הקרבות על קוואנאקאג'ימה
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: תקופת סנגוקו | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 1553–1564 (כ־11 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מחוז שינאנו | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 36°38′55″N 138°11′41″E / 36.648611°N 138.194722°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | לא מוחלט | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
הקרבות על קוואנאקאג'ימה (ביפנית: 川中島の戦い) היו סדרת מערכות צבאיות ביפן של תקופת סנגוקו, אשר במסגרתן לחמו שבט טקדה, תחת המצביא טקדה שינגן מיאמאנאשי, נגד שבט ייסוגי, תחת ייסוגי קנשין מניאיגטה. הצדדים לחמו על מישור בין שני נהרות איפה שנמצאת היום העיר נאגנו. על אף כי לא היה מנצח מוחלט לקרבות אלו הם הפכו לבעלי חשיבות מרובה בתרבות ופולקלור היפני והסדירו את טקדה שינגן כאחד המצביאים הגדולים ביותר בהיסטוריה.
חמשת הקרבות הגדולים של קוואנאקאג'ימה התרחשו ב-1553, 1555, 1557, 1561 ו-1564. הגפרור שהצית את התפוצצות הקרבות הללו היו מסעות ההתרחבות הצבאיים השונים שבוצעו על ידי שני השבטים, עד שהם בהכרח מצאו את עצמם זה מול זה. בפרט, טקדה שינגן כבש את פרובינציית שינאנו והביס שבטים רבים וכפה על הבריחה דאימיו מורקמי, אשר קרא לעזרת ייסוגי קנשין, שנענה למאבק נגד שינגן שכן היריבות בין השניים הייתה זה זמן רב ממושכת.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1490 נכנסה יפן לתקופה מכרעת בתולדותיה המכונה סנגוקו-ג'ידאי, או "עידן המדינות הלוחמות". במשך המאה וחצי שנים שלאחר מכן, בקושי תעבור שנה בלי קרב או מערכה שמתרחשת במקום מסוים בארץ. הדאימיו, או "השמות הגדולים" (המכונים במערב כ"אדוני מלחמה"), ששלטו במחוזות יפן הרבים כשליטים פיאודלים, החלו להתמודד אחד נגד השני כדי להגדיל את תחומי השפעתם ואת כוחם של בני משפחתם. עבור מעטים - אלה שהיו להם הכוח הצבאי והכוח הפוליטי להתמודד במאבק - היה זה סיכוי להפוך לשוגון, השליט הצבאי של יפן מזה כמעט חצי מילניום.
באמצע המאה ה-16, המלחמה ביפן השתנתה באופן משמעותי, והושפעה במידה רבה מהמאבק ההולך וגובר בין הדאימיו המתחרים. הסמוראים (שפירושם "אלה המשרתים") היו מרכיבי צבאות הדאימיו והם החלו לגדול במספרם, והוספו לצידם גם חיילי רגלים בעלי מקור של איכרים המאומנים היטב. טירות החלו לשמש כבסיסים לאספקה, למנוחה ועוד. לבסוף, דרך הסחר עם הרפובליקה ההולנדית, כלי הנשק החם, החלו להופיע בצבאות סמוראים החל משנת 1540.
כוחו של הדאימיו, וכך כוחו של שבטו, נבע מהשטחים או הפרובינציות (מחוזות) בהן שלט. עושרם הכלכלי נמדד על ידי הייצור החקלאי של אדמותיהם והוערך בקוקו. קוקו היה כמות האורז שנדרשה כדי להאכיל אדם אחד למשך שנה. קוקו סיפק את המערכת למדידת התשואה השנתית של שדות האורז וקבע גם את מספר החיילים שהדאימיו יכול להרים לצבאותיו, להתחמש ולהאכיל כדי להגן על אדמותיו. מארצות אלה הגיעו גם האנשים שירכיבו את צבא הדאימיו.
הסמוראים, למעשה בני מסורת תורשתיים ושומרי האדון והשבט שלהם, היו צפויים להתגייס ולהצטייד במספר קבוע מראש של חיילים מתחומי השלטון שתחתם, משמע שסמוראים אחזו באדמות. הסמוראים אותם יגייסו הם בני דרגה פחותה הנודעת כ"האשיגארו". כאשר צבא הדאימיו כבש מחוז או טריטוריה אחרת, הסמוראי הנאמן ורב היכולת אשר הראה את מחויבותו במערכה יכול היה לצפות לעלייה בדרג, מה שבתורו יגדיל את עושרו האישי כמו גם את מספר האישים שעכשיו יהיו צפויים לגייס מתחום זה.
