אלברו דה סאבדרה סרון
| לידה |
לא ידוע ספרד |
|---|---|
| פטירה |
אוקטובר 1529 האוקיינוס השקט, סמוך לאנווטאק |
| לאום | ספרדי |
| תקופת הפעילות |
?–1529  |
| מספר מסעות | 1 |
| גילויים בולטים | איים רבים במערב האוקיינוס השקט |
| אזורים שחקר |
גואם איי מרשל איי מאלוקו איי קרוליין |
  | |
אלברו דה סאבדרה סרון (בספרדית: Álvaro de Saavedra Cerón; ? – אוקטובר 1529) היה מגלה ארצות ספרדי, הראשון להפליג מערבה מיבשת אמריקה, שחקר את איי האוקיינוס השקט. תאריך ומקום הולדתו המדויקים אינם ידועים, אך מניחים שנולד בשנותיה האחרונות של המאה ה-15 או בתחילת המאה ה-16 בספרד. דה סאבדרה היה אחיינו של הקונקיסטאדור הרנן קורטס והתלווה אליו במסעו למקסיקו (ספרד החדשה) ב-1526.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכניותיו של הרנן קורטס לחקר חלקו הצפוני של האוקיינוס השקט השתנו בהתאם לצו מלכותי של קרלוס הראשון, מלך ספרד ביוני 1526. קרלוס הראשון היה להוט לשמוע חדשות על משלחת לואאיסה, אך נישואיו לנסיכה איזבלה מפורטוגל הפכו את הוצאת משלחת סיוע מספרד לבעייתית מבחינה פוליטית. הפתרון לבעיה נמצא בהוצאת המשלחת מספרד החדשה, שקורטס השלים לא מכבר את כיבוש חופה המערבי. שלוש ספינות נבנו בהוראת קורטס וב-1527 הקים משלחת ומינה את אחיינו, אלברו דה סאבדרה, למפקדה. מטרתה העיקרית של המשלחת הייתה הגעה אל איי התבלינים ומטרתה המשנית הייתה חיפוש ניצולים ממשלחתו של פרדיננד מגלן באזור סבו שבפיליפינים של ימינו. קורטס תכנן להפוך את איי התבלינים למוצב חוץ של ספרד החדשה (כפי שהפיליפינים הפכו להיות בסופו של דבר) והוא הורה לדה סאבדרה להחזיר עמו מגוון של צמחי תבלינים יחד עם הוראות כיצד לגדלם[1].
מסע המשלחת לאיי התבלינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-31 באוקטובר 1527 הפליגו שלוש ספינות, שתיים מסוג קרוולה - ספינת הדגל הפלורידה והסנטיאגו, ואחת מסוג בריגנית - האיספיריטו סאנטו מנמל סיוואטנחו (Zihuatanejo); תפוסתן המשותפת לא עלתה על 120 טונות ועל סיפונן היו 110 אנשי צוות, כאשר 50 מתוכם על הפלורידה. הנווט הראשי היה פורטוגזי, אשר שירת על הסנטיאגו, אחת מספינות משלחת לואאיסה שאבדה בדרכה והגיעה לחוף המערבי של מקסיקו, אך הוא מת לפני שהגיעה המשלחת לאזור איי מריאנה של היום. לאחר כשבוע של הפלגה החלה הפלורידה לדלוף, אך דה סאבדרה דחה את ההצעות לעבור לספינה אחרת, החלטה שהתבררה כנכונה, כאשר שתי הספינות האחרות אבדו לבלי שוב ברוחות עזות באמצע דצמבר. בימים הראשונים של שנת 1528 גילה דה סאבדרה ארבעה איים קטנים שהשתייכו לארכיפלג של איי מרשל. דה סאבדרה חזר על שגיאתו של לואאיסה, כאשר הפליג בנתיב שהחמיץ את האי גואם והביא אותו לחופו המזרחי של האי מינדנאו, אליו הגיע ב-1 בפברואר 1528. שם, הצליח דה סאבדרה לאתר שלושה ניצולים ממשלחתו של לואאיסה[2] ולאחר מכן הפליג באמצעות רוחות הסחר, אותן גילה בדרך מקרה, בנתיב שהביא את ספינתו לבסוף לאי גואם. לנתיב בו בחר דה סאבדרה היו מספר יתרונות: הפלגה בקווי הרוחב הנכונים (בין 10 ל-13 מעלות צפון) כדי לנצל את רוחות הסחר בתזמון נכון, הביאה להתחמקות מהריכוז המסוכן של שרטונות איי האלמוגים של איי מרשל העיקריים, בהם כמעט לא ניתן היה להבחין עד שהספינה כבר הייתה קרובה מדי. נתיב זה גם הבטיח נחיתה באי גואם, אשר באורך של כ-50 ק"מ מנגד לנתיב ההפלגה ובגובה של כ-400 מטרים, הקל מאוד על זיהויו מרחוק[3].
