גצל שוורצמן
 | |
| לידה |
1890[1] טוצ'ין, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| נרצח |
26 בספטמבר 1942 (בגיל 52 בערך) טוצ'ין, נציבות הרייך אוקראינה  |
| עיסוק | יושב ראש יודנראט גטו טוצ'ין |
| בת זוג | רבקה שוורצמן (לבית ווירני) |
גצל שוורצמן (בפולנית: Gecel Szwarcman; 1890בערך[1] – 26 בספטמבר 1942) היה יושב ראש היודנראט ומנהיג מרד גטו טוצ'ין באוקראינה. הסגיר את עצמו לידי הנאצים ונורה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]גצל שוורצמן נולד בעיר טוצ'ין (פולנית: Tutschin, גרמנית: Tuczyn, אוקראינית: Tyчин) שבאימפריה הרוסית (בתחומי אוקראינה של ימינו), ככל הנראה בשנת 1890.
הוא נולד למשפחה יהודית פולנית, אביו היה הרשל (צבי) שוורצמן ואימו בתיה שוורצמן לבית מלר. הוא נישא לרבקה שוורצמן לבית ווירני ולהם נולדו חמישה ילדים: דוד, לייב אריה, לובה, מרים ובתיה.
גצל למד באוניברסיטה עריכת דין, אך לא עסק במקצוע זה בחייו. הוא היה תעשיין ועבד כעצמאי בטוצ'ין.
הוא היה חבר בהסתדרות הציונית ותפקד כראש עיריית טוצ'ין (שרוב אזרחיה היו יהודים) בזמן מלחמת העולם השנייה בתפקיד שנקרא "סוליטס" וניהל את ענייני היהודים בעיר מול המשרדים הממשלתיים.
במלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהגיעה הפקודה מראשי הממשל הנאצי להקים בטוצ'ין גטו, פנו הנאצים אל גצל בדרישה שיקים יודנראט שיפעל בראשותו. תחילה, גצל חשש מאוד מהתפקיד אך הבין שאין לו ברירה בנושא זה. כמו כן, יהודי העיר העריכו אותו כדמות סמכותית, טובת לב ועוזרת והפעילו עליו לחץ לקבל מעליו את התפקיד. לבסוף, הוא מונה להיות יושב ראש היודנראט ומינה את מאיר הימלפרב להיות סגנו ואנשים נוספים לכהן כחברים ביודנראט. בזמן כהונתו כיושב ראש היודנראט, גצל ניהל קשרים טובים עם המפקדים הגרמנים ובעזרת כספי שוחד הצליח לדחות במספר חודשים את הקמת הגטו. כשהבין גצל שהנאצים מתכננים לחסל את הגטו ואת תושביו היהודים, הוא החליט להנהיג את המרד הראשון של היהודים בנאצים שיצא לפועל והיווה הפתעה מוחלטת לכוחות הגרמנים. גצל נרצח בידי הנאצים ב-26 בספטמבר 1942, א' סוכות, ט"ו בתשרי ה'תש"ג, לאחר שהסגיר את עצמו לידי הנאצים בסיום המרד.
הנהגת מרד גטו טוצ'ין
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיושב ראש היודנראט, גצל הכיר את המנהיגים הנאצים ואת תוכניותיהם לגבי הגטו. מספר אירועים רמזו לו על העתיד לקרות לגטו. ראשית, הוא שמע מפי התושבים שחזרו מעבודות הכפייה שאסירים אוקראינים חופרים בורות להרג המוני מסביב לגטו. כמו כן, מפקד הגסטפו רמז לגצל על תוכניות הנאצים כלפי הגטו, כשלחש באוזנו במהלך פגישתם:
אני מוכרח להגיד לך שוורצמן, זמנים קשים מאוד יפקדו אותך ואת היהודים שלך.[3]
לפי סימנים אלה ועוד אחרים, הבין גצל כי הוא חייב לפעול מהר למען חייהם של יהודי הגטו. הוא כינס בביתו ישיבה שבה נכחו כמה מצעירי הגטו ובה התחיל לתכנן עימם את המרד. הוא מינה את בנו, דוד שוורצמן, לפקד על המרד. כמו כן, הוא פקד על הצעירים להשיג ולקנות מספר רב ככל הניתן של כלי נשק, בכל מחיר, ואת רוב כלי הנשק הוא מימן מכספו האישי. בנוסף, הוא הזמין כמות גדולה של נפט לגטו בחסות צרכיו של היודנראט. באותו הערב שבו התקיימה הישיבה, גצל והצעירים תכננו את תוכנית הפעולה למרד. ההסכם היה שלוחמי המרד יפזרו בין כל הבתים בגטו חביות נפט, ובעת הפעלת סימן שיוסכם מראש, ידעו תושבי הגטו כי עליהם להצית את בתיהם באמצעות הנפט, למצוא פרצות בגדרות הגטו ולברוח כמה שיותר מהר אל היערות. בזמן זה, כ-60 לוחמי המרד שחולקו לארבע קבוצות לוחמות, יפתחו באש כנגד כוחות הנאצים.
