אניטה לוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אניטה לוס
Anita Loos
לידה 26 באפריל 1888
סיסון, קליפורניה
פטירה 18 באוגוסט 1981 (בגיל 93)
מנהטן, ניו-יורק
מדינה ארצות הברית
מקום קבורה Etna עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל הספר והסרט גברים מעדיפים בלונדיניות
השכלה בית הספר התיכון בסן דייגו עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1912–1980 (כ־68 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע תסריטאית, סופרת ומחזאית אמריקאית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורין אניטה לוס (26 באפריל 1888 – 18 באוגוסט 1981) הייתה שחקנית, סופרת, מחזאית ותסריטאית אמריקאית. בשנת 1912, הפכה לתסריטאית האישה הראשונה בהוליווד כאשר הבמאי ד. וו. גריפית' צירף אותה לתאגיד הסרטים המשולש (אנ'). לוס ידועה בעיקר בזכות הרומן הקומי שלה משנת 1925 גברים מעדיפים בלונדיניות, והעיבוד שלה למחזה ג'יג'י של הסופרת הצרפתייה קולט לברודוויי בשנת 1951[1][2].

חיים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוס נולדה בסיסון (כיום הר שאסטה), קליפורניה, לריצ'רד בירס לוס ולמינרווה "מיני" אלן סמית'. ללוס הייתה אחות אחת, גלדיס, ואח אחד, הארי קליפורד, רופא ומייסד שותף של קבוצת רוס-לוס רפואה. על הגיית שמה אמרה לוס, "המשפחה תמיד השתמשה בהגייה הצרפתית הנכונה שהיא lohse. עם זאת, אני בעצמי מבטאת את שמי כאילו הוא מאיית לוס, מכיוון שרוב האנשים מבטאים את זה כך וזה היה יותר מדי טרחה לתקן אותם[3]." אביה הקים צהובון, ואמה עבדה בתור המוציאה לאור שלו[4]. בשנת 1892, כאשר אניטה הייתה בת שלוש, עברה המשפחה לסן פרנסיסקו, שם קנה אביה את העיתון "האירוע הדרמטי" ("The Dramatic Event"), גרסה אמריקאית של כתב עת בריטי שיצא באותה התקופה.

כבר בגיל שש, אניטה העידה על עצמה כי רצונה הוא להיות סופרת. בשנת 1897, על פי דרישתו של אביהן, הופיעו לוס ואחותה בהפקת תיאטרון סן פרנסיסקו בשם "קו-ואדיס?". בזמן שאביהן נסע לרגל עסקים. אחותה של לוס, גלדיס, נפטרה מדלקת בתוספתן, בהיותה בת שמונה בלבד[5]. אניטה המשיכה להופיע על הבמה, בתור המפרנסת העיקרית של המשפחה. לרוע מזלה של המשפחה, דרכו הבזבזנית של אביה דרדרה את משפחתם למצב כלכלי קשה, ובשנת 1903 כאשר אביה קיבל הצעה לנהל חברת תיאטרון בסן דייגו, אניטה הופיעה במקביל בתיאטרון של אביה ובתיאטרון אחר, תחת שם במה אחר. בזמן שהתגוררה בסן פרנסיסקו, היא הייתה מתלווה אל אביה למסעות הדיג שלו וכשהיו מגיעים אל המזח של עיר חדשה, הייתה חוקרת את מרכז העיר ומתיידדת עם המקומיים[3]. המפגשים הללו עוררו את סקרנותה כלפי אנשי המעמד הנמוך וכלפי נשים שעסקו בזנות[4].

הוליווד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון בסן דייגו, לוס החלה לשלב דיווחים שפורסמו על חיי החברה במנהטן ושליחתם בדואר לחבר בניו יורק, כדי שזה יגיש אותם תחת שמו לפרסום בסן דייגו. אביה כתב כמה מחזות בעלי מערכה אחת עבור התיאטרון והוא עודד את אניטה לכתוב מחזות. היא כתבה את "באר הדיו", יצירה מצליחה, שעליה קיבלה תמלוגים באופן שוטף למשך שנים רבות[3].

