NGC 300

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
NGC 300
View of the southern spiral NGC 300.jpg
NGC 300 בתמונה של המצפה האירופי הדרומי
נתוני תצפית
קבוצת כוכבים פסל
מגלה ג'יימס דנלופ
תאריך גילוי 1823-1826
סוג גלקסיה ספירלית
בהירות 8.13[1]
סיווג מורפולוגי SA(s)d[2]
עלייה ישרה 00ʰ 54ᵐ 53.4ˢ
נטייה ‏03.2″ ‏41′ ‏37°‏-
מאפיינים פיזיים
בהירות מוחלטת 18.3-
מרחק[2] 6,350,000 שנות אור
1,946,897.23 פארסק
קוטר 40,460[2] שנות אור
מסה ‎2.9×1010‎‏[3] M
הסחה לאדום 144[2] ק"מ/שנייה
0.00048

NGC 300 היא גלקסיה ספירלית בקבוצת הכוכבים פסל, הנמצאת במרחק של כ-6.4 מיליון שנות אור ממערכת השמש ושייכת לקבוצת פסל. הגלקסיה נמצאת כ-7 מעלות מצפון-מזרח לכוכב אנקא וכ-8.3 מעלות מדרום לכוכב α בפסל. כ-8 מעלות ממערב-דרום-מערב לה נמצאת NGC 55.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגלקסיה בהירות מדרגה 8.13 והיא התגלתה ככל הנראה בין 1823 ל-1826 על ידי האסטרונום ג'יימס דנלופ, בזמן שסקר את שמי הדרום מאוסטרליה. הגלקסיה קיבלה את הציון 530 בקטלוג הערפיליות שדנלופ פרסם בשנת 1828, כשהיא מתוארת כערפילית גדולה למדי ועמומה, שמכילה הרבה כוכבים עמומים עם צפיפות גדולה יותר במרכזה.[4] ג'ון הרשל, צפה בה מכף התקווה הטובה שבדרום אפריקה בספטמבר 1834 ובנובמבר 1837 ורשם אותה כערפילית מספר 2359 בקטלוג הערפיליות שפרסם בשנת 1847, בו הוא תיאר אותה כגדולה מאוד, מאורכת או אליפטית, מתבהרת מעט ובהדרגה בכיוון המרכז ועם מספר כוכבים. בתצפית הראשונה הוא תיאר אותה כבהירה, אך בתצפיות הבאות היא תוארה כעמומה או כעמומה מאוד וכן ציין הרשל שיש לה מעין גרעין נוסף שצמוד אליה. הוא ייחס את גילויה לדנלופ, אך ציין שבניגוד לדנלופ הוא לא מבחין בהרבה כוכבים עמומים בתוכה ולכן הטיל ספק בכך שמדובר באותה ערפילית.[5] הוא הכניס אותה לקטלוג הכללי של ערפיליות וצבירי כוכבים תחת הציון GC 169 ובשנת 1888 ג'ון דרייר הכניס אותה לקטלוג הכללי החדש תחת הציון NGC 300, כשהיא מתוארת כבהירה למדי, גדולה מאוד, מאורכת ביותר ומתבהרת בהדרגה לכיוון המרכז, וגילויה מיוחס לג'ון הרשל.[6]

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכה הזוויתי של NGC 300 הוא כ-22 דקות קשת, כשני שלישים מקוטרו של הירח המלא, שממרחקה שקול לקוטר של כ-40,000 שנות אור, פחות מחצי קוטרו של שביל החלב. מסתה מוערכת בכ-‎2.9×1010מסות שמש, כ-5% ממסת שביל החלב, כאשר מסת כוכבי הגלקסיה מהווה כ-7% בלבד ממסת הגלקסיה, כ-‎2.1×109‎ מסות שמש, ומסת גז המימן החופשי שבה היא כ-5% אחוזים ממסתה או כ-‎1.5×109‎ מסות שמש.[3] שאר המסה שמהווה כ-88% מהמסה הכוללת היא של חומר אפל שטיבו אינו ידוע. בדומה לגלקסיות ספירליות אחרות, זרועות הגלקסיה מתאפיינות באוכלוסיית כוכבים כחולים, חמים וצעירים יחסית, בעוד ששאר הגלקסיה מכיל אוכלוסייה זקנה יותר.[7] במרכז הגלקסיה יש גרעין שמסתו מספר מיליוני מסות שמש והוא מכיל צבירי כוכבים בגילאים שונים שנעים בין החל מ-100 מיליון שנים ללמעלה מ-10 מיליארד שנים, אך רוב הצבירים הם זקנים יחסית כאשר לפחות 50% מהכוכבים הם בני 10 מיליארד שנים ומעלה, 90% מהם בני יותר מ-1.3 מיליארד שנים ורק כאחוז אחד מהכוכבים הם בני 100 מיליון שנים ומטה.[8] בהתאם לגיל המבוגר יחסית של הגלקסיה, גם המתכתיות של כוכביה נמוכה יחסית והיא כעשירית מזו של השמש.[8] במרכז הגלקסיה נמצא גם מקור חזק של קרני-X שמסומן כ-NGC 300 X-1 וככל הנראה מקורו בכוכב וולף-ראייה וחור שחור המקיפים זה את זה ושהיו בעבר כוכב כפול. הכוכב מאבד חומר שנבלע על ידי החור השחור והתאוצה הגדולה של החומר יוצרת את הקרינה.[9]

