DIA ביקון
 | |
| מבט אל הכניסה למוזיאון | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מוזיאון לאמנות מודרנית ואמנות עכשווית |
| על שם | ליאונרד רג'יו(אנ') |
| כתובת | רחוב ביקמן 3 (Beekman Street) |
| מיקום | ביקון(אנ') |
| מדינה | ניו יורק (מדינה) |
| בעלים | קרן Dia Art(אנ') |
| מייסדים |
Sheikha Fariha al Jerrahi, Heiner Friedrich  |
| מפעיל |
Dia Art Foundation |
| מבקרים בשנה | 100,000 |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–2003 |
| תאריך פתיחה רשמי | 2003 |
| אדריכל | האמן רוברט ארווין(אנ') והאדריכלים אלן קוך, לינדה טאלמן, לין רייס וגליה סולומונוף(אנ') |
| קואורדינטות | 41°29′59″N 73°58′57″W / 41.499708°N 73.982484°W |
| האתר הרשמי | |
 | |
  | |
DIA ביקון (באנגלית: Dia Beacon) הוא מוזיאון לאוסף האמנות של קרן Dia Art (אנ') משנות ה-60 ועד היום, והוא אחד מ-12 המקומות והאתרים שהקרן מנהלת. המוזיאון, שנפתח בשנת 2003, ממוקם על גדות נהר ההדסון בביקון, ניו יורק(אנ'). האתר של "DIA ביקון - גלריות ריג'יו"[א], היה מתקן לשעבר להדפסת קופסאות של חברת נביסקו (אנ')[1], ששופץ על ידי DIA עם האמן רוברט ארווין(אנ') והאדריכלים אלן קוך, לינדה טאלמן, לין רייס וגליה סולומונוף (אנ') - אז ממשרד OpenOffice[ב]. לצד האוסף הקבוע של DIA, מוצגים ב-Dia ביקון גם תערוכות מתחלפות, וכן תוכניות ציבוריות שנועדו להשלים את האוסף והתערוכות, לרבות שיחות גלריה חודשיות, אירועי להקת המחול מרס קנינגהם, ימים חופשיים בקהילה למחוזות שכנים (מחוז דאטשס (אנ') והסמוכים לו), ותוכנית חינוך המשרתת את תלמידי האזור בכל הרמות. עם 15,000 מ"ר[2], זהו אחד מחללי התצוגה הגדולים בארצות הברית לאמנות מודרנית ועכשווית.
קרן דיא-ארט הייתה חלוצת ההסבה של מבנים תעשייתיים למוזיאונים של אמנות עכשווית, פרקטיקה ואסתטיקה, שאומצה כיום על ידי מוזיאונים וגלריות ברחבי העולם. ההסבה האחרונה של דיא, הוא המוזיאון בביקון, שממוקם במפעל דפוס לשעבר שנבנה ב-1929 על ידי חברת נביסקו, שהייתה חברת ביסקוויטים. המוזיאון ממוקם על שלושים ואחד דונם ליד גדות נהר ההדסון, והוא צמוד לתשעים דונם של פארק על שפת הנהר. הוא נמצא במרחק של חמש דקות הליכה מתחנת הרכבת מטרו-נורת' (אנ') בביקון, כ-96 קילוטרים (80 דקות ברכבת) צפונית לעיר ניו יורק. העובדה שקו זה יוצא מתחנת גרנד סנטרל במרכז העיר ניו יורק, ומשך הנסיעה אליו הוא כ־80 דקות, הופכות את המוזיאון נגיש לתיירים ולתושבי העיר ניו יורק והערים והעיירות שנמצאים על הקו[ג]. ב-17 באוקטובר 2005, שירות המעבורות לתחנת הרכבת מניוברג (אנ') התחדש לאחר 42 שנים, בהן רק גשר ניוברג-ביקון שימש להעביר אנשים מעבר לנהר באזור זה. עובדה זו אפשרה לרשות התחבורה המטרופולינית של ניו יורק (אנ') - MTA להגדיל למעשה את החנייה הזמינה לתחנה, עם מעט בנייה חדשה, בזכות זמינות הקרקע על קו המים של ניוברג. מחיר הנסיעה במעבורת הוא $1.75 לאדם לכל כיוון; ובניגוד לביקון, החניה בניוברג היא בחינם. למי שרוכש כרטיסי רכבת חודשיים, יש גם אפשרות לכלול את המעבורת ניובורג-ביקון בכרטיס שלהם. שירות הרכבות והמעבורות בביקון הופרע קשות על ידי הוריקן איירין ב-2011 והוריקן סנדי ב-2012, אך לא הופסק.
החללים הנרחבים של Dia ביקון מתאימים היטב לצרכים של ציורים ופסלים בקנה מידה גדול. בהתאם למסורת של DIA כשהיא עוסקת באמן יחיד, כל גלריה מתוכננת במיוחד עבור האמנות שהיא מכילה. זה כולל את: העבודה מרובת החלקים של אנדי וורהול "צללים" מהשנים 1978–1979, המוצגת במיצב יחיד באורך של כ-105 מטרים[3][ד]; מבחר מסדרת "אנדרטאות האור הפלואורסצנטי" (1964–1981) של דן פלווין שהוקדשו לפסל הרוסי ולדימיר טאטלין[4][ה][ו]; פסלי הפלדה המונומנטליים של ריצ'רד סרה - אליפסות מומנט[5][ז]; ו"צפון, מזרח, דרום, מערב" (1967/2002) של מיכאל הייזר(אנ')[6][ח]. תנאי הצפייה האידיאליים שנוצרו על ידי אור צפוני מוחזר מיותר מ-3,200 מ"ר של צהריים, ניכרים במיוחד בגלריות המוקדשות לציורים של און קאווארה(אנ'), אגנס מרטין, בלינקי פאלרמו(אנ') ורוברט ריימן.