בשנת 1911, התיאטרון של אביה החל להציג סרטי אנימציה בכל ערב לאחר ההופעות שהועלו. אניטה שהייתה רצה לחלק האחורי של התיאטרון כדי לצפות בהם, קיבלה מוטיבציה מסרטים אלו לכתיבת תסריטים שיצליחו ויהפכו לגלובליים[4]. היא שלחה את הניסיון הראשון שלה לתסריט, "הוא היה נער קולג'"(He Was a College Boy), לאולפני חברת הביוגרפיה האמריקאית (The Biograph Company), עליו הרוויחה 25 דולר[6]. התסריט השני ששלחה לא צלח, ואילו התסריט השלישי שלה הפך לתסריט הראשון שהופק ונקרא "הכובע הניו יורקי" (אנ'), והוא עלה בכיכובם של מרי פיקפורד וליונל ברימור ובבימויו של ד. וו. גריפית'. לוס השתמשה בחיים האמיתיים, כחומר לכתיבת הסצינות בתסריטים שלה, וביססה את הדמויות שכתבה על מקורביו של אביה, חבריו של אחיה, ועל הנופשים העשירים באתרי הנופש בסן דייגו[3]. עד 1912, לוס מכרה תסריטים הן לאולפני חברת הביוגרפיה והן לאולפן לובין (Lubin). בין 1912 ל-1915 היא כתבה 105 תסריטים, אשר פרט לארבעה כולם הופקו[7]. היא כתבה 200 סצינות לפני שביקרה אי פעם באולפן קולנוע[8].

בשנת 1915, בניסיון להימלט מהתנגדותה של אמה לקריירה בהוליווד, לוס נישאה לפרנק פאלמה הבן, בנו של מנצח הלהקה[9]. אבל פרנק התגלה כחסר אמצעים כלכלייים ומשעמם. לאחר שישה חודשים, אניטה שלחה אותו לקנות עבורה סיכות לשיער, ובעודו איננו ארזה את מזוודותיה וחזרה לבית הוריה. לאחר מכן, אמה הייתה מוכנה לשקול מחדש את עמדתה לגבי קריירה הוליוודית, בשביל שבתה תהיה מאושרת. לאחר זמן מה, כאשר לוס מלווה באמה, אניטה הצטרפה למושבת הסרטים בהוליווד, שם הבמאי הנודע ד. וו. גריפית' שכר את שירותיה של לוס עבור תאגיד הסרטים ה"משולש" ב-75 דולר לשבוע ובתוספת בונוס על כל תסריט שהופק. הקרדיט הראשון של לוס על גבי המסך היה עבור עיבוד של מקבת' שבו שמה הופיעה מיד לאחר זה של שייקספיר[5].

כאשר גריפית' עזב את תאגיד הסרטים המשולש כדי ליצור סרטים ארוכים יותר, לוס החליטה לחזור לקליפוניה ושם היא הצטרפה לבמאי ובעלה לעתיד ג'ון אמרסון ביצירת שורת סרטים מצליחים של דאגלס פיירבנקס. חמשת הסרטים שכתבה לוס עבור פיירבנקס עזרו להפוך אותו לכוכב[8]. לאחר מכן, כשפיירבנקס קיבל הצעה מכובדת מאוד, הוא לקח איתו את הצוות של אמרסון-לוס בהכנסה גבוהה של 500 דולר לשבוע. במהלך תקופה זו לוס, פיירבנקס ואמרסון שיתפו פעולה היטב יחד, ולוס זכתה לפרסום רב על ידי שחקניות מוכרות כמו ליליאן גיש או מרי פיקפורד. מגזין "Photoplay" כינה אותה "הסוברט של הסאטירה"[8]. בשנת 1918, תאגיד הסרטים "שחקנים מפורסמים-לסקי" ("Famous Players-Lasky") הציע לבני הזוג עסקה של ארבעה תסריטים בניו יורק תמורת יותר כסף ממה שהרוויחו עם פיירבנקס.

החיים בניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוס, אמרסון, ועמיתתם הסופרת פרנסיס מריון עברו לגור יחד בניו יורק, כאשר לוס ואמרסון חלקו אחוזה שכורה בגרייט נק, לונג איילנד[10]. לוס רצתה שמריון תלווה אותה, מכיוון שהיא מצאה את עצמה נמשכת לאמרסון, גבר המבוגר ממנה ב-15 שנים, שאותו כינתה "מר אי". אמרסון הודה בפה מלא שהוא "מעולם לא היה, וגם לא יכול להיות, נאמן לאישה אחת"[9]. לוס שכנעה את עצמה שהוא יראה שהיא שונה מהנשים האחרות, ושמאחורי החיצוניות המשעממת שלו מסתתרת אישיות של אדם חכם. מאוחר יותר גילתה שטעתה וכתבה: "מצא חן בעיניי אדם משכיל, שאליו יכולתי להרים את מבטי", היא קוננה, "אבל איזו אכזבה נוראה הייתה לגלות שאני יותר חכמה ממנו"[11].

