MPPC

MPPC
Motion Picture Patents Company
	אין תמונה חופשית
מידע כללי
סוג	חברת הפקת סרטים
מדינה	ארצות הברית
מייסדים	תומאס אלווה אדיסון
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1908
תאריך פתיחה רשמי	1908

חברת הפטנטים על סרטי קולנוע (MPPC), (באנגלית בשם מלא: Motion Picture Patents Company) הידועה גם בשם Edison Trust, שנוסדה בדצמבר 1908 ופורקה ב-1915 לאחר סכסוכים בתוך תעשיית הקולנוע, הייתה "חברת נאמנות" (אנ') או בקיצור "נאמנות" של כל חברות הסרטים הגדולות בארצות הברית ושל סניפים זרים מקומיים. במקור היה זה צורת תאגיד שנוצר בארצות הברית של אמריקה כדי לעקוף חקיקה נגד מונופולים. מהותו הוא שהחברות המשתתפות יוצרות מרכז בקרה משותף, שהוא ישות משפטית עצמאית. צורה אחת של נאמנות היא חברת אחזקות המופקדת על ניהול נכסים כלומר holding. המשתתפים היו:

Edison
Biograph
Vitagraph
Essanay
Selig Polyscope
Lubin Manufacturing
Kalem Company
Star Film Paris
פאתה אמריקה
מפיץ הסרטים המוביל ( ג'ורג' קליין )
והספק הגדול ביותר של מלאי סרטים גולמיים (פילם לצילום), קודאק

ה-MPPC סיימה למעשה את שליטת הסרטים הזרים על מסכי ארצות הברית, הסדירה את אופן ההפצה וההצגה של הסרטים בארצות הברית, ושיפרה את איכות סרטי הקולנוע בארצות הברית על ידי התחרות הפנימית. הוא לא עודדה את כניסתם של חבריה להפקת סרטים עלילתיים (באורך מלא), ואת השימוש במימון חיצוני, שניהם פעלו לדעתה לרעת חבריה בסופו של דבר.

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל-MPPC קדמה מערכת הרישוי של אדיסון, שהיה בתוקף בשנים 1907–1908, שעל פיה עוצבה ה-MPPC. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, תומאס אלווה אדיסון היה הבעלים של רוב הפטנטים הגדולים בארצות הברית שהיו קשורים למצלמות קולנוע. תביעות הפטנטים של חברת Edison Manufacturing נגד כל אחד מהמתחרים המקומיים פגעו בתעשיית הקולנוע בארצות הברית, והפחיתו את מספר ההפקות בעיקר לשתי חברות: אדיסון וביוגרף, שהשתמשו כל אחת בעיצוב מצלמה שונה. זה הותיר ליריביו האחרים של אדיסון אפשרות מועטה, למעט ייבוא של סרטים צרפתיים ובריטיים.

מאז שנת 1902, אדיסון הודיע למפיצים ולמציגים שאם לא ישתמשו במכונות ובסרטים של אדיסון באופן בלעדי, הם יהיו כפופים לתביעה משפטית בגין "תמיכה בהפקת סרטים שמפרים את הפטנטים של אדיסון". מותשים מהתביעות, מתחריו של אדיסון - Essanay, Kalem, Pathé Frères, Selig ו-Vitagraph - פנו אליו ב-1907 כדי לנהל משא ומתן על הסכם רישוי, שגם לובין הוזמן להצטרף אליו. יוצר הסרטים הבולט היחיד שהוחרג מהסכם הרישוי היה ביוגרף, שאדיסון קיווה להוציאה מהשוק. אף מועמד נוסף לא היה יכול להפוך לבעלי רישיון. מטרת הסכם הרישוי הייתה, לפי עורך הדין של אדיסון, "לשמור על עסקיהם של היצרנים הנוכחיים ולא לפתוח את התחום בפני מתחרים".

בפברואר 1909, מפיקים אירופאים גדולים ערכו את קונגרס הקולנוע בפריז בניסיון ליצור ארגון אירופי דומה. קבוצה זו כללה גם את חברי MPPC, פאתה ו-Vitagraph, שהיו להן תחומי הפקה והפצה אירופיים נרחבים. הקרטל האירופי המוצע הזה נכשל בסופו של דבר כאשר פאתה, אז עדיין החברה הגדולה בעולם, פרשה באפריל.

