רוברט דה נירו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט דה נירו
Robert De Niro
דה נירו, 2016
דה נירו, 2016
לידה 17 באוגוסט 1943 (בן 80)
ארצות הבריתארצות הברית ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
שם לידה Robert Anthony De Niro עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1963
מקום לימודים
בן או בת זוג
  • גרייס הייטאואר (17 ביוני 1997–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
    • צ'רמיין סינקלייר (19931995)
  • טוקי סמית עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים דרינה דה נירו, ג'וליאן דה נירו, אליוט דה נירו, רפאל דה נירו, ארון דה נירו עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 7 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
https://tribecafilm.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רוברט דה נירואנגלית: Robert De Niro; נולד ב-17 באוגוסט 1943) הוא שחקן קולנוע אמריקאי, זוכה שני פרסי אוסקר מתוך 9 מועמדויות ושני פרסי גלובוס הזהב. כמו כן, קיבל את פרס מרכז קנדי ב-2009 ואת מדליית החירות הנשיאותית מידי הנשיא ברק אובמה ב-2016.

במהלך שנותיו הראשונות בעולם הקולנוע דה נירו כיכב בחמישה סרטים שכיום נמנים מהגדולים בכל הזמנים:

מאז תקופה פורצת-דרך זו השתתף דה-נירו במספר גדול של סרטים, חלקם זכו להצלחה כגון "החבר'ה הטובים" "אופטימיות היא שם המשחק" והקומדיה "פגוש את ההורים".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה נירו נולד בעיר ניו יורק שבארצות הברית. שני הוריו עסקו באמנות, אמו וירג'יניה אדמירל עסקה בציור ואביו בציור ופיסול. הוריו התגרשו כשהיה בן 3 ואף על פי שאימו גידלה אותו, בילה זמן רב גם עם אביו, שגר בקרבת מקום. דה נירו הצעיר פקד בתי ספר רבים, ציבוריים ופרטיים, עד שבגיל 16, עזב לבלי שוב, כדי ללמוד משחק. דה נירו הוקסם מסרטי הקולנוע והמשחק היווה עבורו מעין מפלט מביישנותו. את הופעתו הראשונה על במה ערך כבר בגיל עשר בהצגת "הקוסם מארץ עוץ" בבית הספר בו למד.

דה נירו למד במחיצת שניים מגדולי המורים האמריקאיים למשחק, סטלה אדלר ולי סטרסברג.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963, כשהיה בן 20, הצטלם לסרטו הראשון "The Wedding Party", של הבמאי בריאן דה פלמה, אך הסרט יצא לאקרנים רק שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1969.

שני סרטיו הבאים היו אף הם בבימוי דה פלמה, אך הפריצה לתודעת הקהל התרחשה רק ב-1973, בהופעה שזיכתה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר של איגוד המבקרים של ניו יורק, על תפקידו בסרט "פעימות לב" (Bang the Drum Slowly). באותה שנה שיתף פעולה לראשונה עם הבמאי מרטין סקורסזה בסרט "רחובות זועמים". שותפות זו עם סקורסזה הביאה ברבות השנים לכמה מהופעותיו הבלתי נשכחות של דה נירו בסרטים: נהג מונית, קזינו, ניו יורק, ניו יורק, השור הזועם, מלך הקומדיה, החבר'ה הטובים ופסגת הפחד.

לפרס האוסקר היה מועמד תשעה פעמים וזכה פעמיים: בפעם הראשונה בשנת 1974 בקטגוריית 'שחקן משנה' על תפקידו ב-"הסנדק 2" של פרנסיס פורד קופולה, ובפעם השנייה בשנת 1980 בתואר 'השחקן הטוב ביותר' על תפקידו ב-"השור הזועם", עליו גם זכה בפרס גלובוס הזהב.

מועמדויות נוספות לפרס האוסקר הם על תפקידיו ב"נהג מונית" (1976), "צייד הצבאים" (1978), "התעוררות" (1990), "פסגת הפחד" (1991) "אופטימיות היא שם המשחק" (2012), "האירי"(2019) ו"רוצחי פרח הירח"(2023).

בשנת 1993 פנה לראשונה לבימוי, בסרט "סיפור מרובע ברונקס" בו גם כיכב, וב-2006 ביים את הסרט שומר המדינה. בשנים האחרונות השתתף דה נירו, למורת רוחם של המבקרים, במגוון קומדיות ("בואו נדבר על זה", "שואוטיים", "סבא בהפרעה" ואחרים).

ב-2009 קיבל את פרס מרכז קנדי מידיו של הנשיא ברק אובמה ובינואר 2011 הוענק לדה נירו פרס גלובוס הזהב על מפעל חיים. ב-2016 העניק לו נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד הגבוה במדינה.[1]

בשנת 2016 שיחק בדרמת האגרוף "ידי האבן" לצידם של אדגר רמירס, אשר, וג'ון טורטורו.

בנובמבר 2016 דווח שדה נירו ישתתף בסדרת טלוויזיה בת 20 פרקים שיביים דייוויד או. ראסל ושמה "The Nix" לצידה של מריל סטריפ. שכרו הוערך בכ-750,000 דולר לכל פרק בסדרה.

באוקטובר 2019 דה נירו שיחק בסרט "ג'וקר" את מוריי פרנקלין קומיקאי בעל תוכנית אירוח שנערץ על ידי ארתור פלק. באותה שנה הוענק לו פרס גילדת שחקני המסך על מפעל חיים.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1976–1988 היה נשוי לדיאן אבוט, ממנה נולד בשנת 1978 בנם רפאל, וכן אימץ את ביתה מנישואים קודמים. בשנת 1995 נולדו לדה נירו תאומים (בעזרת אם פונדקאית) מחברתו לחיים אז טוקי סמית'. ביוני 1997 התחתן עם גרייס הייטאואר, אשר ממנה נולד לו בן במרץ 1998. ב-2011 נולדה לו בת נוספת בעזרת אם פונדקאית. בשנת 2018 נפרדו דה נירו והייטאואר. בשנת 2023 דה נירו חשף כי לאחרונה נולד לו ילד נוסף.[2] רומנים אחרים מפורסמים של דה נירו כללו את הדוגמניות נעמי קמפבל וסינדי קרופורד, הזמרת ויטני יוסטון והשחקניות אשלי ג'אד ואומה תורמן.

פילמוגרפיה נבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Zero Day (TBA)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע קול "נהג מונית: מלחמת וייטנאם חייה במונית של דה נירו": פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "פסטיבל כאן", בהגשת דני מוג'ה ויונתן גת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
פרסי האקדמיה האוסטרלית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה – שחקן המשנה הטוב ביותר
2013: רוברט דה נירו – אופטימיות היא שם המשחק
הבא:
2014: מייקל פסבנדר12 שנים של עבדות