הסרטים של חברת האנימציה "שחקנים מפורסמים-לסקי" לא היו מוצלחים כמו הסרטים הקודמים שלהם, בין היתר בגלל שכיכבו בהן שחקני ברודוויי שלא היו מיומנים במשחק המותאם למסך והחוזה שלהם לא חודש. התסריטים אמנם נשאו את שמם של לוס ואמרסון, אך רובם נכתבו על ידי לוס בלבד. מאוחר יותר לוס טענה שאמרסון לקח את כל הכסף ואת רוב הקרדיט על התסריטים, אם כי תרומתו הייתה דלה[12]. למורת רוחם של חבריה, הערצתה לאמרסון התבטאה כהתרפסות. כאשר וויליאם רנדולף הרסט הציע ללוס חוזה לכתיבת תסריט עבור המאהבת שלו, מריון דייוויס, לוס כללה את אמרסון בעסקה[10]. הרסט אהב את התסריט, והסרט לחתן את מריון (אנ') מ-1919 היה לאחד הסרטים הבודדים של מריון דייוויס שלא הפסידו כסף[4]. בנוסף לתסריטים, בני הזוג כתבו שני ספרים: איך לכתוב תסריט (How to Write Photoplays), שיצא לאור ב-1920, ו-פריצה אל הקולנוע, שיצא ב-1921.

לוס ואמרסון דחו סרט נוסף עם דייוויס, והעדיפו לכתוב עבור חברתם הוותיקה קונסטנס טלמדג', שגיסה ג'וזף שנק (בעלה של אחותה, נורמה טלמדג') היה מפיק עצמאי. גם A Temperamental Wife (1919) וגם A Virtuous Vamp (1919) היו להיטים גדולים עבור טלמדג'. בני הזוג הצטרפו למשפחות טלמדג' ושנק במלון אמבסדור בשדרה הרביעית וכשאניטה וקונסטנס לא עבדו, הן היו הולכות לקניות. המשפחות שכנעו את אניטה להצטרף אליהם לנסיעת הקיץ לפריז ללא אמרסון. חלק גדול מהנסיעה הזו היה הבסיס לספרה של לוס "ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות". עם שובה מפריז, לוס הפיקה יחד עם אמרסון עוד חמישה סרטים ב-16 חודשים. במהלך תקופה זו, לוס הגישה בקשה לגירושין מבעלה הראשון ואמרסון הציע לה נישואים. הם נישאו באחוזת שנק ב-15 ביוני 1919. לוס הייתה בין הראשונים שהצטרפו ל"ליגת לוסי סטון" של רות הייל, ארגון שנלחם על כך שנשים ישמרו על שמות הנעורים שלהן לאחר הנישואין. לוס שמרה על שם הנעורים שלה.

בני הזוג עברו לדירה צנועה בשכונת מורי היל במנהטן וצמצמו את הפקותיהן לשני סרטים בשנה כדי שיוכלו לטייל ובאותו הקיץ בילו השניים בפריז. לוס והעוזר החדש שלה, ג'ון אשמור קרילנד, ביקרו רבים מהסופרים והסופרות הפריזאיים שלוס פגשה באמריקה, כמו גם את גרטרוד סטיין, אליס ב' טוקלאס, אליזבת מרברי ואלסי דה וולף. אחרי סרט נוסף שהפיקו עבור שנק וטלמדג' האישה המושלמת (The Perfect Woman) ב-1920, אמרסון סירב לחוזה נוסף. לאחר שעבד עם ארגון העובדים במהלך השביתה שלהם ב-1919, הוא החליט שהוא ולוס צריכים לעבור לכתוב לתיאטרון[4]. המחזה הראשון שלהם, "כל העיירה מדברת" (The Whole Town's Talking), שעלה בתיאטרון ביז'ו ב-29 באוגוסט 1923, זכה לביקורות טובות ולהצלחה. זמן קצר לאחר מכן עברו בני הזוג לבית קטן בפארק גרמרסי.

אמרסון שכנע את לוס שהוא צריך לקחת הפסקה מהנישואים פעם בשבוע. בימים אלה הוא היה מבלה בחברת נשים צעירות יותר, בעוד לוס הייתה מנחמת את עצמה בבילוי עם חברותיה: האחיות טלמדג', פג טלמדג' האם, מריון דייוויס, מרילין מילר, אדל אסטר ועוד מגוון בנות מקהלה שהיו נשואות לגברים מפורסמים[4]. הן קראו לקבוצתן "אלמנות יום שלישי" והחוויות שחוו יחד השפיעו על כתיבתה המאוחרת של לוס. עם "אלמנות יום שלישי" היא ביקרה באחד ממקומות הבילוי האהובים עליה, הארלם, שם פיתחה הערכה עמוקה לאורך חייה לתרבות האפרו-אמריקאית[4]. לוס כתבה ב- Cast of Thousands: "לפעמים אני מקבל פניות בנוגע לנישואיי עם גבר שהתייחס אליי בחוסר התחשבות מוחלט, ניסה לקחת קרדיט על עבודתי וניכס את כל הרווחים שלי. הסיבה העיקרית היא שבעלי שחרר אותי; העניק לי חופש מלא לבחור את בני לוויה שלי[11]."