התוספת של ביוגרף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוגרף נקמה על כך שהודרה מהסכם הנאמנות, על ידי רכישת הפטנט של "לולאת לאתאם" (אנ'), תכונת מפתח מרכזית של כמעט כל מצלמות הקולנוע שהיו בשימוש אז. אדיסון תבע כדי להשיג שליטה בפטנט. לאחר שבית משפט פדרלי אישר את תוקפו של הפטנט ב-1907,^[1] אדיסון החל במשא ומתן עם ביוגרף במאי 1908 לארגון מחדש של מערכת הרישוי של אדיסון. הנאמנות שנוצרה אספה 16 פטנטים לסרטי קולנוע. עשרה נחשבו לבעלי חשיבות מינורית. השישה הנותרים היו שייכים (שלושה מהם) אחד לסרטים, אחד למצלמות ואחד ללולאת לאתאם. שלושה נוספים היו שייכים למקרנים.^[2]

מדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-MPPC ביטל את המכירה המוחלטת של סרטים למפיצים ולמציגים, והחליפה אותה בהשכרות, שאפשרו בקרת איכות על הדפסים שהוצגו כעבור זמן רב מעבר לשיא שלהם. כמו כן, הנאמנות קבעה תעריף שכירות אחיד לכל הסרטים המורשים, ובכך הסירה את המחיר כגורם עבור המציג בבחירת הסרט, לטובת בחירה שנעשתה על פי איכות, מה שעודד בתורו את שדרוג ערכי ההפקה.

MPPC הקימה גם מונופול על כל היבטי יצירת הסרטים. קודאק (Eastman Kodak) היה הבעלים של הפטנט על מלאי הסרטים הגולמיים (פילם הצילום), והחברה הייתה חברה בנאמנות ובכך הסכימה למכור פילמים רק לחברים אחרים. כמו כן, השליטה של הנאמנות בפטנטים על מצלמות קולנוע הבטיחה שרק אולפני MPPC יוכלו לצלם והפטנטים של המקרנים אפשרו לנאמנות לערוך הסכמי רישוי עם מפיצים ובתי קולנוע – וכך לקבוע מי יקרין את סרטיהם והיכן.

הפטנטים שבבעלות MPPC אפשרו להם להשתמש בפקידי אכיפת החוק הפדרליים כדי לאכוף את הסכמי הרישוי שלהם ולמנוע שימוש לא מורשה במצלמות, בסרטים, במקרנים ובציוד אחר שלהם. במקרים מסוימים, ה-MPPC עשה שימוש גם בבריונים שכירים ובקשרים לאספסוף כדי לשבש באלימות הפקות שלא קיבלו רישיון מהנאמנות.^[3]

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

MPPC גם הסדירה בקפדנות את תוכן ההפקה של הסרטים שלהם, בעיקר כאמצעי לבקרת עלויות. סרטים הוגבלו בתחילה לאורך סליל אחד (13–17 דקות),^[4] למרות שהתחרות מצד מפיקים עצמאיים וזרים ב-1912 הובילה להכנסתם של שני גלגלים, וב-1913, שלושה וארבעה גלגלים.^[5]

תגובה נגדית וירידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטודיו נסטור, אולפן הסרטים הראשון של הוליווד, 1912

יוצרי סרטים עצמאיים רבים, ששלטו מרבע עד שליש מהשוק המקומי, הגיבו להקמת ה-MPPC על ידי העברת פעילותם להוליווד, שהמרחק שלה מבסיס הבית של אדיסון בניו ג'רזי הקשה על ה-MPPC לאכוף את הפטנטים שלה.^[6] בית המשפט הפדרלי התשיעי לערעורים במעגל התשיעי של ארצות הברית, שבסיסו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ומכסה את האזור, נרתע מאכיפת תביעות פטנטים.^[7] דרום קליפורניה נבחרה גם בגלל מזג האוויר היפה שלה לאורך כל השנה והאזור הכפרי המגוון; הטופוגרפיה שלו, האקלים הצחיח למחצה וההשקיה שהייתה נרחבת והעניקו לנופים את היכולת להציע סצנות צילום של סרטים המתרחשים במדבריות, בג'ונגלים ובהרים גדולים. להוליווד היה יתרון אחד נוסף: אם אולפן ללא רישיון נתבע, זה היה רק מאה מייל "לרוץ לגבול" ולצאת מארצות הברית למקסיקו, שם הפטנטים של הנאמנות לא היו בתוקף ולכן הציוד לא יכול היה להיתפס.

הסיבות לירידת קרנה והשפעתה של MPPC הן רבות. המכה הראשונה הגיעה ב-1911 כאשר איסטמן קודאק שינתה את החוזה הבלעדי שלה עם MPPC כדי לאפשר לקודאק, שהובילה את התעשייה באיכות ובמחיר, למכור את מלאי הסרטים הגולמיים שלה לעצמאים ללא רישיון. מספר בתי הקולנוע שהציגו סרטים עצמאיים גדל ב-33 אחוזים תוך 12 חודשים, למחצית מכלל בתי הקולנוע.

סיבה נוספת הייתה הערכת יתר של MPPC לגבי יעילות השליטה בתעשיית הקולנוע באמצעות ליטיגציה על פטנטים והדרה של עצמאיים מרישוי. התהליך האיטי של השימוש בבלשים לחקירת הפרות פטנטים, וקבלת צווי מניעה נגד המפרים, גבר על העלייה הדינמית של חברות חדשות במקומות מגוונים.