כיבוש שטח אחר הביא גם לכך שדאימיו יכול להגדיל את עושרו ואת כוחו הצבאי על ידי כך שהוא יהפוך את האדון הכבוש לבן חסותו, מעין מדינת חסות, ובכך יבטיח את צבאו ועושרו של הנכבש, או על ידי כריתת ברית עם האדון הכבוש על תמיכתו במבצעים צבאיים עתידיים. על פי מערכת כזו ניתן להבין מדוע הדאימיו השלטים עסקו בעוז כה רב בהתרחבות טריטוריאלית. אחת הדוגמאות המעניינות יותר למלחמה טריטוריאלית שכזו הייתה בין דאימיו של מחוזות אכיגו וקאי (גונמה ויאמאנאשי של היום), שבט טקדה.
תחילת המאבק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1553 החל מאבק כוחות אינטנסיבי בין שבט טקדה של מחוז קאי, בהנהגתו של טקדה שינגן, ובין פדרציית המשפחות מורקמי ונגאאו של מחוז ניאיגטה, בפיקודו של ייסוגי קנשין. סכסוך זה הביא ליריבות צבאית ארוכת שנים בין שני הדאימיו הללו שנמשכה עד שנת 1564. בשנת 1547 הוביל שינגן את שבט טקדה לפלישה למישור שינאנו בין השבטים, שטח עשיר שהיה בין הגבול המערבי של יאמשנאשי לגבול הדרומי של גונמה.
במקום לצפות להשמדתם על ידי צבא טקדה החזק, חלק מהדאימיו שבשטחים, כמו שליטי שבט סנאדה, נכנעו לפולש והפכו לבני חסות של שינגן. רבים מהדאימיו האחרים היו נחושים לעמוד בפני הפולשים, והבולטים שבהם היו שבטי מורקמי ויושיקיו. בשנת 1548 הביס שינגן את מורקמי בקרב עקוב מדם באודה-הרה.
משהבין כי אינו יכול לעמוד בפני כוחו של שינגן לבדו, פנה מורקמי בבקשה לסיוע משכנתו בצפון, ייסוגי קנשין, דאימיו מחוז גונמה ומעבר. קנשין הסכים להעניק את עזרתו למורקמי, ועם הברית הזו הובאו שני חילות השבטים החזקים של טקדה וייסוגי לעימות ישיר. בעודו מכין צבאו כדי לסייע למורקמי, שלח קנשין את הקשינדן, או "קורא לנשק"; היה זה מכתב מפורט הקורא לגיוס הסמוראים הנמנים והחזקים ביותר בשטחים. בין הסיבות שניתנו לקריאת הגיוס, היה כלול גם רישום של ההתחייבויות של הסמוראים, כמו כן היה מספר החיילים לפי סוג שהם היו אמורים לספק, הנשק והאספקה, והיכן הם צריכים לרכז את כוחותיהם.
"בנוגע להפרעות בקרב המשפחות השונות של שינאנו וטקדה בקאי בשנה שעברה, זוהי דעתו המכובדת שהדברים ודאי נרגעו. עם זאת, מאז אותה הפעם, הדוגמה של טקדה הרונובו [השם הקודם של טקדה שינגן] לממשלה הייתה מושחתת ורעה.
עם זאת, באמצעות רצון האלים ומקבלת החלטותיו האדיבים של יושימוטו [קיסר יפן], אני, קגטורה [שמו הקודם של קנשין] נמנעתי בסבלנות רבה מכל הפרעה. כעת, הרונובו יצא לאחרונה למלחמה והיא משמשת עובדה שהוא קרע לגזרים את שומרי משפחת אוצ'אי בטירת שינאנו וקצוראיאמה. לפיכך, הוא עבר בינתיים לשטחי שימאצו ואוגורה [בקירוב לשבט ייסוגי]. הצבא שלי יופנה לעבר זה ואני, קגטורה, יוצא למלחמה ואפגוש אותו בחצי הדרך.
למרות סופות שלג או כל סוג של קושי נצא למלחמה ביום ובלילה. חיכיתי בלהט לכך. אם ניתן להרוס את בעלות הברית של אויבינו בשינאנו אז אפילו מעברי אכיגו לא יהיו בטוחים למעבר [ציפייה למאבק קשה].
כעת, לאחר שהדברים הגיעו למצב כזה, הרכיבו את הצבא הבולט שלכם והיו חרוצים בנאמנות, יש לעשות עבודה מכובדת בשלב זה."
— בכבוד רב, קנשין, 1557, חודש שני, יום 16.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחלקים הצפוניים ביותר של מחוז שינאנו, הממוקמת עמוק בלב רכס ההרים המכונה האלפים של יפן, שנפרס על המישור הרחב, ישנו העבר השטוח, בצורת משולש, של קוואנאקאג'ימה. המכונה "האי שבין הנהרות", מכיוון שהוא גובל בצפון בנהר סייגאווה ובדרום מערב בנהר צ'יקומגאווה המצטרף בפינה הצפון מזרחית של המישור.