גברים מעדיפים בלונדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גברים מעדיפים בלונדיניות: היומן המאיר של גברת מקצועית, התחיל כסדרה של מערכונים קצרים שפורסמו במגזין הרפרס בזאר ונקראו סיפורי "לורליי". מערכונים אלו היוו סאטירה על מצב היחסים בין גבר לאישה ורמזו על יחסים מיניים רק במעורפל. לאחר פרסום המערכונים מכירות המגזין גדלו פי ארבעה. גיבורת הסיפורים, לורליי לי, הייתה פלאפרית נועזת ושאפתנית, שדאגה לאסוף תכשיטים יקרים יותר מאשר להצטרף למוסד הנישואין. בנוסף להיותה אישה ממולחת בעלת מוסר רופף והערכה עצמית גבוהה, היא גם הייתה צעירה מעשית שהפנימה את החומרנות של ארצות הברית בשנות ה-20 והשוותה תרבות למזומנים קרים ונכסים מוחשיים.

הצלחת הסיפורים הקצרים גרמה לציבור לדרוש הוצאה לאור של ספר. בהמלצתו של ה. ל. מנקן, היא חתמה על הוצאת הספר שלה עם הוצאת "Boni & Liveright". הספר פורסם בנובמבר 1925, והדפוס הראשון נמכר מהר מאוד. הביקורות הראשוניות היו די תפלות ולא מרשימות, אבל המלצות על הספר עברו מפה לאוזן והוא הפך לרב המכר המפתיע של 1925. לוס גרפה מכתבי מעריצים רבים כולל מכתבים מסופרים אחרים וביניהם ויליאם פוקנר, אלדוס האקסלי ואדית וורטון. הספר, שכונה "בלונדיניות", זכה לעוד שלוש הדפסות שנמכרו עד סוף השנה ו-20 נוספות בעשור הראשון להוצאה. הספר הקטן זכה ל-85 מהדורות בשנים שלאחר מכן ובסופו של דבר תורגם ל-14 שפות שונות, כולל סינית.

כשנשאלה לוס מי היוו השראה עבור דמויותיה, היא הייתה עונה שהן נלקחו כהשראה מאנשים שונים. אבל בהמשך היא הודתה שהפלרטטן חסר השיניים, סר פרנסיס ביקמן, היה מבוסס על הסופר ג'וזף הרגסהיימר והמפיק ג'סי ל. לסקי. דורותי שו התבססה על דמויותיהן של לוס עצמה ושל קונסטנס טלמדג', ובכתיבת דמותה של לורליי לקחה השראה מנערת התצוגה של זיגפלד, ליליאן לוריין, שתמיד הייתה מציגה את היהלומים שהעניקו לה מחזריה.

אמרסון ניסה תחילה לדכא את פרסומו של הספר ולאחר מכן הסתפק בהקדשה אישית. לוס המשיכה להיות עמוסה מאוד לאורך 1926, ולפעמים עבדה על פרויקטים רבים בבת אחת. באביב 1926 השלימה את העיבוד הבימתי לספר, שעלה ל-201 הופעות בברודוויי. בשלב זה בריאותו של אמרסון החל להדרדר, ובאחת מהפעמים שנשאלה לוס לגבי מצבו של בעלה, היא השיבה כי "אמרסון הוא אדם שנהנה מבריאות לקויה". לדעתו של הפסיכיאטר הניו יורקי, סמית' אלי ג'ליף, "לוס הייתה אשמה במצבו, וכדי שאמרסון ישתפר היא תצטרך לוותר על הקריירה שלה". היא החליטה לפרוש לאחר ספרה הבא "גברים מתחתנים עם ברונטיות", שהיווה המשך "לבלונדיניות" עליו התחייבה בפני הארפרס בזאר. בני הזוג תכננו עוד חופשה אירופית, וכשאמרסון לא חש בטוב ברגע האחרון, הוא התעקש שלוס תסע בלעדיו. כשהגיעה ללונדון, היא נלקחה תחת חסותה של אשת החברה הגבוהה סיביל קולפקס, ותמונותיה של לוס לוקחת חלק בסצנה החברתית הלונדונית הופיעו בעיתונים בניו יורק. לאחר זמן מה אמרסון החולה הצטרף ללוס. כדי לשמור על מצב רוחו היא לקחה אותו לתיאטרון כל ערב, ומצבו הבריאותי השתפר. בני הזוג נסעו לפריז כשאמרסון החלים. באפריל 1927 המופע הועלה בפעם האחרונה.

