הנמצאים בחנות חפצים משומשים ומתכננים לגנוב אוסף מטבעות, אבל מה שהם בעצם רוצים זה להערים זה על זה. מאז הועלה שוב ושוב, בין היתר עם רוברט דובאל (ב-1977) ועם אל פאצ'ינו (ב-1981). בגרסה הקולנועית ב-1996 כיכבו דסטין הופמן ודניס פרנץ[1]. בישראל עלה המחזה ב-1984 בתיאטרון בית ליסין, בשיתוף התיאטרון הצועני של משה איבגי, עם יוסף שילוח בתפקיד הראשי[2], המחזה עלה שוב ב-1988 בתיאטרון הסימטה[3].

מאמט המשיך וכתב עוד עשרות מחזות במהלך השנים והוא זכה למעמד בולט בתיאטרון האמריקאי המודרני. בשנת 1984 זכה בפרס פוליצר על כתיבת המחזה "גלנגרי גלן רוס". בשנת 1988 כתב את המחזמר "זרז את המחרשה", שעלה בברודוויי בכיכובה של מדונה[4], ואחר כך גם בווסט אנד בלונדון[5].

מחזותיו הוצגו בישראל פעמים רבות, בין השאר: ב-1980 עלה בתיאטרון באר שבע המחזה "חיים בתיאטרון" בבימויו של יורם פאלק ובכיכבו של נתן דטנר[6]. ב-1988 הוצגו בתיאטרון הסימטה, בבימויו של יורם פורת כמחזה בשני חלקים: "סטיות מיניות בשיקגו" ו״וריאציות על ברווזים"[7]. ב–1995 הוצג בתיאטרון הקאמרי מחזהו "אוליאנה" בבימוי איציק ויינגרטן, ב–2011 הוצג בתיאטרון החאן מחזהו "נדל"ן" בבימוי גדליה בסר[8]. הבמאי משה נאורס ביים בתיאטרון חיפה שלושה ממחזותיו: "המקום ממנו באתי" ב–2009, "גזע" ב–2012 ו"גלנגרי גלן רוס: מכונת הכסף" ב-2016.

קריירה קולנועית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתו הקולנועית הראשונה של מאמט הייתה כתסריטאי, ולאחר מכן החל גם לביים את התסריטים שכתב. התסריט הראשון של מאמט היה עבור המותחן הארוטי "הדוור מצלצל פעמיים" משנת 1981, המבוסס על ספר מאת ג'יימס מ. קיין[9]. שנה לאחר מכן היה מועמד לפרס אוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר על הדרמה המשפטית "פסק הדין"[10].

בשנת 1986 עובד המחזה שכתב "סטיות מיניות בשיקגו" לסרט בשם "הרומן של אתמול בלילה", בכיכובם של רוב לאו, דמי מור, ג'יימס בלושי ואליזבת פרקינס; אך מאמט לא היה מעורב בכתיבת התסריט שלו[11].

בשנת 1987, מאמט ביים לראשונה סרט קולנוע, "שם המשחק",עם תסריט שכתב[12]. עליו זכה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ונציה[13]. באותה שנה גם כתב את התסריט לסרט שובר הקופות "הבלתי משוחדים"[14].

הוא גם כתב את התסריטים ל"הופה" (1992)[15], "הקצה" (1997), "לכשכש בכלב" (1997), "רונין" (1998) ו"חניבעל" (2001). הוא היה מועמד שני לפרס האוסקר על "לכשכש בכלב"[16].

סרטים נוספים שכתב וביים מאמט כוללים את: "דברים משתנים" (1988)[17], "מחלק רצח" (1991) (מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן 1991 וזכה בפרס "תסריטאי השנה" עבור מאמט מטעם פרסי חוג מבקרי הקולנוע של לונדון)[18], "אוליאנה" (1994) המבוסס על מחזה שלו על סטודנטית שמאשימה את המרצה שלה בהטרדה מינית[19], "העוקץ הספרדי" (1997), "הילד של וינסלו" (1999), "סטייט פינת מיין" (2000)[20], "השוד" (2001)[21], "ספרטן" (2004), "חגורה אדומה" (2008), וסרט הטלוויזיה הביוגרפי על המפיק פיל ספקטור משנת 2013[22].

