אבו ד'ר אלע'פארי
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח מליצי מאד, אבל במשלב לא גבוה. נראה יותר סיפור מרתק מערך.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ניסוח מליצי מאד, אבל במשלב לא גבוה. נראה יותר סיפור מרתק מערך. | |
 | |
| לידה | חג'אז |
|---|---|
| פטירה |
652 לספירה אל-רבאדהא, ח'ליפות ראשידון |
| שם לידה |
جُنْدَب بن جُنادَة بن سُفيان ٱلْغِفَارِيّ ٱلْكِنَانِيّ  |
| דת | אסלאם |
  | |
אבו ד'ר אלע'פארי (בערבית: أبو ذر الغفاري), היה סחאבי אשר כונה גם מנהיג האופוזיציה וגם אויב השחיתות. שנת לידתו אינה ידועה, נפטר בשנת 652[1].
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני ההגעה למכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסופר עליו שהוא תמיד שאף אל האמת, ושהוא אף היה עובד את אללה בתקופת הג'הליה, מה שאומר שהוא הפנה את גבו לעבודת האלילים, והפנה את פניו אל עבר מונותאיזם. לכן, כאשר שמע על הופעתו של הנביא אשר דחה את האלילים ואת עבודתם ואשר קרא והזמין את האנשים אל עבודת אל אחד, אבו ד'ר לא היסס, ומיד החיש את צעדיו במטרה למצוא ולפגוש את הנביא המדובר[2].
ההגעה למכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנחישות ותקווה הוא פנה לכיוון מכה. הקושי של מסעו, וחולות המדבר הלוהטים, הסבו לו כאב וסבל. עם זאת, היעד שהוא שאף להשיג גרם לו לשכוח את כאבו.
הוא נכנס למכה, מחופש כאחד מאלה אשר באו לעשות הקפות סביב האלילים שבבית הקדוש אשר במכה, או כעובר אורח אשר פשוט איבד את דרכו, או כמטייל אשר הלך למרחקים ופשוט חיפש קצת פרנסה ומחסה.
אם תושבי מכה ידעו שהוא הגיע על מנת לחפש את הנביא מוחמד ולהקשיב לו, הם היו קורעים אותו לגזרים. הוא לא חשש להיקרע לגזרים, אך לא לפני שהוא יפגוש את האדם שלשם המפגש איתו הוא חצה את המדבר הלוהט, וזה שלשמו הוא היה מוכן לאחר מכן לסכן אף את חייו, מפני שהוא האמין בו, והיה משוכנע ביושר שלו, ובאמת שבמסר שלו.
הוא התהלך בחשאי, אוסף מידע, ובכל פעם שהוא שמע פלוני מדבר על מוחמד, הוא היה מתגנב אליו בזהירות, עד אשר הוא יכול היה לאסוף את כל פיסות המידע אשר הוא שמע פה ושם.
לבסוף, הוא הודרך אל המקום שבו הוא יכול היה לפגוש את מוחמד[3] .
המפגש הראשון עם הנביא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוקר אחד הוא הלך לשם ומצא את הנביא יושב לבדו. הוא פנה אליו ואמר "בוקר טוב!", אז הנביא השיב "ועליך השלום". אבו ד'ר אמר "תשיר לי קצת ממה שאתה שר". הנביא אמר "זאת לא פואמה אשר ניתן לשיר, אלא קוראן קדוש". אבו ד'ר אמר "אז תקריא לי". הנביא קרא לו בעודו מקשיב. לא עבר זמן רב עד שאבו ד'ר צעק "אני עד שאין אלוהים מלבד אללה ושמוחמד הוא שליחו ונביאו!". הנביא שאל אותו "מאין אתה?". אבו ד'ר ענה לו "אני מע'יפאר". חיוך רב התפשט על שפתיו של הנביא, ופניו התמלאו בזוהר ופליאה. לצד זה, חייך גם אבו ד'ר, מפני שהוא ידע הסיבה לפליאתו של הנביא היא שזה אשר עומד לפניו ובדיוק קיבל את האסלאם, היה מע'יפאר. השבט הזה ששמו ע'יפאר, היה בעל מוניטין שלילי, והיה ידוע לשמצה כמקום עשיר בשודים ושודדים. תושביו היו נודעים לשמצה בגנבות, והיו ידועים כבני הברית של החשכה והאופל. אוי לזה אשר היה בטעות נופל לידיהם בחשכת הלילה. הנביא הרים את עיניו בתדהמה, בגלל המוניטין הרע של ע'יפאר. אז הוא אמר "אללה מדריך את אשר ירצה"[4].
התאסלמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבו ד'ר קיבל את האסלאם באופן מיידי, והיה החמישי או השישי מבין המתאסלמים. כאשר הוא אימץ את האסלאם, הנביא מוחמד היה עדיין לוחש בשקט ובסוד את הקריאה אל האסלאם, לעצמו ולחמשת הראשונים שהאמינו בו[5].
אבו ד'ר לא יכול היה לעשות דבר מלבד לשאת את האמונה בלבו, לעזוב בשקט את מכה, ולשוב אל השבט שלו. עם זאת, הוא היה בעל מזג חם וחסר מנוחה. הוא כאילו נברא על מנת למרוד בשקרים. כעת הוא ראה את השקר ממש לנגד עיניו, כערמת אבנים הבנויות אחת על השנייה. עבודת האלילים הייתה קיימת הרבה לפניו. אנשים נהגו להשתחוות להם ולזעוק "אנחנו לשירותכם! אנחנו לשירותכם!". הוא באמת היה שמח מלחישתו של הנביא באותם הימים, אך הוא העדיף זעקה גדולה אשר תכריז על האסלאם באופן פומבי.
מיד לאחר קבלת האסלאם, הוא פנה אל הנביא ושאל אותו "שליח אללה, מה אתה מצווה עלי לעשות?". הנביא השיב "חזור אל השבט שלך, עד שתקבל ממני הוראה אחרת". אבו ד'ר הצהיר: "אני נשבע בזה אשר נשמתי בידיו, לא אשוב עד שאכריז על האסלאם בקול תרועה בתוך המסגד!".
לכן, הוא נכנס אל הבית המקודש וזעק בקול אדיר "אני עד שאין אלוהים מלבד אללה, ושמוחמד הוא שליחו!"[6].
עד כמה שידוע, בראי ההיסטוריה, הייתה זאת הצהרה הפומבית הראשונה על האסלאם, וקריאת תיגר על שבט קורייש.
לאחר התאסלמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההכרזה הזאת נעשתה על ידי אדם זר, אשר אין לו קרובים, הגנה או מוניטין במכה. הוא פעל מתוך הנחישות והדבקות שלו, אף על פי שידע מה עומד לקרות. הוא הוקף בעובדי אלילים, אשר הכו אותו עד שהוא התמוטט. החדשות הללו הגיעו אל דודו של הנביא, אשר הגיע במהירות אך לא יכול היה להציל את אבו ד'ר, אלא באמצעות טריק מתוחכם. דודו של הנביא אמר לעובדי האלילים: ”בני קורייש! אתם סוחרים, ונתיבי המסחר שלכם עוברים בע'יפאר, והבחור הזה הוא בן השבט שלהם. היזהרו שמא הוא יסיט אותם נגדכם, וידחוף אותם לשדוד את השיירות שלכם בעודכם עוברים שם”. בעקבות כך, הם מיד עזבו אותו לנפשו. לאחר שהוא טעם את מתיקות הסבל למען אללה, אבו ד'ר לא היה מוכן לעזוב את מכה לפני שיקבל ממנה עוד קצת.
ביום שלמחרת, ויש שאומרים שהיה זה באותו היום, פגש אבו ד'ר בשתי נשים מקיפות סביב שני אלילים, ומתפללות אליהם. הוא נעמד מולם וביזה את האלילים שלהם. הנשים החלו לצעוק בחוזקה, וגברים מיהרו לשם והכו אותו מיד עד שהוא התעלף. כאשר חזרה אליו הכרתו, הוא שב לצעוק שאין אלוהים מלבד אללה ושמוחמד הוא שליחו. הנביא מוחמד הבין את טבעו של חסידו החדש ואת יכולתו המדהימה להתמודד עם שקר[7]. עם זאת, הזמן להצהרה פומבית על המסר טרם הגיע, אז הוא הורה לאבו ד'ר לשוב לחיק משפחתו בשנית, ולהמתין עד שהוא ישמע את ההכרזה על הדת החדשה, ואז יגיע הזמן שלו לפעול.