חיי הפנאי והשפעתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר "אבל ג'נטלמנים מתחתנים עם ברונטיות" יצא לאור ב-1927, אמרסון הציע חופשה אירופית נוספת. אמרסון שהיה חולה מאוד הגיע עם התקף סינוס לווינה. לוס, אשר הכירה היטב את בעלה, ומומחה האף, אוזן גרון שטיפלו בו, מצאו שיטה לתיקון ההיפוכונדריה של אמרסון[5]. הרופא ארגן לו ניתוח דמה והציג לו את הפוליפים שהוסרו כביכול ממיתרי הקול שלו. טיפול הפלצבו הזה עשה את העבודה, ואמרסון החלים. לוס, שדאגה לבריאותו של בעלה, בחרה לפרוש מהקיירה ההוליוודית שלה לחיי הפנאי.

הגרסה הקולנועית הראשונה של ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות עלתה לאקרנים בשנת 1928 בכיכובן של רות טיילור בתור לורליי לי, ואליס ווייט בתור דורותי. הגרסה לצערן היוותה כישלון. מ-1927 ועד 1929, לוס ואמרסון טיילו רבות. את החורפים שלהם בילו בפאלם ביץ', שם אמרסון היה נהנה מהקשרים החברתיים שנרקמו. לוס, שהייתה ממוקדת בבעלה החולה, הרגישה מחסור בזוגיות עם גבר אינטלקטואלי, ובאחד החורפים פגשה בפאלם ביץ' את ווילסון מיזנר, גבר שנון וכריזמטי, אשר התעשר מנדל"ן. בהתחשב בעובדה שהם התראו כל יום, על פי השמועות, מערכת היחסים נעצרה רגע לפני הפיכתה לרומן מלא. באותה תקופה, מחלת הגרון של אמרסון חזרה, אם כי הוא החלים במהירות לאחר הסיבוב השני של ניתוח הדמה שלו.

לוס ואמרסון נסעו להוליווד לחג המולד ב-1929 עם חברו החדש של לוס, הצלם ססיל ביאטון, שהיה חלק מקהל "האנשים הצעירים והבהירים". בתקופה זו גם וילסון מיזנר בחר לעבור להוליווד כתסריטאי. מכיוון שלאמרסון היו עיסוקים משלו, לוס מצאה עצמה לעיתים קרובות בחברת ביאטון או מיזנר. כאשר חזרו השניים לניו יורק באביב 1930, אמרסון הביע אי שביעות על חוסר תשומת לבה, ואיים כי אם לוס תמשיך לבלות זמן רב בלעדיו, הוא צופה את חזרתה של מחלת הגרון שלו. במקביל לכך אמרסון גם הפסיד כסף רב במפולת הבורסה, והציעה ללוס לחזור לעבוד, ולנטוש את חיי הפנאי שלה. לוס, שלא הייתה מרוצה מזה, הפיקה תוך מספר חודשים עיבוד בימתי ל-"גברים מתחתנים עם ברונטיות" ובנוסף עיבוד בימתי ל"דובדבנים בשלים".

בשנת 1931, עם ירידה בהכנסותיהם, עברו בני הזוג להתגורר במלון דירות, והפחיתו בטיולים שאפיינו את אורך חייהם בשנים שלפני כן. זמן לא רב לאחר מכן, נתקלה לוס במכתב אהבה מאישה שהייתה בקשר עם בעלה. כאשר היא פגועה מאוד, לוס הציעה לאמרסון להתגרש; אמרסון סירב והציע להם להתחיל לחיות בנפרד, כשהוא נותן לה קצבה מתאימה. למרות הטרגדיה האישית, חייה החדשים של לוס, אפשרו לה לבחור כמה ואיך לבזבז את חלקה ממה שהרוויחה עבור בני הזוג בכל דרך שתרצה. כשצוות אמרסון-לוס קיבל הצעה לכתוב תסריט עבור אירווינג טלברג מ-MGM, אמרסון סירב ללכת. לוס בחרה לקחת את ההצעה לבדה, ובכך הרוויחה את כל השכר שהוצע- 1,000 דולר לשבוע[5].

תסריטאי MGM[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרויקט הראשון שטלברג העביר ללוס היה "האישה האדומה" של ג'ין הארלו, מכיוון שפ. סקוט פיצג'רלד לא נחל הצלחה בעיבוד ספרה של קתרין ברוש. פיצג'רלד, סופר מוכשר של רומנים כמו גטסבי הגדול, פוטר והוחלף על ידי לוס במערכת אולפנים המנוהלת בעיקר על ידי גברים. התסריט, שהושלם במאי 1932, היה מופלא וביסס את הארלו ככוכב, והצליח גם להכניס את לוס שוב לדרג הקדמי של התסריטאים.