לאחר הפלגה בת חמישה חודשים מספרד החדשה הגיעה משלחתו של דה סאבדרה אל איי התבלינים בסוף מרץ 1528. הפורטוגזים אותם פגשה המשלחת באזור טענו כי לא נותרו ספרדים באיים, אך דה סאבדרה הצליח לחבור לבני ארצו ששרדו ממשלחת לואאיסה באיים ג'ילולו (כיום הלמהרה) ובטידורה, בקצה הצפוני של איי התבלינים. לאחר השמחה הראשונית נערכה מועצה ובה הוחלט להפליג עם 700 הקילוגרמים של התבלינים שכבר נאספו בחזרה לספרד החדשה ולהשיג בכך סיוע נוסף למאבק על השליטה באזור כנגד הפורטוגזים ובעלי בריתם המקומיים מהאי השכן, טרנאטה[3].
הניסיונות לשוב לספרד החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה סאבדרה הפליג במטרה לשוב לספרד החדשה ב-14 ביוני 1528 על גבי הפלורידה, הקיף את ג'ילולו לכיוון צפון וב-24 בחודש גילה את קבוצת איי סשוטן (Schouten Islands), צפונית לפפואה, ונחת באי יאפן (Yapen). הספרדים כינו את קבוצת האיים "איסלאס דה אורו" ("האיים המוזהבים"), המשיכו לאורך חופי צפון גינאה החדשה של ימינו, גילו את איי האדמירליות (חלק מארכיפלג ביסמרק) ונחתו באי העיקרי, מאנוס (Manus). לאחר מכן הפליגו צפונה וגילו את איי נומואי (חלק מארכיפלג איי קרוליין). אז נקלעה הספינה אל תוך רוחות הסחר המזרחיות שהסיטו את הספינה בחזרה לאיי התבלינים והפלורידה עגנה בחזרה בטידורה ב-19 בנובמבר 1528[4].
המפקד הספרדי במקום, הרננדו דה לה טורה, הציע הפלגה מערבה דרך כף התקווה הטובה, נתיב ידוע בו כבר עבר חואן סבסטיאן אלקנו ב-1522, אך דה סאבדרה החליט לנסות בשנית וב-3 במאי 1529 יצא פעם נוספת, כשהפעם בחר בנתיב שייט דרומי יותר. פעם נוספת הגיע למאנוס ומשם פנה צפונה, גילה שני איים נוספים המשתייכים לאיי קרוליין - פונפאי (Pohnpei) והאטול אנט (Ant) (חלק ממיקרונזיה של ימינו). ב-21 בספטמבר התגלה אטול אוג'לאנג (Ujelang), המערבי שבאיי מרשל, אשר כונה "לוס פינטאדוס" ("הצבועים"; בשל צבעי הקעקועים של תושביו). ב-10 באוקטובר התגלה האטול אנווטאק שכונה "לוס חארדינס" ("הגנים"; בשל יופיו של האי ואופיים הידידותי של תושביו). זמן קצר לאחר מכן מת דה סאבדרה, וכמפקד התמנה פדרו לאסו. אז הפליגו הספרדים עד קו הרוחב 31 צפון, אך נכשלו במציאת רוחות מערביות ולאחר מותו של פדרו לאסו הוחלט לשוב לג'ילולו, אליה הגיעה הפלורידה ב-8 בדצמבר 1529[4].