תחילת הפצת המסר[עריכת קוד מקור | עריכה]
כך, שב אבו ד'ר לחיק משפחתו ולשבטו, וסיפר להם על הנביא אשר קורא לאנשים לעבוד את אללה האחד והיחיד, ואשר מדריך אותם למוסר נעלה. כתוצאה מכך, בני שבטו החלו לקבל את האסלאם בזה אחר זה.
בני שבט ע'יפאר לא הספיקו לו, והוא פנה לבני שבט אסלים, כדי להפיץ שם את אור האסלאם. הזמן חלף, והנביא היגר לאלמדינה, ושם, ביחד עם המוסלמים, הוא השתקע. יום אחד, העיר קיבלה בברכה שיירה של אנשים ופרשים. קול הצעדה שלהם היה כל כך רם, עד כי אם הם לא היו צועקים בשבחו של אללה, הצופה מהצד היה חושב שזה הוא צבא של עובדי אלילים אשר מבצע פלישה.
התהלוכה האדירה נכנס לאלמדינה, כשהיעד שלהם היה מסגדו של הנביא. הצעדה הורכבה משני שבטים, שבט ע'יפאר, ושבט אסלים. אבו ד'ר עזר להם להגיע כמוסלמים, כולם, גברים, נשים, מבוגרים, צעירים, ואפילו ילדים. לא היה צל של ספק: תדהמתו של הנביא גברה.
בעבר הרחוק, הנביא נדהם כאשר הוא ראה את אחד משבט ע'יפאר מתאסלם, והוא ביטא את פליאתו בכך שהוא אמר שאללה מדריך את מי שהוא רוצה. אך כעת, כל השבט הגיע כמוסלמים. במשך כמה שנים, כל השבט חי תחת דגלו של האסלאם, מפני שאללה הדריך אותם באמצעות אבו ד'ר, וכעת הם הגיעו ביחד עם בני השבט אסלים[8].
אויב השחיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבו ד'ר, מהמפיצים הבולטים והמובילים של האסלאם, היה עקשן, בלתי מתפשר, וקשה להבסה. אומץ, עוז ותעוזה, היו המהות של אבו ד'ר כל חייו. הוא תמיד היה ישר ואמין ונאמן. לא ניסה להשלות את עצמו, ולא את סביבתו, ולא נתן גם לאחרים להוליך אותו שולל. אמינותו לא הייתה דוממת, ועל פי אמירתו של אבו ד'ר, "אמינות היא לעולם לא דוממת". הנביא יכול היה לצפות את כל הקשיים שאבו ד'ר עשוי לחוות בעתיד שלו בגלל עומק היושר שלו ועוצמת אמינותו, לכן הוא תמיד יעץ לו והורה לו להתאזר בסבלנות. הנביא שאל אותו פעם "אבו ד'ר, מה תעשה אם תהיה עד לזמן שבו השליטים יתנהגו באופן מושחת עם השלל של הקרב?", ענה אבו ד'ר "אני נשבע באללה! אני אכה אותם בחרב שלי!". אמר לו הנביא " האם עלי להדריך אותך למשהו טוב יותר? התאזר בסבלנות עד שתפגוש אותי". מדוע הנביא שאל אותו את השאלה הזאת? שליטים? כסף? זה היה בגלל המטרה שלשמה אבו ד'ר עמד להקדיש את חייו, והבעיה שהוא עשוי לחוות עם החברה בעתיד. הנביא ידע את זה, לכן הוא שאל אותו את זה, על מנת לתת לו עצה חשובה "התאזר בסבלנות עד שתפגוש אותי". לכן, אבו ד'ר הקשיב לנביא, ולא שלף את החרב נגד אותם מפקדים ושליטים מושחתים אשר נהגו בשחיתות בכסף, ולקחו לעצמם את הכסף הציבורי. עם זאת, הוא לא נשאר בשקט, ולא נתן להם מנוחה. על אף שהנביא אסר עליו להפנות את חרבו נגדם, הוא לא אסר עליו להפנות כלפיהם את לשונו החדה, וזה מה שהוא אכן עשה. התקופה של הנביא, ואבו בכר הצדיק, ועומר, עברה בהתעלות מוחלטת מעל כל הפיתויים החומריים. אפילו הנשמות הכי חמדניות לא יכלו למצוא פתח, ולו הקטן ביותר, למימוש תאוות הנפש החמדניות שלהם. בימים ההם, לא הייתה שום שחיתות שאבו