"היא הייתה נכס בעל ערך רב עבור MGM, כי באולפנים היו כל כך הרבה נשים משמעותיות - גארבו, קרופורד, שירר והארלו, ותמיד חיפשנו סיפורים של 'גברת מפוקפקת'. אבל הם היו בעייתיים בגלל הצנזורה. עם זאת, ניתן היה לסמוך על אניטה שתספק את הדו-משמעות העדינה, ואת הרמיזה המספרת. בכל פעם שהייתה לנו תמונה של ז'אן הארלו על הפרק, תמיד חשבנו קודם כל על אניטה" אמר מפיק MGM סמואל מרקס[5].

לוס עברה לדירה בהוליווד, שם הצטרף אליה במפתיע אמרסון. למרות שאמרסון הביע חרטה על התנהגותו הקודמת, הוא לא עשה דבר כדי לשנות אותה. בזמן שאמרסון עסק בעצמו וביצע בחינות מסך לכוכבות צעירות, לוס הייתה פנויה לפגוש את מי שרצתה ללא מתן דין וחשבון לאמרסון, כולל חברה החולה כעת וילסון מיזנר. מיזנר שנהג לבלות תוך נטילת אלכוהול וסמים, נפטר ב-3 באפריל 1932, תאריך שלוס המשיכה לציין ובו חלקה כבוד לחברה.

ב-MGM, לוס הוציא תסריטים בהצלחה רבה; עם זאת, לעיתים קרובות היא נאלצה להשתמש באמרסון כצינור לתקשורת עם דירקטורים ומנהלים אחרים שנרתעו מלהתמודד עם אישה במעמד שווה[5]. זה עבד היטב כדי לקדם את הרעיון שהם היו זוג מאושר וצוות כותבים. היא קנתה בית צנוע בבוורלי הילס ב-1934. במהלך היום זה היה עבודה, ובלילות מסיבות שנערכו על ידי מנהלים או כוכבים אחרים של אולפני MGM, כמו משפחת טלברג, משפחת סלזניק וגולדווינס. לוס לקחה חלק באופן קבוע בבראנץ' של ג'ורג' קיוקור ביום ראשון, דבר שהיה הכי קרוב לסלון ספרותי, שהיה להוליווד להציע.

בשנת 1935, בערך בזמן הקמת גילדת הסופרים, היא צוותה לרוברט הופקינס, שלימים הפך לשותף פעיל בתסריטים רבים. עבודתם על "סן פרנסיסקו" זכתה למועמדות לפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. היא ביססה את דמותו של קלארק גייבל על כמה אנשי ביטחון שהכירה, כולל ווילסון מיזנר. טלברג חלה שוב והעניק לאמרסון חוזה לשנתיים כמפיק ב-1,250 דולר לשבוע. באמצע שנת 1937 החליטה לוס לא לחדש את החוזה שלה עם MGM, ככול הנראה מכיוון שמאז מותו של החבר והתומך טלברג בספטמבר 1936 דברים לא הלכו כשורה באולפן וכל סרט הרגיש כמו מאבק.

חייה לבדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1937, לוס ואחיה קליפורד שלחו את אמרסון לאבחון בבית הבראה יקר מאוד, שם אובחן כחולה בסכיזופרניה[10]. לוס, שתמיד השאירה את הטיפול בכספים לאמרסון, גילתה עד מהרה שרוב כספה כבר לא נמצא בחשבונות משותפים אלא בחשבונות הפרטיים שלו[8]. בעקבות זאת לוס עבדה יתר על המידה בסטודיו ותחת לחץ מצד אמרסון, ונעשתה מדוכאת יותר ויותר. לוס יצאה מהחוזה שהיה לה ביונייטד ארטיסטס, חתמה מחדש עם MGM וקנתה בית מול החוף בסנטה מוניקה. לאחר 17 שנות נישואים ב-1937 לוס ביקשה מאמרסון להתגרש, והוא הסכים, אך המשיך למנוע כל דיבור על הגירושים עצמם, מה שהפך את סיום הגירושים לבלתי אפשרי. כאשר אמרסון יכל לעזוב את בית ההבראה, לוס שילמה עבור אחות שתטפל בו בדירה משלו.

