איי מריאנה הצפוניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קהיליית איי מריאנה הצפוניים
Commonwealth of the Northern Mariana Islands
Sankattan Siha Na Islas Mariånas
Commonwealth Téél Falúw kka Efáng llól Marianas
Flag of the Northern Mariana Islands.svg Seal of the Northern Mariana Islands.svg
דגל סמל

לחצו כדי להקטין חזרה

יפןגואםמזרח טימורונואטואינדונזיההוואיפפואה גינאה החדשהאיי שלמהנורפוקניו זילנדאוסטרליהפיג'יקלדוניה החדשהאנטארקטיקהאיי קרגלןהפיליפיניםהרפובליקה העממית של סיןסינגפורמלזיהברונייוייטנאםנפאלבהוטןלאוסתאילנדקמבודיהמיאנמרבנגלדשמונגוליהקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתהודופקיסטןסרי לנקהרוסיהטאיוואןהאיים המלדיבייםקזחסטןאפגניסטןאיראןעומאןתימןערב הסעודיתאיחוד האמירויות הערביותקטרעיראקכוויתגיאורגיהארמניהאזרבייג'ןטורקיהאריתריאהג'יבוטיסומליהאתיופיהקניהסודאןמדגסקרקומורומיוטראוניוןמאוריציוסטנזניהמוזמביקטורקמניסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןיפןאיי מריאנה הצפונייםמיקרונזיהפלאויפןוייק (אי)איי מרשלקיריבטיNorthern Mariana Islands on the globe (Southeast Asia centered) (small islands magnified).svg
אודות התמונה
מוטו לאומי אין
המנון לאומי Gi Talo Gi Halom Tase
יבשת אוקיאניה
שפה רשמית אנגלית, צ'מורואית, קרוליניאלית
עיר בירה סאיפאן
משטר דמוקרטיה נשיאותית ייצוגית
ראש המדינה
- נשיא
- מושל
נשיא ארצות הברית
דונלד טראמפ
ראלף טורס
שטח[1]
- דירוג עולמי
464 קמ"ר[2]
198 בעולם
אוכלוסייה[3]
(הערכה ליולי 2017)

- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות

52,263 נפש[2] 
208 בעולם
112.64 נפש לקמ"ר
93 בעולם
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 26.63%
גילאי 15 - 24 15.59%
גילאי 25 - 54 39.96%
גילאי 55 - 64 12.37%
גילאי 65 ומעלה 5.44%
תמ"ג[4]
(הערכה לשנת 2013)

- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש

682 מיליון $ 
207 בעולם
13,049 $
117 בעולם
מטבע דולר אמריקני ‏ (USD)
אזור זמן UTC +10
סיומת אינטרנט .mp
קידומת בינלאומית 670 1
מפת איי מריאנה הצפוניים

איי מריאנה הצפונייםאנגלית: Northern Mariana Islands) הם קבוצה של 15 איים באוקיינוס השקט הנמצאים באיחוד פוליטי עם ארצות הברית. שטחם הכולל של האיים עומד על 464 קמ"ר, על פי הערכות מיולי 2015 מתגוררים באיים 52,344 תושבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרד גרמניה ויפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1898 נכללו איי מריאנה הצפוניים וגואם ביחידה אחת שנודעה כאיי מריאנה.

ביוני 1898, במסגרת מלחמת ארצות הברית-ספרד, כבשו כוחות של ארצות הברית את איי מריאנה[5]. ביולי 1898 הציגה ארצות הברית לספרד, בין תנאיה לסיום המלחמה, את הדרישה להעברת השליטה באחד מאיי מריאנה לידי ארצות הברית[6], כדי שתוכל לשמש כתחנת אספקה לאוניות של ארצות הברית[7][8]. ממשלת ארצות הברית בחרה באי גואם ואילו איי מריאנה הצפוניים ואתם איי מרשל ואיי קרוליין נשארו בידי ספרד. בתחילת 1899 הודיעה ספרד על כוונה למכור את האיים בגלל ההוצאות הגבוהות לאחזקתן[9]. ביוני 1899 הודיעה ממשלת ספרד על מכירת האיים לגרמניה, שפעלה אז להרחיב את מושבותיה, תמורת 25 מיליון פסו. בהסכם המכירה ניתנה לספרד האפשרות להחזיק באיי מריאנה הצפוניים תחנת אספקה[10]. באותו חודש אושרה המכירה על ידי בית הנבחרים הספרדי[11].