ד'ר יכול היה להתנגד לה במילותיו החדות. כל זמן שעומר היה חי, כל המוסלמים, כולל השליטים, המושלים, ואפילו העשירים ביותר, חיו חיים צנועים ופשוטים. לכן אבו ד'ר חי באושר ורוגע, בלי בעיות, ועם שלווה פנימית, כל עוד שעומר היה השליט. לא היה דבר שאבו ד'ר שנא יותר משחיתות[8]. עם זאת, גם המנהיג הדגול ביותר נאלץ לעזוב את העולם יום אחד, ולהשאיר מאחוריו פער אדיר, אשר גרר תגובות בלתי צפויות בעליל. בזמן ההוא, תאוות הבצע החלה לצוף מעל פני השטח, ואבו ד'ר ראה בזה סכנה אדירה. הרצון לתהילה אישית עמד להחליף את הרצון לתהילתו של אללה. שחיתות, מונופול, ניצול, עושק, דיכוי, עוול, כל זה החל להראות באופק. אבו ד'ר הבין את הסכנה הגדולה שמתקרבת, ולכן הוא ישר שלף את חרבו הבלתי מנוצחת ונופף אותו לעבר החברה המושחתת. אך, מיד הוא נזכר בעצתו של הנביא, ולכן הוא השיב את חרבו לנדן שלה. אבו ד'ר הבין שהתפקיד שלו הוא לא להילחם, אלא להתנגד. החרב לא הייתה הדרך לרפורמה ולשינוי. המילים הכנות והאמיצות היו הכלי והדרך לשינוי ורפורמה. לכן אבו ד'ר התנגד לכל האליטה אשר סגדה לתאוות הבשר, במילים, ולא בחרבות. הוא התייצב מולם, בזה אחר זה, עד תוך זמן קצר הוא הפך לסמל האופוזיציה והצדק החברתי, וההמונים החלו להתאסף סביבו, וכך הוא הפך למנהיגה של תנועת אופוזיציה אדירה ואימתנית[9].
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנביא מוחמד אמר פעם "שאללה ירחם על אבו ד'ר. הוא צועד לבד, והוא ימות לבד, והוא יקום לתחייה לבד". 20 שנה לאחר מכן, אבו ד'ר נפטר במדבר, לאחר שהוא צעד בדרך שאף אחד אחר לצעד בה, באופן כל כך מלא תהילה[10].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ The Oxford Encyclopedia of the Modern Islamic World, New York: Oxford University Press, 1995
- ^ Mubārakfūrī, Ṣafī al-Raḥmān, Ar-Raheeq Al-Mak̲h̲tūm = the sealed nectar: biography of the noble prophet, Rev. ed, Riyadh, Saudi Arabia: Dar-us-Salam, 2002
- ^ Hazleton, Lesley, 1945-, The first Muslim: the story of Muhammad, New York: Riverhead Books, 2013
- ^ Armstrong, Karen, 1944-, Muhammad: a biography of the prophet, 1st U.S. ed, [San Francisco, Calif.]: HarperSanFrancisco, 1992
- ^ "Abu Dhar al-Ghifari". WikiShia (באנגלית). נבדק ב-2018-03-29.
- ^ Abu Dharr Al-Ghifari, sunnah.org (ארכיון)
- ^ Lings, Martin, Muhammad: his life based on the earliest sources, 2nd U.S. ed, Rochester, Vt.: Inner Traditions, 2006
- ^ 1 2 Hamid, Abdul Wahid, Companions of the prophet, New rev. ed, Leicester, UK: Mels, 1998-
- ^ Khālid, Khālid Muḥammad., خالد، خالد محمد, Men & women around the Messenger = Rijāl wa-nisāʼ ḥawla al-Rasūl: ṣuwar min ḥayāt al-Ṣaḥābah wa-al-Ṣaḥābīyāt, El-Mansurah, Egypt: Dar Al-Manarah, 2003
- ^ Khālid, Khālid Muḥammad, Men around the messenger, New rev. ed, Kuala Lumpur: Islamic Book Trust, 2005