MGM קנתה את זכויות הסרט ללהיט הברודוויי של קלייר בות' לוס משנת 1936 "הנשים". סופרים רבים ניסו, ללא הצלחה, להמיר את הספר לגרסת תסריט. האולפן מסר אותו ללוס ולתסריטאית הוותיקה ג'יין מרפין, ושלושה שבועות לאחר מכן העבירה לוס לקיוקור תסריט שהוא אהב. אך ועדת הצנזורה לא אישרה את התסריט. הם התעקשו לשנות יותר מ-80 שורות והסרט היה חייב כבר להיכנס להפקה. לוס חששה, אבל קיוקור התעקש שהיא תבצע את השינויים על הסט, בין שלל הכוכבות שלו, שכללו את אלמנת טלברג, נורמה שירר, ג'ואן קרופורד ורוזלינד ראסל. כשהאנט סטרומברג, המפיק האחרון שהיא העריכה, עזב את MGM כדי להפיק באופן עצמאי, לוס ניסתה לצאת מהחוזה שלה, אך ללא הצלחה בשל העובדה כי היא הפכה לנכס יקר מדי עבור הסטודיו. לאורך כל המלחמה לוס כתבה תסריטים, גידלה ירקות וסרגה גרביים וסוודרים לגברים מעבר לים. בנוסף, כשהחלה מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, היו ללוס אורחים מאנגליה, אלדוס ומריה האקסלי. לוס שכנעה את האקסלי שזה יהיה בטוח יותר עבור משפחתו אם הוא יישאר בארצות הברית, והיא השיגה לו עבודה בעיבוד תסריטים ב-MGM. לוס החלה לחיות עם בן זוג חדש בעל בעיות שתייה. הקשר היה קצר מועד, ובמקביל MGM החליטה לשחרר אותה מהחוזה שלה באופן סופי.

חזרתה לניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1946, כשהיא לא תחת חוזה, לוס חזר לניו יורק כדי לעבוד על המחזה "יום הולדת שמח" ("Happy Birthday"), קומדיית מסיבת קוקטייל סרויאנית שנכתבה עבור הלן הייז[10]. למחזה היו מספר התחלות שווא בשנה שלפני כן, אך כעת המשיך עם ג'ושוע לוגן כבמאי, והופק על ידי רודג'רס והמרשטיין. הוא נפתח בבוסטון, אבל הקהל לא אהב זאת בהתחלה. לוס המשיכה לשפר את התסריט לאורך כל זמן ההופעות בוסטון; כאשר הוא נפתח בניו יורק בתיאטרון ברודהרסט (Broadhurst Thearte) הוא היה להיט ורץ ל-600 הופעות. קתרין הפבורן הייתה להוטה לשחק בגרסת המסך, אבל הצנזורה ההוליוודית לא הייתה מוכנה שאישה "תעלה על המסך עבור שתי מערכות ותתוגמל היטב". במקביל לכך, בחייה הפרטיים, לוס מכרה את ביתה בסנטה מוניקה לאחיינית שלה.

שוב בניו יורק, היא וחברתה משכבר הימים, התסריטאית פרנסס מריון, עבדו על מחזה עבור זסו פיטס. כמה רומנים הגיעו אליה, כולל מוריס שבלייה. שני מפיקים בברודוויי רצו גרסה מוזיקלית של "גברים מעדיפים בלונדוניות" והביאו את ג'וזף פילדס כמחבר שותף. לוס, שלא חיבבה את פילדס, איימה לעזוב את ההפקה, אלא אם יבטיחו לה שלעולם לא תצטרך לעבוד איתו שוב. המופע נפתח בפילדלפיה עם קרול צ'אנינג, שלא הייתה ידועה באותה תקופה, עד שהגיעה לניו יורק. זו הייתה הצלחה נוספת מבחינתה של לוס. צ'אנינג הפכה במהרה לכוכבת מובילה, כאשר המופע הוצג במשך 90 שבועות ויצא לסיבוב הופעות לשנה נוספת. המפיקים סגרו את התוכנית כשנודע להם שצ'אנינג נכנסה להריון. הרמן לוין הגיב: "הייתי משוכנע שהתוכנית לא תעבוד בלי קרול[5]." גרסת קולנוע מוזיקלית הופקה ב-1953, בבימויו של הווארד הוקס ובעיבודו של צ'ארלס לדרר. כיכבו בו ג'יין ראסל ומרילין מונרו. ללוס לא היה שום קשר להפקה, אבל חשבה שמונרו הייתה בהשראת הליהוק של צ'אנינג.

ההצלחה של בלונדיניות בפעם השנייה פירושה שללוס הייתה חשיפה גדולה יותר מאי פעם. היא עברה לדירה מרווחת יותר במלון לנגדון וקנתה מכונית חדשה. בשנת 1950 כתבה לוס את "עכבר נולד", רומן נוסף, ולאחר שששלחה למו"ל שלה, היא בחרה לוותר על הטיול שלה לאירופה, לראשונה מזה 20 שנה[5]. הרומן לא נחל הצלחה רבה והוגדר כמתון, אבל אז לוס כבר עבדה על עיבוד דרמטי לג'יג'י של קולט.[10] ההפקה הייתה בעיצומה לפני שקולט דיווחה שהיא מצאה את ה"ג'יג'י" שלהם - היא ראתה את אודרי הפבורן בלובי של מלון במונטה קרלו. ג'יג'י עלה בסתיו 1951 והמשיך להופיע עד אביב 1952, עד אז הפבורן הפכה לכוכבת מובילה, עם חוזה A-List לפרמאונט.