במהלך מלחמת העולם הראשונה, נותרו מושבותיה של גרמניה חסרות מגן בהיעדר צי מספק לשליחת צבא למושבות[12] ואיי מריאנה נכבשו מידי גרמניה על ידי היפנים.

בשנת 1919 נתן חבר הלאומים מנדט ליפן לשליטה על האיים[13]. בתקופת שלטונם באיים פיתחו היפנים את תעשיית קנה סוכר, והעבירו לאיים עובדים יפנים ואחרים מאיים נוספים שהיו בשליטתם.

הכיבוש בידי ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בדצמבר 1941, מיד לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור, יצאו כוחות יפניים מאיי מריאנה הצפוניים לכבוש את גואם. במהלך הכיבוש העבירו היפנים את חלק מבני האיים לגואם.

ב-15 ביוני 1944 פתחו כוחות ארצות הבית בקרב על סאיפאן, לכיבוש האיים, במיוחד טיניאן וסאיפאן מידי היפנים[14]. במקביל התקיימו קרבות אוויריים וימיים גדולים באזור שמסביב לאיים[15]. בהמשך, שוחרר גם גואם בקרב על גואם. האי המבודד רוטה שהיה חסר חשיבות צבאית הושאר תחת שליטה יפנית עד לכניעתה. בתקופת הכיבוש האמריקני ועד לכניעת יפן הוחזקו תושבי האיים במחנות מעצר, ורק בתום המלחמה שוחררו לבתיהם. באיים הוקמו בסיסים אוויריים מהם יצאו מפציצים להפצצות של איי יפן, קיושו והונשו, בין השאר לטוקיו ולנגויה[16].

קהילת האיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ראו בארצות הברית חשיבות אסטרטגית בהחזקת איי מריאנה הצפוניים[17] וניסו ליישב את החזקתם באיים עם התחייבותם על פי האמנה האטלנטית שלא לספח שטחים[18]. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ותבוסת יפן, נקבעה השליטה באיים על ידי ארצות הברית כנאמנות עבור האומות המאוחדות, כחלק מכל איי האוקיינוס השקט[19]. נאמנות זאת הייתה שונה מהנאמנויות האחרות בכך שהאיים הוכרו כאזור אסטרטגי והנאמנות הייתה תחת פיקוח מועצת הביטחון[20].

בעת חיתימת חוזה השלום עם יפן בשנת 1951 ויתרה יפן על כל טענה לאיי מריאנה הצפוניים[21].

ב-1970 הוחלט על ידי תושבי האיים שלא לדרוש עצמאות ובמקום זאת להסתפח לארצות הברית. בשנת 1972 החלו הדיונים המעשיים על מהות ההצטרפות ובשנת 1975 הכריעו התושבים במשאל עם על הסתפחות לארצות הברית[22] וסוכם על יסוד קהילה מאוחדת כחלק מארצות הברית. הממשלה והחוקה החדשים נכנסו לתוקפם ב-1978.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוליטיקה של איי מריאנה הצפוניים מבוססת על שיטת ממשל של דמוקרטיה ייצוגית נשיאותית. המושל הוא ראש הממשלה. הבחירות נערכות בשיטה הרובנית במערכת רב-מפלגתית.