ב-1991 היה אורח הכבוד של פסטיבל הקולנוע ירושלים וסרטו "מחלקת רצח" פתח את הפסטיבל[23]. ב-2002 שוב היה אורח פסטיבל הקולנוע ירושלים[24], ושוב ב-2014[25]. ב-2024 היה אורח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל-אביב[26].

קריירה ספרותית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמט מרבה לכתוב פרוזה, ספרות עיונית פולמוסית ומאמרי עיתונות; ספרו "פסח" (משנת 1995), העוסק בתולדותיה של משפחה יהודית מיוסרת, תורגם לעברית על ידי לאה ששקו בשנת 2001, ויצא בהוצאת גוונים[27].

ב-2005 הוציא לאור ספר ובו 120 קריקטורות שיצר[28].

ב-2007 הוציא לאור את ספרו "במבי נגד גודזילה: מאחורי הקלעים של עולם הסרטים", מבחר של מאמרים שפרסם בעיתון "הגרדיאן" על תעשיית הקולנוע[29]; הוא תורגם לעברית על ידי רן לוי בשנת 2010 וראה אור בהוצאת עם עובד.

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 19771990 היה נשוי לשחקנית האמריקאית לינדזי קראוס, אשר כיכבה בסרטו הראשון, "שם המשחק". למאמט שני ילדים מנישואין אלה, אחת מהן היא השחקנית זושה מאמט, שחקנית שכיכבה בסדרות מד מן ובנות[30]. מ-1991 הוא נשוי לשחקנית הבריטית רבקה פידג'ן, הצעירה ממנו ב-18 שנים. פידג'ן שיחקה באחדים מסרטיו ובהם "העוקץ הספרדי", "סטייט פינת מיין", "אוליאנה" ו"מרדף". לזוג שני ילדים[31].

מאמט הביע מרבית ימיו דעות פרוגרסביות, אך לקראת סוף העשור הראשון של המאה ה-21 החל נוטה יותר ויותר שמרני, בד בבד עם הזדהותו ההולכת וגוברת עם ישראל[31]. בעקבות נישואיו השניים גילה מחדש את יהדותו, לאחר שאשתו ביקשה להתגייר ולערוך חתונה יהודית[31]. באותה שנה ביקר לראשונה בישראל ושהה כחודש בירושלים[32]. בספרו "המידע הסודי בדבר התפוררות התרבות האמריקאית" (2011) הוא מתאר את מעברו זה, האישי - אידאולוגי, מצידה השמאלי של המפה הפוליטית - חברתית האמריקאית, לצידה הימני, תומך במועמדותה של שרה פיילין לנשיאות ארצות הברית. בריאיון ל"Financial Times" ביוני 2011 הוא טען שהממסד הספרותי הבריטי כתב וכותב מחזות, ספרים ומאמרים ה"מלאים בזוהמה אנטי יהודית". לדבריו "בריטים רבים היו רוצים שישראל תיעלם מהמזרח התיכון רק משום שכל מיני אנשים טוענים טענות מפוקפקות בנוגע לזכויות שלהם על המקום הזה"[33]. בספרו "הבן המרושע" (2006) הוא מתאר את השנאה העצמית של היהודים, המגיעה לדעתו לעיתים עד כדי אנטישמיות[31].

פילמוגרפיה נבחרת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Writing in Restaurants (1987)
  • Some Freaks (1989)
  • On Directing Film (1991)
  • The Cabin: Reminiscence and Diversions (1992)
  • The Village (1994)
  • A Whore's Profession (1994)
  • Make-Believe Town: Essays and Remembrances (1996)
  • The Old Religion (1997)
  • Three Uses of the Knife (1998)
  • True and False: Heresy and Common Sense for the Actor (1999)
  • The Chinaman (1999)
  • Jafsie and John Henry: Essays (1999)
  • Wilson: A Consideration of the Sources (2000)
  • South of the Northeast Kingdom (2002)
  • Five Cities of Refuge: Weekly Reflections on Genesis, Exodus, Leviticus, Numbers, and Deuteronomy (עם לורנס קושנר) (2003)
  • The Wicked Son|The Wicked Son: Anti-Semitism, Self-hatred, and the Jews (2006)
  • Bambi Vs. Godzilla: On the Nature, Purpose, and Practice of the Movie Business (2007)
  • Theatre (2010)
  • The Trials of Roderick Spode (The Human Ant) (2010)
  • The Secret Knowledge: On the Dismantling of American Culture (2011)
  • Three War Stories (2013)
  • Chicago (2018)
  • The Diary of a Porn Star by Priscilla Wriston-Ranger: As Told to David Mamet With an Afterword by Mr. Mamet (2019)
  • Recessional: The Death of Free Speech and the Cost of a Free Lunch (2022)
  • Everywhere an Oink Oink: An Embittered, Dyspeptic, and Accurate Report of Forty Years in Hollywood (2023)

