דף עד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דף עד משנת 1957
דף עד משנת 1999

דף עד לרישום והנצחה של הנספים בשואה הוא טופס שהונפק על ידי מוסד יד ושם כחלק מפרויקט ההנצחה שלו, ובו קרוביהם ומכריהם של קורבנות השואה את פרטיהם. ניתן לקבל טפסים בשפות רבות ולמלא טפסים אלו בשפות רבות.

היסטוריה של דפי העד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יד ושם פעל כבר בתקופת מלחמת העולם השנייה, בעיקר בארץ ישראל ובבריטניה.[דרוש מקור] בשנת 1953 נחקק חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג–1953. חלק מהגדרת תפקידו הוא לשחזר את שמותיהם, פניהם וגורלותיהם האישיים של היהודים שנרצחו בשואה. בהתחלת הדרך נדרש כי על כל דף תהיה חתימת אדם נוסף המאשר את נכונות הפרטים, אך כיום די במילוי הטופס.

במאגר המידע שיצר יד ושם כתוצאה ממילוי טפסים אלו נכללים כשני מיליון דפי עד, ובהם שמות הנספים ופרטיהם האישיים, ובחלקם אף תצלומים. הנתונים עובדו ועברו דיגיטציה, ובחודש נובמבר 2004 הועלו השמות, יחד עם כמיליון שמות נוספים שאוחזרו ממקורות ארכיוניים אחרים ומפרויקטים של מחשוב בכל רחבי העולם, למאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באינטרנט,[1] בתוספת מנוע חיפוש המאפשר למצוא דפים רצויים. כותרת-המשנה למאגר היא ציטטה ממכתבו האחרון של דויד ברגר, בן פשמישל, לפני הירצחו בווילנה ביולי 1941 בגיל 19: "אם יקרה משהו, הייתי רוצה שיהיה אדם שיזכור כי חי מישהו בשם דויד ברגר".[2]

כתוצאה מכך שכל אדם יכול למלא טופס עבור כל אדם אחר, נוצרו כפילויות, ובחלק מהמקרים מופיעים בטפסים שונים נתונים שונים במעט עבור אותו קורבן.

דפי עד הם מקור גנאלוגי יקר ערך, ואף אפשרו מספר מקרי איחוד משפחות.[3]

דף העד בתור אזרחות זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתו הראשונה של דף העד, כפי שנוסחה בשנת 1950, הייתה הענקת "אזרחות זיכרון" של מדינת ישראל לנספים. שמו המקורי של דף העד הוא "דף עד להענקת אזרחות זיכרון לחללי השואה". "דף עד זה הוא התעודה, שבהסתמך עליה תוענק אזרחות זיכרון של מדינת ישראל לקרבן הנרשם", צוין בגיליונו הראשון של כתב העת "ידיעות יד ושם".[4] החותם על דף העד חתם, למעשה, על בקשה להעניק אזרחות זיכרון לנספה שהנציח.

"הסמכות של יד ושם [היא] להעניק 'אזרחות זיכרון' לבני העם היהודי שהושמדו בימי השואה", אמר בן ציון דינור, שר החינוך ולימים יו"ר יד ושם, בדברי הפתיחה לדיונים על החוק בכנסת.[5] הוסיף דינור:

מה משמעותו של מושג זה? הייתי אומר שזהו מושג ישראלי עתיק, זהו 'ויאסף אל עמיו'. 'אזרחות הזכרון' נותנת בטוי משפטי למושג 'נאסף אל עמיו'. כי בעצם מה היתה הכוונה הטמאה של הרוצחים? 'למחות את שם ישראל', לכלותם ולפזר את אפרם, למחות את שמם ואת זכרם. אבל אנחנו – העם כולו, הארץ, המדינה – מקבלת אותם כאזרחיה, אוספת אותם אליה. אזרחות זו מסמלת את השיבה, את ה'יד', את המקום שלהם. לפי החוק נאסוף אותם אלינו ונרשום אותם ברשימת אזרחי ישראל; אם כי לא זכו בחיים לבוא לארץ ולהתאחד עם בני עמם.[6]

זרח ורהפטיג, מראשי הציונות הדתית, אמר: "לאמיתו של דבר, כל היהודים האלה היו אזרחי הארץ. הם לא הספיקו להגיע אל הארץ. נאסוף אותם עכשיו לעמנו, ונעניק להם אזרחות זיכרון." והוסיף שופט בית המשפט העליון משה זילברג: "אזרחות זיכרון זוהי חובה אינדיבידואלית, ואי אפשר להשתחרר מחובת החוק."[7]

