גשר ניוברג-ביקון
 | |
| גשר המילטון פיש ניוברג-ביקון - מבט מכיוון ביקון (מזרח) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
גשר זיזי, גשר אגרה, גשר, גשר פלדה, גשר מסבך  |
| שימוש | חציית נהר ההדסון לכלי רכב, אופניים והולכי רגל ממזרח וממערב. |
| כתובת |
ניובורג |
| מיקום | במערב ניוברג(אנ') במזרח ביקון(אנ') ניו יורק (מדינה) |
| מדינה |
ארצות הברית |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 2 נובמבר 1963 – 1 נובמבר 1980 (17 שנים) |
| תאריך פתיחה רשמי |
2 בנובמבר 1963 |
| עלות | 116,000,000 דולר |
| מידות | |
| אורך | 2,394 מטר |
| רוחב | 15 מטר |
| גובה | 41.1 מטר |
| מידע טכני | |
| נתיבים | 6 למכוניות, 1 לרוכבי אופניים, 1 להולכי רגל. |
| קואורדינטות | 41.519246°N 73.994293°W |
 | |
  | |
גשר המילטון פיש ניובורג-ביקון (באנגלית: Hamilton Fish Newburgh–Beacon Bridge) הוא גשר אגרה המשתרע מעל נהר ההדסון במדינת ניו יורק. הגשר נושא את הכביש המהיר 84 (I-84)(אנ') ואת כביש 52 של מדינת ניו יורק (NY 52)(אנ') בין נְיוּבֶּרְג(אנ') לבִּיקוֹן(אנ'), ומורכב משני מסלולים נפרדים[א]: המסלול הצפוני המקורי, שנושא כעת תנועה לכיוון מערב, נפתח ב-2 בנובמבר 1963, כגשר דו-נתיבי (אחד לכל כיוון)[1]; מסלול שני, שהושלם בשנת 1980, נושא כעת את כל התנועה לכיוון מזרח. הגשר עדיין מכונה לעיתים קרובות בשמו המקורי, "גשר ניוברג-ביקון". בשנת 1997, הגשר נחנך מחדש לכבוד המילטון פיש השלישי, חבר 12 קדנציות בבית הנבחרים של ארצות הברית, ובנו המילטון פיש הרביעי(אנ'), חבר בית הנבחרים 13 קדנציות[2] ונקרא על שמם.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסורת מספרת כי הרבה לפני שהאירופאים הגיעו לאמריקה, אינדיאנים חצו בקביעות את נהר ההדסון בנקודה שכיום עומד גשר ניובורג - ביקון[3]. בשנת 1743, הוקמה מעבורת "רשמית" כאשר אלכסנדר קולדן(אנ') קיבל צ'רטר מלכותי מהמלך ג'ורג' השני להובלת נוסעים וסחורות למטרות רווח. המהפכה האמריקאית הביאה למעבורת חשיבות לאומית, ואפשרה לשמור על תקשורת פתוחה בין פטריוטים בניו אינגלנד לבין הקונגרס הקונטיננטלי בפילדלפיה. ג'ורג' וושינגטון וגם ג'ון סמואל אדמס השתמשו במעבורת כדי להוביל צבאות. מטבעו של השטח, ג'ורג' וושינגטון החליט להקים מפקדה באזור לפני קרב יורקטאון, ולהשתמש באתר כדי לפקח על הנסיגה הבריטית, בעקבות כניעתו של צ'ארלס קורנווליס. הזכות להפעיל מעבורות בין ביקון לניוברג הוענקה למשפחת רמסדל על ידי יורשי אלכסנדר קולדן. הם הובילו את המעבורת בתקופת ספינות הקיטור עד שנת 1956, כאשר רשות הגשרים של מדינת ניו יורק(אנ') השתלטה על שירותי המעבורות. בפברואר 1951, מנהיג הרוב באספה של מדינת ניו יורק, לי ב. מיילר מקורנוול(אנ'), הציג הצעת חוק הקוראת לערוך ניסוי עבור הקמת גשר בין ביקון לניוברג. לשכות המסחר המקומיות, כמו גם קבוצות אזרחיות, עזרו לגייס תמיכה ציבורית להצעת החוק, שהתקבלה ונחתמה על ידי המושל תומאס א. דיואי. קידוחי בדיקה וסקרי אתרים הושלמו עד פברואר 1952. עלות הגשר נאמדה בכ-18 מיליון דולר, לא כולל הוצאות משפטיות להסדרת הקמת הגשר[3].
בשנת 1953 הציג חבר האספה מיילר חקיקה נוספת, כדי לאשר בניית גשרים בפועל. היא אושרה, אך לא כללה כל הקצאת תקציב, מה שלא הותיר לרשות הגשרים שום אפשרות לבנות אותה. העבודה נאסרה גם על פי חוק, עד לאחר השלמת גשר קינגסטון-ריינקליף(אנ'). בשנת 1954, "הצעת חוק מיילר-הטפילד" התקבלה על ידי בית המחוקקים של המדינה, והסירה את האילוצים שמנעו את בניית גשר ניוברג-ביקון עד לאחר השלמת פרויקט קינגסטון-ריינקליף. לרשות הגשרים הייתה חסרה יכולת לבנות את שני המסלולים בבת אחת, אך הנפקת איגרות החוב משנת 1955 שכיסתה את העלויות של גשר קינגסטון-ריינקליף, כללה גם קרן פיתוח של 1.2 מיליון דולר לתשלום עלויות תכנון, ולסייע להאיץ את הבנייה של גשר ניוברג-ביקון[3].