בתורגם לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פסח, תרגמה: לאה ששקו, תל אביב, גוונים, 2001
  • במבי נגד גודזילה: מאחורי הקלעים של עסקי הסרטים, תרגום: רן כהן, עריכה: אייל דותן, עם עובד, 2010
  • שיקגו, תרגום: יואב כ"ץ, הוצאת סימנים וידיעות ספרים, 2020[34]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דייוויד מאמט בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 חיים הנדוורקר, דיוויד מאמט פותח את הלב, באתר הארץ, 3 באפריל 2001
  2. ^ אמיר אוריין, בית ליסין בשיתוף תיאטרון הצועני מציגים; "באפלו אמריקאי", מחזה מאת דייוויד מאמט. תרגום וביטוי: טל רובינשטיין, העיר, 9 בנובמבר 1984
  3. ^ שוש אביגל, תיאטרון - אומרים ־'פאק ' במקום לנשום - "סטיות מיניות בשיקאגו" ו"וריאציות על ברווזים" מאת דייוויד מאמט בתיאטרון הסימטה. ביים ותרגם: יורם פורת, חדשות, 19 באוקטובר 1988
    סטיות מיניות ביפו, מעריב, 1 באוגוסט 1988
  4. ^ יובל לוי, מחזמר זונה או מלאך "זרז את המחרשה", מאדונה על הבמה בלהיט הכי לוהט בברודוויי, כל העיר, 13 במאי 1988
    בני אבני, מדונה רק בלי המיץ, חדשות, 17 ביוני 1988
  5. ^ ירון פריד, לדייוויד מאמט הספיקו התסריטים שנתב והסרטים שביים ("שם המשחקי' ו"דברים משתנים,') כדי להתחשבן עם הוליווד. הוא עשה זאת במחזה "זרז את המחרשה", חדשות, 5 באוקטובר 1989
  6. ^ טלי נתיב, קומדיה עצובה על שחקנים, דבר, 10 באוקטובר 1980
  7. ^ עירית נחמני, חכמים על ברווזים, חדשות, 12 באוגוסט 1988
  8. ^ מיכאל הנדלזלץ, מכורים למכירה, באתר הארץ, 27 ביוני 2001
  9. ^ שאול שיר-רן, סרט - תשוקה אפלה "הדוור מצלצל פעמיים" (ארה״ב, 1981) הפקה: צ׳ארלס מאלוויל וכוב רסאלסון; תסריט: דייוויד מאמט, על־פי הרומאן של ג׳יימס מ. קאיין, כל העיר, 21 באוגוסט 1981
  10. ^ רחל נאמן, קולנוע - דיוקנו של הרופא כמפלצת - "פסק דין", כותרת ראשית, 23 בפברואר 1983
  11. ^ תמר גלבץ, קולנוע - צ'יפס סינטתי "הרומאן של אתמול בלילה'/ במאי: אדוארד זוויק, תסריט: טים קזורינסקי, דניס דה־קלו, על־פי המחזה "סטיות מיניות בשיקאגו", מאת דייוויד מאמט, כל העיר, 28 בנובמבר 1986
    מאיר שניצר, בלושי חוזר - "הרומן של אתמול בלילה"; במאי: אדווארד זוויק; תסריט לפי דייוויד מאמט; שחקנים: רוב לאו, דבי מור, ג'ים בלושי, אליזבט פרקינס, חדשות, 17 בספטמבר 1986
  12. ^ רחל נאמן, קולנוע -משחקים מסוכנים - "שם המשחק", כותרת ראשית, 25 במאי 1988
    משה רון, בין הכסאות - "שם ממשחק" (ארה"ב, 1987), בימוי ותסריט: דייוויד מאמט, כל העיר, 27 במאי 1988
    תמר גלבץ, קולנוע - הפה נשאר סגור, חדשות, 22 במאי 1989