במהלך נסיעותה הרבות, לוס עבדה על עיבודים נוספים לשנים הבאות, תוך כדי שגם עברה לדירה חדשה. הדירה הייתה של פול סוואן. המחזמר הבא שלה, "אדל המדהימה" בכיכובה של תמי גריימס עם מוזיקה של אלברט סלדן, הועלה ונסגר במהירות. גם אמרסון וגם בעלה של הלן הייז, צ'ארלס מקארתור, נפטרו במרחק של מספר שבועות אחד מהשני, ובעקבות זאת לוס והלן הייז, האלמנות הטריות, החלו בעבודה משותפת, כאשר לוס עבדה על עיבוד לצילומיה של הייז, "אנסטסיה" בלונדון. לוס עבדה ונסעה גם כשהיא מטופלת בכאבים בידה, שמנעו ממנה לכתוב. ב-1959 לוס החלה בעיבוד נוסף של קולט, "שרי" ("Chéri"), עם קים סטנלי והורסט בוכהולץ בתפקידים הראשיים, אך מחזה זה רץ חודשיים בלבד.

לוס המשיכה לכתוב במגזינים, ופרסמה בקביעות בהארפר'ס בזאר, בואניטי פייר ובניו יורקר. הביוגרף גארי קארי מציין: "היא הייתה מספרת סיפורים מלידה ותמיד הייתה בשיא כשעיצבה מחדש מפגשים בחיים האמיתיים כדי ליצור אנקדוטות משעשעת[5]." לוס החלה לכתוב מספר כרכי וספרי זכרונות וביניהם ניתן למצוא את כרך של זיכרונות בשם "נערה כמוני", שפורסם בספטמבר 1966. בנוסף ספרה משנת 1972, "פעמיים בקלילות: ניו-יורק אז והיום" ("Twice Over Lightly: New York Then and Now"), נכתב בשיתוף פעולה עם החברה והשחקנית הלן הייז. "נשיקת פרידה מהוליווד" ("Kiss Hollywood Good-by") היה ספר זיכרונות הוליוודי על שנות ה-MGM שלה, שפורסם בשנת 1974 וזכה להצלחה גדולה. כמו כן ב-1978 לוס פרסמה ספר נוסף בשם "בנות תלמדג' ("The Talmadge Girls") שעסק באחיות השחקניות קונסטנס טלמדג' ונורמה טלמדג'. לוס הפכה לאשת חברה ניו יורקית בולטת בתצוגות אופנה, אירועי תיאטרון וקולנוע, נשפים וחגיגות. עם כל ספר חדש הגיע זרם חדש של ראיונות והסיפורים על אניטה הפכו מוגזמים יותר ויותר. עד מהרה דווח שהיא מכרה את התסריט הראשון שלה בגיל 12.

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981, שבועות מספר לאחר שחלתה בדלקת ריאות, אניטה לוס לקתה בהתקף לב ונפטרה במנהטן בניו יורק בגיל 93. בטקס האזכרה, חברותיה הלן הייז, רות גורדון וליליאן גיש, שיתפו את האבלים באנקדוטות הומוריסטיות, וג'ול סטיין השמיעה שירים ממחזות הזמר של לוס, כולל את השיר המפורסם "Diamonds Are a Girl's Best Friend".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אניטה לוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Loos, Anita (2003-11-10). Anita Loos Rediscovered: Film Treatments and Fiction by Anita Loos, Creator of Gentlemen Prefer Blondes (באנגלית). University of California Press. ISBN 978-0-520-22894-8.
  2. ^ Whitman, Alden (1981-08-19). "Anita Loos Dead at 93; Screenwriter, Novelist". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-08-04.
  3. ^ 1 2 3 4 Loos. 1966.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Carey. 1988
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 "Red Bluff News 24 April 1901 — California Digital Newspaper Collection". cdnc.ucr.edu. ארכיון מ-19 באוקטובר 2017. נבדק ב-24 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Loos. 1974
  7. ^ Norman. 2007.
  8. ^ 1 2 3 4 Schmidt. 1917
  9. ^ 1 2 Gross, John (1988-10-11). "Books of The Times; Centenary for Author of an Indubitable Classic". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-01-06.
  10. ^ 1 2 3 4 Beauchamp. 1997
  11. ^ 1 2 Loos. 1977.
  12. ^ Gale Group. 2001
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אניטה_לוס&oldid=38099127"