בזמן תפילות יום הכיפורים שנערך ב-21 בספטמבר 1942, כל יהודי הגטו היו מכונסים בבית הכנסת וגצל ניצל את עיתוי זה על מנת לעדכן את כולם לגבי מהלך המרד הקרב ובא. יומיים לאחר מכן, ב-23 בספטמבר 1942, הנאצים הכריזו מצור על הגטו וכוחותיהם החלו להתקבץ מסביבו. גצל ידע שזהו סימן לסופו של הגטו והשמדתו, ולכן לאחר כמה שעות הפיץ את הסימן שהוסכם מראש. בזמן המרד, הוא קרא לכל היהודים לנוס על נפשם ולברוח מהגטו, אך הוא נשאר במקומו ופיקד על הכוחות הלוחמים.
בניו של גצל, דוד ולובה, נהרגו במהלך הקרבות ואשתו רבקה נרצחה על ידי הנאצים בזמן שניסתה לברוח הגטו. בנותיו של גצל, בתיה ומרים הצליחו לברוח ולהגיע לארץ ישראל.
סוף דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמן המרד, גצל נשאר בגטו ופיקד על הכוחות הלוחמים, עד שב-26 בספטמבר 1942, א' סוכות של אותה השנה, כשרוב תושבי הגטו כבר נהרגו או הצליחו לברוח והלחימה הייתה קרובה לקיצה, יצא גצל אל הנאצים. הוא נעמד מול ראשי הגסטפו ולקח אחריות על המרד כשנשאל מי היה אחראי לו. הוא אמר להם כי
הגרמנים ינחלו תבוסה. את נקמת דמנו ינקמו אחרים. לא תשמידו את העם היהודי. לעולם לא נמחל לכם על הדם השפוך.[3]
המפקד הגרמני הוריד מעליו את שעון הזהב שלו ושאל אותו מהי בקשתו האחרונה לפני מותו. גצל ביקש שירו בו בבית הקברות היהודי הסמוך, וכך היה. הוא הובל אל בית הקברות ושם נורה על ידי הנאצים.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באינטרנט ניתן למצוא עדויות של השורדים מגטו טוצ'ין, כתבות שמספרות עליהם וסיפורים שונים על המקום. כמו כן, ישנם ספרים המרכזים חומר רב ומנציחים את זכרם של הנספים. לדוגמה, קיים ספר יזכור על יהודי טוצ'ין המספר את סיפוריהם של יהודים רבים בגטו. כמו כן קיים ספר שנקרא "יהודי טוצ'ין וקריפה מול רוצחיהם" שמביא את עדותם של 24 השורדים מהגטו, וכן את עדותה של מרים קוץ שוורצמן, ביתו של גצל, שמספרת את סיפורו של אביה מנקודת מבטה של ילדה קטנה בגטו. בנוסף על כך, קיימת אנדרטה לזכרם של יהודי טוצ'ין והורינגרוד שנרצחו בשואה, בבית העלמין בחולון וכן בכניסה לעיירה טוצ'ין באוקראינה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אברהם שדה, יהודי טוצ'ין וקריפה מול רוצחיהם, ועד יוצאי טוצ'ין וקריפה ומורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 1990
- א. אבטיחי וח. ב. אילון, אוסף זכרונות ותעודות, כרך שני, קובץ ט"ז-י"ז, ילקוט ווהלין, חשון תשי"ג
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גבורה בעיירות טוצ'ין ולוצק, באתר ההתנגדות היהודית בשואה
- המאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה, באתר "יד ושם"
- ההתקוממות גטו טוצ'ין: המרד הראשון בגרמנים, באתר nrg
- גצל שוורצמן, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
- טוצ'ין, באתר מרכז מורשת יהדות פולין