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
22 הספרדים אשר שרדו את מסעו האחרון של דה סאבדרה והגיעו לג'ילולו גילו כי המצב באיי התבלינים השתנה בהיעדרם: הפורטוגזים הגבירו את נוכחותם באזור והפעילו לחץ על הספרדים בטידורה. כמו כן, היו המקומיים באיים טידורה וטרנאטה היו על סף התקוממות בשל נוכחות הספרדים והפורטוגזים, בהתאמה. המבצר הספרדי הקטן שבטידורה נכנע בפני הפורטוגזים חמישה שבועות לפני חזרתה של הפלורידה, אך לספרדים נותר כוח משמעותי באי הגדול הסמוך, ג'ילולו. בין הספרדים לפורטוגזים הושג הסכם הפסקת אש, כאשר הספרדים העבירו מזון לידי הפורטוגזים שהיו באותה עת תחת מצור בטרנאטה על ידי המקומיים. כאשר הצליחו הפורטוגזים לדכא את המרד, הפנו את מאמציהם לעבר ג'ילולו. הספרדים שמרו על נייטרליות מכיוון שלא היו מסוגלים לסייע רבות לבני בריתם על האי: כאשר כבשו הפורטוגזים את ג'ילולו נותרו בחיים רק שבעה-עשר ספרדים[4].
חוזה סרגוסה אשר נחתם בין ספרד לפורטוגל ב-5 באפריל 1529 קבע שהזכויות על איי התבלינים יועברו לחזקת פורטוגל בתמורה לפיצוי כספי. בפברואר 1534 הועברו הספרדים המעטים ששרדו בספינה פורטוגזית להודו. אנדרס דה אורדאנטה וספרדי נוסף נותרו פרק זמן באיים כדי להמתין למטען של ציפורן שכבר הוזמן, אך הפורטוגזים מנעו זאת. דה אורדאנטה ואיתו קומץ ספרדים חזרו לבסוף לליסבון באמצע שנת 1536[4].
מבחינת ספרד, היה היגיון רב בחתימה על החוזה ובוויתור על האזור לפורטוגל: במהלך עשר שנים שלחו הספרדים 15 ספינות מספרד ומספרד החדשה לעבר איי התבלינים ורק אחת (הוויקטוריה בפיקודו של אלקנו) שבה, לאחר מסע מסוכן ביותר ותוך התחמקות מהפורטוגזים ששמרו על הנתיב שסביב כף התקווה הטובה. המחיר ששולם בכוח אדם ובכסף כדי לשמור על הנוכחות הספרדית היה גבוה מידי. לפורטוגזים היה יתרון לוגיסטי ניכר, בשל שליטתם על תחנות סחר והנתיב דרך הודו, והיכרותם המוקדמת והמעמיקה עם אזור האיים ונתיבי המסחר והפוליטיקה המקומית, לעומת הספרדים שבאותה תקופה לא הצליחו לפתור את בעיית ההפלגה בחזרה מזרחה לספרד החדשה. הצלחתם היחסית של הספרדים להחזיק מעמד באזור למרות קווי התקשורת הרעועים שלהם, נבעה בעיקר מחוסר המשמעת ורדיפת הבצע של המנהיגים הפורטוגזיים המקומיים, שדאגו יותר לעושרם האישי ופחות לאינטרסים של ארצם ומלכם[5].
המצב באיי התבלינים חזר לתקופה שלפני מסעו של פרדיננד מגלן. ספרד הפרה את חוזה סרגוסה כאשר שבה לאזור והשתלטה על הפיליפינים, אך רק כעבור 30 שנה, כאשר בסיס היציאה בספרד החדשה התחזק, ובעיקר כאשר נפתרה בעיית החזרה עם גילוי נתיב הגליאון של מנילה על ידי דה אורדאנטה ב-1565[5].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Spate, O.H.K. The Spanish Lake: The Pacific since Magellan, Volume I. National Library of Australia Cataloguing-in-Publication entry
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Alvaro Saavedra y Ceron in Zihuatanejo, Mexico. Our history, Official website of Zihuatanejo Hotels