האיים נמצאים באיחוד פוליטי עם ארצות הברית וכמו שטחי חסות אחרים של ארצות הברית, אין לאיי מריאנה הצפוניים נציגות בסנאט של ארצות הברית, אולם יש להם נציגות בבית הנבחרים של ארצות הברית, בו הם בעלי זכות הצבעה בוועדות אך לא במליאה עצמה.

התקציב הפדרלי של המדינה מגיע ממחלקת הפנים של ארצות הברית.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה מנהלית איי מריאנה הצפוניים מחולקת ל-4 מחוזות. עקב הפעילות הסייסמית, כל תושבי המחוז הצפוני עזבו את האיים.

מס' שם בירה שם בשפת המקור אוכלוסייה
נכון לשנת 2014
שטח
1 מחוז האיים הצפוניים - Northern Islands Municipality 0 155
2 מחוז סאיפן - Saipan 48,220 115
3 מחוז טיניאן - Tinian 3,136 41
4 מחוז רוטה - Rota 2,527 33

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת איי מריאנה הצפוניים נשענת בעיקר על הסיוע מארצות הברית. הסיוע משתנה בהתאם להכנסות העצמיות של האיים מדי שנה, ומופנה בעיקר לצורכי פיתוח התשתיות באיים. אחד ממקורות ההכנסה העצמיים הנמצא בתהליך של גידול הוא ענף התיירות, בעיקר מיפן ומקוריאה. הענף מעסיק כיום כמחצית מכח העבודה של האיים. ענף החקלאות הוא בעל חשיבות משנית וכולל בעיקר גידול בקר, קוקוס, ירקות ופירות. קיימת תעשיית טקסטיל הנשענת בעיקר על פועלים סינים, אך זו נתונה לביקורת שכן המוצרים נחשבים כ"תוצרת ארצות הברית" על אף שייצורם אינו כפוף לחוקי העבודה האמריקנים הנוקשים. נכון לשנת 2009 מתקיים תהליך מואץ של סגירת מפעלי התעשייה בלחץ ארגון הסחר העולמי, כתוצאה מהדרישה להימנע מהעסקת פועלים סינים ולהקפדה על חוקי העבודה מבחינת שכר מינימום, עבודת ילדים, שעות עבודה ומנוחה, וכדומה אשר מבטלים את היתרון התחרותי של היצור התעשייתי באיים.

תשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיים יש מעל 350 ק"מ של כבישים מהירים, שלושה נמלי תעופה עם מסלולים מרוצפים (אחד באורך 9,800 רגל [3,000 מ'], שניים באורך 6,600 רגל [2,000 מ']), שלושה שדות תעופה עם מסלולים לא סלולים, ומנחת מסוקים אחד. נמל התעופה הבינלאומי הראשי הוא נמל התעופה הבינלאומי של סאיפאן (אנ').

שירות הדואר לאיים מסופק על ידי שירות הדואר של ארצות הברית (USPS). לכל אי מרכזי יש מיקוד משלו בטווח 96950-96952.

האיים כלולים בתוכנית המספור של אמריקה הצפונית (אנ') וקידומת הטלפון של האיים היא 670.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מיקום

היחידה המנהלית של איי מריאנה הצפוניים כוללת 15 איים, המשתרעים בין קווי הרוחב 14° עד 20.3° צפון וקווי האורך 144° עד 146° מזרח בקירוב. שטחם הכולל 463.63 קמ"ר. נכללים בה כל איי מריאנה, הקבוצה הצפונית-מערבית באיי מיקרונזיה, פרט לאי גואם שמדרום.

האיים נחלקים גאוגרפית לשתי קבוצות, הקבוצה הדרומית הכוללת את סאיפאן והאיים שמדרום לו: טיניאן ורוטה והאי הקטן אגויג'ן, והקבוצה הצפונית הכוללת את האיים שמצפון לסאיפן. רוב האוכלוסייה שוכנת באי סאיפן, וכמה אלפים שוכנים בטיניאן וברוטה. האיים הצפוניים מצויים בסכנה של התפרצות וולקנית וכמעט שאינם מיושבים.

