בייקר (אי)

בייקר
Baker
	מבט אווירי של האי
	מבט אווירי של האי
נתונים גאוגרפיים
מיקום	מרכז האוקיינוס השקט
קואורדינטות	0°11′41″N 176°28′46″W / 0.19472°N 176.47944°W
שטח	1.64 קמ"ר
רוחב	1 קילומטר
היקף החוף	4.8 ק"מ
גובה מרבי	8 מטר
נתונים מדיניים
מדינה	ארצות הברית
אוכלוסייה	0 (2020)
אזור זמן	UTC−12:00
על שם	Michael Baker
מגלה	סמל אובד סטארבאק ; סמל מייקל בייקר
תאריך גילוי	1825; 1832
	לחצו כדי להקטין חזרה ; מפת האי

האי בייקר (באנגלית: Baker Island) הוא אטול בלתי מיושב, צפונית לקו המשווה באוקיינוס השקט, 3,100 ק"מ דרומית מערבית להונולולו.

באי מצויה "שמורת הטבע האי בייקר" ששטחה 1.64 קמ"ר, וכוללת את כל שטח האי וכן 123 קמ"ר שטחי ים המקיפים את האי. האי הוא טריטוריה של ארצות הברית, ומהיותו שמורת טבע, מנוהל על ידי שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית.

היסטוריה

בשנת 1825 ראה סמל אובד סטארבאק מספינת הלווייתנים האמריקנית לופר את האי. בשנת 1832 ראה אותו ימאי אמריקני אחר, סמל מייקל בייקר. ארצות הברית השתלטה על האי במסגרת חוק איי הגואנו בשנת 1856 מתוך מטרה לכרות את מחצבי הגואנו.

הגידול בהתעניינות בתעופה הטרנס אטלנטית בשנות ה-30 של המאה העשרים גרם לארצות הברית לחזק את טענתה לזכות להתיישב באי בהסתמך על סמל בייקר.^[1] בשנת 1935 נעשה ניסיון כושל להתיישב באי, אולם במלחמת העולם השנייה נטשו המתיישבים את האי בשנת 1942 בשל ההפצצות של חיל האוויר היפני.

במהלך מלחמת העולם השנייה השתמשו באי כוחות צבאיים. מאז תום המלחמה נאסרה הכניסה לאי, והיא מותרת רק ברישיון מיוחד מאת שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית.

גאוגרפיה

האי ממוקם בצפון האוקיינוס השקט. שטחו של האי 1.64 קמ"ר, ואורך חופיו 4.8 ק"מ. האקלים באי משווני, עם מעט גשמים ורוחות בלתי פוסקות. הנקודה הגבוהה באי - גובהה 8 מטרים מעל פני הים. אין מקורות מים מתוקים באי, ואין בו עצים. באי צומחים עשבים ושיחים נמוכים. האי משמש אתר קינון לציפורי ים רבות.

ארצות הברית טוענת לשטח כלכלי טריטוריאלי של 370 ק"מ סביב האי.

האי נמצא באזור זמן של UTC -12 שעות.

תחבורה

באי אין נמלים. ישנו מעגן סירות אחד בחוף המערבי של האי, וכן שדה תעופה נטוש (עם מסלול נחיתה באורך 1,665 מטרים) שנבנה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שכיום מכוסה צמחייה ואינו בשימוש.