למרות העלייה בפופולריות של סרטים באורך מלא בשנים 1912–1913 על ידי מפיקים עצמאיים ויבוא זר, ה-MPPC נרתע מאוד לבצע את השינויים הדרושים להפצת סרטים ארוכים כאלה. אדיסון, ביוגרף, Essanay ו-Vitagraph לא הוציאו את הסרטים באורך מלא הראשונים שלהם עד 1914, לאחר שעשרות, אם לא מאות, סרטים עלילתיים, יצאו לאקרנים על ידי מפיקים עצמאים.^[8]

תמלוגי הפטנטים ל-MPPC הסתיימו בספטמבר 1913 עם פקיעת תוקפו של אחרון הפטנטים שהוגשו באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 עם תחילת ההפקה ותערוכות הסרטים המסחריים. כך איבדה MPPC את היכולת לשלוט בתעשיית הקולנוע האמריקאית באמצעות רישוי פטנטים ונאלצה להסתמך במקום זאת על חברת הבת שלה, חברת הסרטים הכללית (General Film Company), שהוקמה ב-1910, אשר הפכה למונופול בהפצת הסרטים בארצות הברית.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 קטע את רוב השוק האירופי, שמילא חלק משמעותי הרבה יותר מההכנסות ומהרווח עבור חברי MPPC מאשר עבור העצמאים, שהתרכזו במערבונים שיוצרו עבור השוק האמריקאי בעיקרו.

הסוף של MPPC הגיע עם החלטת בית משפט פדרלי במשפט ארצות הברית נגד. Motion Picture Patents Co. ב-1 באוקטובר 1915,^[9] אשר קבעה כי מעשיו של MPPC חרגו "הרבה מעבר למה שצריך כדי להגן על השימוש בפטנטים או על המונופול שנלווה אליהם" ולפיכך, מהווה ריסון בלתי חוקי של סחר במסגרת חוק ההגבלים העסקיים של שרמן.^[2] (Sherman Antitrust Act). בית משפט לערעורים דחה את הערעור של MPPC, והפסיק את פעילות החברה באופן רשמי ב-1918.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה של הקולנוע

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא MPPC בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Edison v. American Mutoscope & Biograph Co., 151 F. 767 (2d. Cir. 1907).
^ ¹ ² U.S. v. Motion Picture Patents Co., 225 F. 800 (E.D. Pa. 1915).
^ Bach, Steven (1999). Final Cut: Art, Money, and Ego in the Making of Heaven's Gate, the Film that Sank United Artists. New York: Newmarket Press. p. 30. ISBN 978-1-55-704374-0.
^ Projection speeds ranged from 16 to 20 frames per second.
^ For example, the four-reelers From the Manger to the Cross (Kalem, 1913), The Battle of Shiloh (Lubin, 1913), and The Third Degree (Lubin, 1913).
^ Edidin, Peter (21 באוגוסט 2005). "La-La Land: The Origins". The New York Times. p. 4.2. Los Angeles's distance from New York was also comforting to independent film producers, making it easier for them to avoid being harassed or sued by the Motion Picture Patents Company, AKA the Trust, which Thomas Edison helped create in 1909. {{cite news}}: (עזרה)
^ e.g., Zan v. Mackenzie, 80 F. 732 (9th Cir. 1897)., Germain v. Wilgus, 67 F. 597 (9th Cir. 1895). and Johnson Co. v. Pac. Rolling Mills Co., 51 F. 762 (9th Cir. 1892)..
^ Per the American Film Institute Catalog of Motion Pictures, 8 US features were released in 1912, 61 in 1913, and 354 in 1914.
^ "Orders Movie Trust to be Broken Up" (PDF). The New York Times. 2 באוקטובר 1915. {{cite news}}: (עזרה)

[1] Edison v. American Mutoscope & Biograph Co., 151 F. 767 (2d. Cir. 1907).

[MPPC1915-2] ¹ ² U.S. v. Motion Picture Patents Co., 225 F. 800 (E.D. Pa. 1915).

[3] Bach, Steven (1999). Final Cut: Art, Money, and Ego in the Making of Heaven's Gate, the Film that Sank United Artists. New York: Newmarket Press. p. 30. ISBN 978-1-55-704374-0.

[4] Projection speeds ranged from 16 to 20 frames per second.

[5] For example, the four-reelers From the Manger to the Cross (Kalem, 1913), The Battle of Shiloh (Lubin, 1913), and The Third Degree (Lubin, 1913).

[6] Edidin, Peter (21 באוגוסט 2005). "La-La Land: The Origins". The New York Times. p. 4.2. Los Angeles's distance from New York was also comforting to independent film producers, making it easier for them to avoid being harassed or sued by the Motion Picture Patents Company, AKA the Trust, which Thomas Edison helped create in 1909. {{cite news}}: (עזרה)

[7] .g., Zan v. Mackenzie, 80 F. 732 (9th Cir. 1897)., Germain v. Wilgus, 67 F. 597 (9th Cir. 1895). and Johnson Co. v. Pac. Rolling Mills Co., 51 F. 762 (9th Cir. 1892)..

[8] Per the American Film Institute Catalog of Motion Pictures, 8 US features were released in 1912, 61 in 1913, and 354 in 1914.

[9] "Orders Movie Trust to be Broken Up" (PDF). The New York Times. 2 באוקטובר 1915. {{cite news}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]