האיים הצפוניים הם וולקניים, ויש בהם הרי געש פעילים. האיים הדרומיים מורכבים מאבן גיר, ולחופיהם מצויות שוניות אלמוגים. באיים שורר אקלים טרופי. הטמפרטורות גבוהות וכמעט שאינן משתנות לאורך השנה; גשמים יורדים בעיקר בין החודשים יולי לנובמבר, והאיים מועדים לסופות טייפון.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוכלוסייה הוערכה ב-2008 בכ-86,600 נפש. במפקד האוכלוסין האחרון נמנו 69,221 תושבים, בשנת 2000. מתוכם, 56.3% היו ממוצא אסייתי, 36.3% היו צאצאים לילידי האוקיינוס השקט, מעט פחות מ-2% היו ממוצא אירופי ועוד כאחוז השתייכו למוצא אחר. כ-4.8% היו ממוצא מעורב.

האוכלוסייה מתאפיינת בשיעור גבוה של נשים - היחס בין נשים לגברים באי הוא 1.3 נשים לכל גבר. זאת כתוצאה מהגירה של נשים שמועסקות בענף הטקסטיל.

דתם של התושבים היא נצרות, ורובם נוצרים קתולים. מקצת האמונות והמנהגים המסורתיים נשמרים לצד הנצרות.

התושבים דוברים במגוון שפות. שיעור הדוברים בשפות פיליפיניות עומד על קצת פחות מרבע מהאוכלוסייה (על-פי מפקד האוכלוסין של 2000). מעט פחות מרבע דובר שפות סיניות, ושיעור דומה דובר צ'מורו, שפה ילידית. קצת יותר מעשירית האוכלוסייה דוברת אנגלית כשפת אם, ושיעור מעט נמוך יותר דובר בשפות של ילידי האוקיינוס השקט שאינן צ'מורו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-18 ביולי 2016
  2. ^ 2.0 2.1 תמ"ג - הערכה לשנת 2013
  3. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-26 בספטמבר 2017
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-19 במאי 2018
  5. ^ סאן פרנציסקה, המליץ, 13 ביוני 1898
    האנגקאנג, המליץ, 6 ביולי 1898
  6. ^ וואשינגטאן, המליץ, 1 באוגוסט 1898
  7. ^ וואשינגטאן, המליץ, 2 באוגוסט 1898
  8. ^ ברית השלום וקץ המלחמה, הצפירה, 15 באוגוסט 1898
  9. ^ מדריד, המליץ, 18 בינואר 1899
  10. ^ מדריד, המליץ, 5 ביוני 1899
  11. ^ מדריד, המליץ, 22 ביוני 1899
  12. ^ בראשית המלחמה הכללית, האחדות, 18 באוגוסט 1914
  13. ^ על אי אחד בים איים יפאניים, הבוקר, 26 בפברואר 1941
  14. ^ נחיתה באיי מריאנה, המשקיף, 16 ביוני 1944
  15. ^ לפני התמודדות מכרעת, הצופה, 22 ביוני 1944
  16. ^ יפן הופצצה שוב, המשקיף, 14 בדצמבר 1944
    הופצצה טוקיו, דבר, 28 בינואר 1945
    גובר קצב המלחמה ביפאן, לחייל, 15 במאי 1945
    הפצצה על יפאן, המשקיף, 18 ביוני 1945
  17. ^ פרטי הכניעה, הצופה, 13 באוגוסט 1945
  18. ^ וואלטר ליפמאן, אפוטרופסות בינלאומית, משמר, 17 במאי 1945
  19. ^ מנדאטים לנאמנות, משמר, 15 בינואר 1947
  20. ^ ארגון האומות ומוסדותיו, על המשמר, 24 באוקטובר 1951
  21. ^ יאפאן ראויה לחברות באומות המאוחדות, חרות, 27 ביולי 1951
  22. ^ מריאנה מצטרפת לארה"ב, מעריב, 19 ביוני 1975