שטח המוזיאון כולל מגרש כניסה ומגרש חניה עם חורשת עצי פרי פורחים ו"גן רשמי"(אנ'). בפארק Long Dock הסמוך, על נהר ההדסון, יש יצירה ספציפית לאתר של הפַּסָל הסביבתי ג'ורג' טראקס(אנ')[7].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- DIA צ'לסי, ניו יורק סיטי (באנגלית)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ המוזיאון נקרא גלריות Riggio כהוקרה על התרומות למוזיאון שנעשו על ידי לאונרד ריג'יו(אנ') ואשתו, לואיז. כיו"ר חבר הנאמנים של DIA מאז 1998, ריג'יו הוביל את הארגון בתהליך יצירת המוזיאון החדש. סימוכין ראו כאן.
- ^ כל ארבעת האדריכלים הללו היו שותפים בחברת OpenOffice. לאחר השלמת מיזם DIA, אלן קוך ולינדה טאלמן עזבו לשותפות בלוס אנג'לס, ואלן רייס וגליה סולומונוף נשארו כשותפים בחברה הראשונה. סימוכין כאן.
- ^ התחנות בהן עוצרת הרכבת הן: הארלם, טריטאון(אנ'), אוסינינג(אנ'), קרוטונוויל, מונטרוז(אנ'), פיקסקיל(אנ'), פורט מונטגומרי(אנ'), ווסט פוינט, קולד-ספרינג(אנ'), ברייקנק רידג'(אנ') וביקון. לצפייה במסלול הרכבת מניו יורק לביקון על התחנות שבדרך לחצו כאן.
- ^ היצירה עצמה היא אחת מיצירותיו המשוכללות והמופשטות ביותר של וורהול - שלא לדבר על הגדולות ביותר שלו - המשלבת צילום, סרטים, תסריט וציור בסדרה של קנבסים שכולם מרכיבים את הצללים השלמים. סימוכין ראו כאן.
- ^ זהו אחד מבין שלושים ותשעה "אנדרטאות" המוקדשות לאמן הרוסי ולדימיר טטלין (1885–1953) שפלווין יצר משנת 1964 ואילך. הסידור המדורג של צינורות פלורסנט לבנים, מזכיר את האנדרטה האדירה של טטלין לאינטרנציונל השלישי (1920) - מגדל נישא שנועד לתמוך בתוכניתו של לנין לתעמולה מונומנטלית. הפרויקט השאפתני אך הלא ממומש של טאטלין לאיחוד אמנות וטכנולוגיה, עניין במיוחד את פלווין. למרות שהמטרות האוטופיות של הקונסטרוקטיביזם (תנועה אמנותית) הרוסיים מעולם לא הושגו, האמנות והפילוסופיה שלהם היוו עניין רב לאמנים של שנות ה-60. סימוכין ראו כאן.
- ^ לצפייה בדגם של האנדרטה של טטלין לאינטורנציונל השלישי שמעולם לא מומש ראו כאן
- ^ פיסול זה ודומיו מהווים את ההרהור העדכני ביותר של האמן על פיזיות החלל ואופי הפיסול. נראה שפסלים אלה מתנגדים לכוח המשיכה וההיגיון, וגורמים למתכת מוצקה להיראות ניתנת לגימור כמו לבד. פסלים אלה משתנים בדרכים בלתי צפויות כאשר הצופים הולכים בתוכם וסביבם, יוצרים חוויות מפתיעות של מרחב ואיזון, ומעוררים תחושה מסחררת של פלדה וחלל בתנועה. סימוכין ראו כאן.
- ^ עבודה זו הומשגה לראשונה בשנת 1967 כאשר האמן חפר שני קונוסים, ברוחב ארבעה מטרים ובאורך ארבעה מטרים. העבודה הזו הייתה הניסיון של האמן ליצור אמנות חלל שלילית. הוא טען שבמקום שאמנים יהיו יוצרים, אמא טבע העמידה הכל לזמין עבורם, וכך, הם יכולים לעצב מחדש את האמנות. אמנות החלל השלילית שלו הייתה הזמנה לעשות מדיטציה על העושר של כדור הארץ בו אנו חיים, וכיצד הוא מחזיר ללא הרף לאנושות. שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, ב-DIA ביקון, האמן שיחזר את העבודה הזו שוב. הפעם, הוא מכסה במצטבר שטח רצפה של 125 רגל. העבודה לוקחת את הרעיון המקורי של האמן לגבי החלל השלילי. השקע עובר לעומק של יותר מ-6 מטר לתוך רצפת הגלריה, ויוצר חלל שמפליא אוהבי אמנות רבים. סימוכין ראו כאן.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Dia:Beacon Riggio Galleries, a Museum for Dia's Collection, Celebrates Successful First Year in Hudson Valley, Dia Art
- ^ Vogel, Carol, Dia Center To Open A Museum Upstate, New York Times, March 9, 1999
- ^ Shadows, Office Magazine, October 25, 2018
- ^ Dan Flavin"Monument" for V. Tatlin, 1969, Dia Art - Fifty Years of Dia
- ^ Richard Serra: Torqued Ellipse I, 1996, Dia Art - Fifty Years of DIA
- ^ Michael Heizer - North, East, South, West, 1967/2002, Dia Art - Fifty Years of DIA
- ^ George Trakas, Beacon Point, DIA Art Foundation, 2007
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "DIA ביקון".