באחד מנוסחיו הראשונים של דף העד נכתב לאחר מסירת פרטי הנספה: "אני מבקש/ת להעניק לנ"ל אזרחות זיכרון מטעם מדינת ישראל."[8] דפי העד הראשונים הגיעו ליד ושם מדרום אמריקה בשנת 1954. דפים אלו נועדו לשמש "יסוד להענקת אזרחות הזכרון לקרבנות השואה... על יסוד הדף הזה ובקשת נותן העדות תוענק, כידוע, אזרחות הזכרון על ידי מדינת ישראל לקרבן שלו מוקדש דף העד."[9]

מטרתו הראשונה של דף העד הייתה סמלית: מענה לצורך הנפשי של יצירת קשר מדומיין בין מדינת ישראל והנספים, קשר שיגשר בכוח הרצון על פני זמן ומקום. כדבריה של חברת הכנסת בבה אידלסון (מפא"י) באותו מושב של הכנסת, "אל יכניסו את החוק הזה למסגרת המקובלת ולנוסח שאנחנו רגילים בו, אלא תפעם במחוקקים הרוח המיוחדת של אותה גבורה, של אותה ההקרבה המיוחדת של האם שהחזיקה בידיה את הילד והלכה על קידוש השם".[10] חברי כנסת ממפלגות המזרחי, חרות והציונים הכלליים התבטאו ברוח דומה.

הועלה חשש שאזרחות הזיכרון תגרום "הסתבכויות משפטיות לא רצויות". הענקת אזרחות לנספה על ידי מדינה שטרם התקיימה בעת שנספה, היא בדיה משפטית. אם יהודי מקבל לאחר מותו בשואה אזרחות זיכרון של מדינה שטרם התקיימה בעת הירצחו, האם אין הדבר הופך מדינה זו – ישראל - לאחראית על שאריו? האם אין בכך ויתור על זכויותיהם של הנספה ושאריו לפיצויים או להחזר רכוש, מצד מדינות המגורים או המדינות הרודפות? כמו כן, יהודים בדרום אמריקה – שם בוצעה התוכנית הניסיונית הראשונה של מילוי דפי עד, בשנת 1954 – חששו שאם ימלאו דפי עד על קרוביהם שנספו, הרי שהם מסתכנים בכך שיחשדו בהם ב"נאמנות כפולה" – לישראל ולמדינת מגוריהם.

יד ושם ניסה להפריך חששות אלה: נטען שרוב הקהל היהודי בדרום אמריקה "מתייחס ברצון רב לאזרחות סמלית זו".[11] ולגבי הסיבוך המשפטי של אזרחות כפולה, קבעו מומחים לחוק בינלאומי כי למרות ש"חוקה זו תהיה בעלת אופי היוצא מגדר הרגיל [...] גם המקרה [...] הנהו יוצא מגדר הרגיל. תהא זו משימה ללא תקדים בהחלט, של קביעת אות כבוד, זכרון וסולידריות לקרבנות אותו רצח, שגם הוא חסר תקדים".[12]

במחצית השנייה של שנות ה-80 הובא שוב לידיעת הציבור דבר קיומו של טופס "אזרחות הזיכרון". עלון "חדשות יד ושם" דיווח בגיליונו מחודש מרס 1988 כי "בהתאם להחלטת הכנסת והכרזת נשיא המדינה, מיום כ"ז בניסן תשמ"ז, הוענקה לכל בני העם היהודי שנספו בשואה אזרחות זיכרון של מדינת ישראל." נראה שההחלטה לא הייתה ידועה בציבור הרחב; ביד ושם המשיכו להתקבל בקשות להכרה בנספי השואה כזכאים לאזרחות זיכרון של מדינת ישראל. בשנות ה-90 הגיעו ליד ושם כמאה בקשות בשנה. בשנים האחרונות (שנות העשרה של המאה ה-21) דעך העניין בכך; מדי שנה מגיעות כ-2–3 בקשות בלבד ל"אזרחות זיכרון" עבור נספים בשואה.[13]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, באתר יד ושם.
  2. ^ ראו המכתב ותרגומו באתר מכון משואה.
  3. ^ "קשרים וגילויים": איחודי משפחות ומפגשים הודות לדפי עֵד, באתר יד ושם.
  4. ^ ידיעות יד ושם, 1 (1954), עמ' 4; רוני שטאובר, הלקח לדור: שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תש"ס 2000, עמ' 61.
  5. ^ ידיעות יד ושם 1 (1954), עמ' 3.
  6. ^ ידיעות יד ושם, 6–7 (1956), עמ' 8.
  7. ^ ידיעות יד ושם, 10–11 (1956), עמ' 10.
  8. ^ ידיעות יד ושם 1 (1954), עמ' 5.
  9. ^ ידיעות יד ושם, 2 (1954), עמ' 1, 15.
  10. ^ ידיעות יד ושם, 1 (1954), עמ' 3.
  11. ^ ידיעות יד ושם, 4–5 (1955), עמ' 9.
  12. ^ ידיעות יד ושם, 1 (1954), עמ' 14.
  13. ^ ראיון עם ד"ר אלכסנדר אברהם, מנהל היכל השמות, יד ושם