במהלך כהונתו של המושל וויליאם הרימן (1954-1958) הוחלט על ידי הלשכה לדרכים ציבוריות שהגשר יצטרך להיות ברוחב של לפחות 4 נתיבים, כדי לשאת כביש מהיר. הסיוע הפדרלי לגשר אושר אז, מכיוון שהוא יהיה חלק ממה שיהפוך בסופו של דבר למערכת הכבישים המהירים של הנשיא אייזנהאואר. הפרויקט התעכב עם זאת, כאשר הכספים הפדרליים של 1959 חולקו מחדש, ופחות כסף היה זמין. לבסוף בשנת 1960, על פי דרישתו של המושל נלסון רוקפלר, המדינה בחרה לבנות גשר בעל שני נתיבים, פחות יקר, ללא סיוע פדרלי.
בינתיים החלו לפעול באזור גם מעבורות אחרות[ב], שהובילו נוסעים בין גאריסון(אנ') לווסט פוינט, בין פוקיפסי והיילנד(אנ'), קינגסטון(אנ') וריינקליף(אנ'), קטסקיל(אנ') וגרינדייל ובין הדסון(אנ') ואתונה(אנ'). אולם, בזה אחר זה, כולם חדלו להתקיים. כאשר רשות הגשרים של מדינת ניו יורק השתלטה על המעבורת ביקון ב-1956, היא הייתה במצב גרוע במשך שנים, ועד מהרה הפכה לנתיב המעבורת האחרון מצפון לעיר ניו יורק. שתי המעבורות האחרונות, ההולנדיס (the Duchess ferry), והאורנג' (the Orange ferry) ששתיהן נבנו על ידי מספנות ניוברג(אנ'), שמרו על שירות המעבורות עד יום ראשון, 3 בנובמבר 1963, יום אחד לאחר פתיחת גשר ניוברג-ביקון המקורי. מעט אחרי שעה 17:00 באותו יום, "ההולנדיס" ו"האורנג'" נפגשו באמצע הנהר, סימנו הצדעה אחרונה, והוציאו רשמית את המעבורת ניובורג-ביקון מפעילות לאחר 220 שנה. תמורת 2 דולר, נהגים חצו את ההדסון במעבורת בפעם האחרונה, וחזרו דרך הגשר החדש. בשנת 2005 התחדשה המעבורת ניוברג-ביקון, וכעת היא נושאת נוסעים מהצד המערבי של הנהר לתחנת הרכבת בצד המזרחי, שם הם יכולים "לתפוס" את קו המטרו-נורת' הדסון(אנ') לתחנת גרנד סנטרלבעיר ניו יורק[3].
הגשר הוביל במקור תנועה של הכביש המדינתי NY 52, שהייתה קלה, אך בנייתו של הכביש המהיר I-84 הביאה את הגשר למעל הקיבולת שלו[3], ותכנון קיבולת נוספת הֵחל בשנת 1972. לאחר ששקלו קירות כפולים (שהגשר המקורי לא תוכנן עבורו ), התקבלה החלטה על ידי רשות הגשרים של מדינת ניו יורק, להוסיף מסלול מקביל שני מדרום למקורי. המסלול המקורי עשוי מפלדה הדורשת צביעה קבועה. המסלול החדש יותר עשוי מפלדת בליה, אשר פני השטח שלה יוצרים שכבת הגנה בצבע חום, שאינה מצריכה צבע. ב-1 בנובמבר 1980, המסלול השני המקביל, נפתח לתנועה[4]. מדצמבר 1980 עד יוני 1984, המסלול המקורי נסגר לרגל שיפוץ, כדי להוסיף נתיב ולצבוע אותו בצבע חום, כדי שיתאים לצבע של המסלול החדש. בשנת 1997, שונה כאמור שם הגשר רשמית לגשר המילטון פיש ניובורג-ביקון, אם כי נהוג להתייחס אליו בשמו המקורי.
מסלולי הגשר וחיבורים לרשת התחבורה הכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגשר לכיוון מערב (הצפוני) נפתח בשנת 1963, והוביל נתיב תנועה אחד לכל כיוון. כיום הוא מכיל שלושה נתיבי נסיעה ברוחב של 3.7 מטרים, ואין לו שוליים קבועים. שלטי השימוש משתנים בנתיב, ומאפשרים לייעד את הנתיב הימני כנתיב חרום בלילה, ובזמני נסיעה בשעות השיא. המסלול החדש יותר לכיוון מזרח, נבנה עם שלושה נתיבי נסיעה ברוחב דומה למסלול מערבה, ועוד נתיב מימין ברוחב 3.0 מ', נתיב נוסף משמאל ברוחב 1.8 מ' לאופניים, ונתיב להולכי רגל. שני האחרונים מופרדים מהכביש על ידי מחסום בטון[5].
באמצעות מסלולי הגשר ניתן להגיע לכביש New York State Thruway - I-87(אנ') ולכביש 9W של ארצות הברית - US 9W(אנ') בניובורג ו-US 9 בפישקיל(אנ'). המעבר בגשר מזרחה כרוך בתשלום אגרה של 2.15 דולר, הנגבית בצורה אלקטרונית[6].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Bernard Stengren, Ceremony Opens Newburgh Span; New Bridge Is Formally Opened, The New York mTimes, Nov. 3, 1963
- ^ Sack Kevin, Political Chasm Is Spanned To Have 2 Bridges Renamed, The New York Times, July 5, 1994
- ^ 1 2 3 4 5 The “Hamilton Fish” Newburgh-Beacon Bridge, New York State Bridge Authority
- ^ A New Bridge Is Added to an Old One Between Two Hudson Cities, The New York Times, Nov. 1, 1980
- ^ I-84, NY-52 Newburgh–Beacon Bridge, NYC Roads.com
- ^ Doxsey, Patricia. Hudson River bridge tolls for E-ZPass users rise next month. Daily Freeman, April 12, 2021