לדלג לתוכן

ציפורן (תבלין)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הצמח אוגניית הציפורן, ממנו מפיקים את התבלין.
תבלין הציפורן

צִיפּוֹרֶן הוא תבלין העשוי מכפתורי פרחים מיובשים של עץ תבלין טרופי ירוק עד בשם אוגניית הציפורן (שם מדעי: Syzygium aromaticum) ממשפחת ההדסיים.

מוצאו של העץ הוא באיי מלוקו, המכונים "איי התבלין", שבמזרח אינדונזיה. ארצות הייצור של התבלין הן זנזיבר שבטנזניה, מאוריציוס וארצות דרום מזרח אסיה.

גובהה של אוגניית הציפורן הוא 10–12 מטרים. עליה דמויי ביצה מוארכת ואורכם 5 עד 12 סנטימטרים. על פני העלים פזורות נקודות - בלוטות שמן. העץ פורח בגיל 5 וממשיך להניב עד גיל 80 פעמיים בשנה. עץ ממוצע מניב 3 עד 20 ק"ג ניצני ציפורן. תבלין הציפורן הוא ניצן הפרח הסגור. צבע הניצן ורוד לפני הייבוש וחום אדמדם אחריו. צורתו היא צורת מסמר.

הניצנים נקטפים ביד ומיובשים. הם משווקים בשלמותם או טחונים ומשמשים לתיבול דברי מאפה, נקניקים, ממרחים ועוד. כ-20 אחוז ממשקל הניצן מהווה שמן ציפורן - חומר חיטוי חריף המכיל חומצת ציפורן (Eugenol), אצטט וברזל. שמן הציפורן מופק מזיקוק הניצנים, הגבעולים והעלים של הצמח. הוא משמש בתעשיית הווניל הסינתטי, חומרי טעם, בשמים, סבונים, סיגריות, תרופות, וממתקים.

בימי הביניים שימש התבלין מרכיב בתרופות שטיפלו בבעיות עיניים, במחלת הנפילה, בפעמת ובאין-אונות. כמו כן שימש הציפורן מרכיב בגלולה המעוררת חשק מיני.

בימינו, ברפואה העממית, משמש הציפורן כמרכיב בתרופות רבות וכסם להרדמה מקומית, בעיקר בטיפולי שיניים וחניכיים. שמן הציפורן משמש גם הוא להקלת כאבי שיניים כאבי שרירים וכאבי ראש, לסילוק פצעונים מהפנים ולריפוי יבלות וכתמים בעור.[1]

בתרבות היהודית הציפורן משמש לברכה על בשמים בהבדלה. לעיתים מאחסנים אותו במכל "צריח" מתאים או נועצים אותו באתרוג.

במקורות מוזכר הציפורן כאחד ממרכיבי הקטורת: "פיטום הקטורת, הצרי והציפורן החלבנה והלבונה".[2] אך אין הכוונה לתבלין ציפורן (קרנפל בערבית) שכן ה'ציפורן' כתיאור תבלין חדר לעברית משפות אירופיות, אלא הכוונה למכסה קרני של חלזונות בפתח הקונכייה (אנג') לפי זיהוי פרופ' זהר עמר.[3]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ אפרים לב וזהר עמר, סממני המרפא המסורתיים בארץ ישראל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 66.
  2. ↑ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף ו', עמוד א'
  3. ↑ (זהר עמר, ספר הקטורת, עמ' 81).