  13. ^ עדנה פניירו, פשרות קדושות בלילות חמים וסוערים, חדשות, 15 בספטמבר 1988
  14. ^ תמר גלבץ, זיוף מוצלח - "הבלתי משוחדים", במאי: בריאן דה־ פאלמה, שחקנים: שון קונרי, קוויך קוסטנר, רוברט דה־נירו, צ'ארלי מארטין, סמית ראנדי גארסיה, כל העיר, 9 באוקטובר 1987
  15. ^ רונית הבר, סרטים חדשים / "הופה - סרטו החדש של דני דה־ויטו, חדשות, 4 במרץ 1993
  16. ^ אורי קליין, הבמה, הבד ומכונת הכתיבה, באתר הארץ, 22 ביולי 2002
  17. ^ יעל ישראל, קולנוע - פארווה - ״דברים משתנים״ (ארה״ב, 1988), במאי ותסריטאי: דייוויד מאמט, שחקנים: ג׳ו מאנטניה, דון אמיצ׳י, כל העיר, 14 ביולי 1989
  18. ^ מאיר שניצר, סרט / לא כשר - ב"מחלק רצח מתייחס מאמט ליהדות ולעברית ולקבלה ולליגה להגנה כגוש אתנולוגי סתמי, ועושה מישמש מוחלט מהאר"י הקדוש ותיאודור הרצל ואריק שרון, חדשות, 4 באוגוסט 1991
  19. ^ אורי קליין, אוליאנה, באתר הארץ, 24 במרץ 2002
  20. ^ אורי קליין, "סטייט פינת מיין": קולנוע חכם, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2001
  21. ^ אורי קליין, בוגדנות מסוגים שונים, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2002
  22. ^ איתמר זהר, סרט טלוויזיה חדש על פיל ספקטור מעורר מחלוקת, באתר הארץ, 17 במרץ 2013
  23. ^ ירון פריד, שם המשחק: דייוויד מאמט, חדשות, 14 ביוני 1991
  24. ^ עכבר העיר, מפגשים עם דייוויד מאמט בפסטיבל הקולנוע בירושלים, באתר הארץ, 16 ביולי 2002
  25. ^ נירית אנדרמן, הבמאים דייוויד מאמט ואולריך זיידל בין אורחי פסטיבל הקולנוע בירושלים, באתר הארץ, 25 ביוני 2014
  26. ^ המחזאי זוכה הפוליצר דיוויד מאמט יתארח בפסטיבל סרטי הסטודנטים, באתר "Time Out ישראל", 26 ביוני 2024
  27. ^ גליה בנזימן, פסח, מצה ופוגרום, באתר הארץ, 11 בספטמבר 2001
  28. ^ ספר קריקטורות לדייוויד מאמט, באתר הארץ, 9 בפברואר 2005
  29. ^ גרגורי מקנאמי, רויטרס, לא הולך להוליווד, באתר הארץ, 17 בפברואר 2007
  30. ^ אלכסיס פטרידיס, הגרדיאן, למה כולם מספרים לזוסיה מאמט מ"בנות" על חיי המין שלהם, באתר הארץ, 5 בפברואר 2014
  31. ^ 1 2 3 4 אלוף בן, ציוני, ואוהב את זה, באתר הארץ, 12 בינואר 2012
  32. ^ חגי לוי, חזרה לשורשים דייוויד מאמט - מחזאי, תסריטאי ובמאי - יחפש בשהותו בישראל את זהותו. חזרה בתשובה? לא בהכרח אפשרות מופרכת., חדשות, 14 ביולי 1991
  33. ^ איתמר זהר, דיוויד מאמט: רבים מהסופרים הבריטים בני זמננו מציגים בכתיבתם זוהמה אנטישמית, באתר הארץ, 13 ביוני 2011
  34. ^ רועי בית לוי, "שיקגו" של דייוויד מאמט: ספר עצות משובח לכותבים בתחילת דרכם, באתר הארץ, 5 בפברואר 2020