בשנים 2008 ו-2010 נצפו בגלקסיה שני אירועים של התבהרות פתאומית של כוכב באופן שמזכיר סופרנובה, אך חלש בהרבה. האירוע של 2008 שסומן כ-NGC 300 OT2008-1 נצפה כהתבהרות של כוכב לעוצמת הארה של פי 4.4 מיליון מעוצמת ההארה של השמש. חיפוש בתמונות קודמות של המקום העלה שבמקום היה כוכב מוקף בענן אבק עם עוצמת הארה של פי 60,000 מעוצמת ההארה של השמש, שמתאימה לכוכב עם מסה גדולה של למעלה מ-10 מסות שמש.[10] לא ידוע מה המנגנון שגרם להתבהרות הפתאומית והקצרה יחסית, אך נראה שהכוכב אינו יציב ומגיע לשלבי חייו האחרונים. האירוע של 2010 נחשב בתחילה לסופרנובה וקיבל את הסימון SN 2010da, אך לאחר מכן התברר שמדובר באירוע דומה של התבהרות פתאומית של על-ענק צהוב עם מסה של 12-10 מסות שמש, שהגיע בשיאו לעוצמת הארה של למעלה מפי מיליון מעוצמת ההארה של השמש.[11]

NGC 300, כמו גם NGC 55 הסמוכה ועוד מספר גלקסיות ננסיות נמצאות במחצית המרחק בין שביל החלב וגלקסיית הפסל, שנמצאת במרכזה של קבוצת פסל. לא ברור האם הגלקסיות האלה אכן קשורות כבידתית לשאר הגלקסיות של קבוצת פסל ומהוות תת-קבוצה שלה, או שהן למעשה קבוצת גלקסיות קטנה נפרדת, שנמצאת בין הקבוצה המקומית וקבוצת פסל. אם זו אכן קבוצה נפרדת, אז ייתכן שזו קבוצת הגלקסיות הקרובה ביותר לקבוצה המקומית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא NGC 300 בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ SIMBAD: NGC 300
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 NED: NGC 300
  3. ^ 3.0 3.1 M. Riener, C. M. Faesi, J. Forbrich & C. J. Lada: Gathering dust: A galaxy-wide study of dust emission from cloud complexes in NGC 300, Astronomy & Astrophysics, Vol. 612, id. A81, p. 2 (2018)
  4. ^ James Dunlop: A catalogue of nebulæ and clusters of stars in the southern hemisphere, observed at Paramatta in New South Wales, by James Dunlop, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, vol. 118, p. 141 (1828)
  5. ^ J. F. W. Herschel: Astronomical Observations Made During the Years 1834, 5, 6, 7, 8, at the Cape of Good Hope., Smith, Eldek & Co., Cornhill, p. 53 (1847)
  6. ^ J. L. E. Dreyer: A New General Catalogue of Nebulæ and Clusters of Stars, being the Catalogue of the late Sir John F. W. Herschel, Bart, revised, corrected, and enlarged, Memoirs of the Royal Astronomical Society, Vol. 49, p. 21 (1888)
  7. ^ M. J. Rodríguez, G. Baume & C. Feinstein: Detailed photometric analysis of young star groups in the galaxy NGC 300, Astronomy & Astrophysics, Volume 594, id. A34, p. 1 (2016)
  8. ^ 8.0 8.1 N. Kacharov, N. Neumayer, A. C. Seth, M. Cappellari, R. McDermid, C. J. Walcher & T. Böker: Stellar populations and star formation histories of the nuclear star clusters in six nearby galaxies, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society, Vol. 480, Iss. 2, p. 10 (2018)
  9. ^ R. Barnard, J. S. Clark & U. C. Kolb: NGC 300 X-1 and IC10 X-1: a new breed of black hole binary?, Astronomy & Astrophysics, Vol. 488, Iss. 2, p. 697 (2008)
  10. ^ E. Berger, A. M. Soderberg, R. A. Chevalier, C. Fransson, R. J. Foley, D. C. Leonard, J. H. Debes, A. M. Diamond-Stanic, A. K. Dupree, I. I. Ivans, J. Simmerer, I. B. Thompson & C. A. Tremonti: An Intermediate Luminosity Transient in NGC 300: The Eruption of a Dust-Enshrouded Massive Star, The Astrophysical Journal, Vol. 699, Iss. 2, p. 1850 (2009)
  11. ^ V. A. Villar, E. Berger, R. Chornock, R. Margutti, T. Laskar, P. J. Brown, P. K. Blanchard, I. Czekala, R. Lunnan & M. T. Reynolds: The Intermediate Luminosity Optical Transient SN 2010da: The Progenitor, Eruption, and Aftermath of a Peculiar Supergiant High-mass X-Ray Binary, The Astrophysical Journal, Vol. 830, Iss. 1, article id. 11, p. 1 (2016)