קוואנאקאג'ימה הפכה ל"שטח ההפקר" בדו-קרב בין שינגן לקנשין. במהלך מאבקם היה מישור זה עד ללא פחות משבעה מפגשים בין יריבים אלה, שרק חמישה מהם נחשבו "קרבות". שלושת הקרבות הראשונים הללו היו רק התכתשויות ראשוניות לעומת הרביעי, שנחשב לקרב קוואנאקאג'ימה הגדול, ונותר אחד הסכסוכים הגדולים והמדממים בתולדות יפן.
הקרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1553 התקדם שינגן הרחק מצפון פרובינציית שינאנו והגיע למישור קוואנאקאג'ימה. שם, ליד מקדש הכימן, הוא פגש את צבאו של קנשין, אך סירב לעמוד בקרב ונסוג. שני הצבאות באו במגע כמה קילומטרים צפונה יותר, אך שוב התנתקו זה מזה. זה היה "הקרב הראשון בקוואנאקאג'ימה", הידוע גם בשם "קרב הפיוז". באוקטובר, כששינגן נסוג מן האזור, קנשין תקף סמוך לאתר מקדש הכימן והביס את צבאו של טקדה.
"הקרב השני של קוואנאקאג'ימה", הידוע גם בשם "קרב סייגאווה", התרחש בשנת 1555. שינגן התקדם על פני מישור קוואנאקאג'ימה עד לנהר סייגאווה ועשה את מחנהו על גבעת אוצוקה, מדרום לנהר. צבאו של קנשין עבר מעמדות הגבעה שלהם עד הנהר וחנה על הגדה הנגדית. במשך ארבעה חודשים ישבו שני הצבאות זה מול זה, כל אחד מהם המתין לשני שיבצע את הצעד הראשון. בסופו של דבר, מול תסיסה פוליטית בקרב בעלות בריתם אשר מרדו, נסוגו שני הצבאות.
"הקרב השלישי בקוואנאקאג'ימה" התרחש בשנת 1557. שינגן התקדם שוב למישור וכבש את קצוראיאמה, מבצר הררי עמוק בשטח ייסוגי. לאחר מכן הוא תקף את טירת אייאמה, ששכנה לאורך מעבר דרך מרכזית לאצ'יגו וצפון מזרחית לזנקו-ג'י, עמדה על ראש הגבעה עם נוף דומיננטי של המישור כולו. קנשין, שצבאו התבסס בטירת זנקו-ג'י, הגיב בשיגור גיחה כדי להקל על הכוחות בטירת אייאמה. שינגן נסוג מיד, ושוב נמנע מקרב גדול עם אויבו.
הקרב הרביעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספטמבר 1561, שני הצבאות עסקו ב"קרב הרביעי על קוואנאקאג'ימה". קנשין, עייף מהפעולה הממושכת נגד שינגן, החליט להשמיד את אויבו הגדול בקרב מכריע אחרון, והצעיד את צבאו בן 18,000 לעבר הפריפריה הצפון מערבית של שטח טקדה. מטרתו הייתה טירת קאיזו, ששלטה על תקשורת טקדה צפונה אל מישור קוואנאקאג'ימה ודרומית למישור דרך מעברי ההרים החיוניים. לאחר חציית נהר סייגאווה וצ'יקומגאווה, הסוגרת את קוואנאקאג'ימה, תפס קנשין עמדה מבוצרת על הר סייג'ויאמה המשקיף על טירת קאיזו. 150 הסמוראים וחסידיהם שגויסו אל קאיזו, אף שהופתעו לחלוטין מהמהלך הזה, הצליחו באמצעות מערכת של אותות שרפה מסודרות להזהיר את שינגן מהסכנה. שינגן הגיב במהירות ועבר לעבר קאיזו עם 16,000 איש.
שינגן חנה על הגדה המערבית של נהר צ'יקומגאווה ליד מבצר אמנומיה. קנשין קיווה להיות במצב להפתיע ולתקוף את אויבו עם הגעתו של האחרון, אך עם הנהר ביניהם נוצר קיפאון. היה צורך במרכיב של הפתעה כדי להוציא צד אחד מאיזון בשביל שהשני יצליח. שינגן עבר ראשון, חצה במהירות את צ'יקומגאווה מתחת לעמדותיו של קנשין והעביר את כל כוחו, שהוגדל בתגבורת לכדי כ-20,000 סמוראים, לטירת קאיזו. כוחו של שינגן לא תוכנן להישאר שם זמן רב, אלא ליישם את תוכניתו של הגנרל משבט טקדה יממוטו קנסוקה, אשר הגה תוכנית מעניינת המכונה מבצע "נקר".
כוח "נקר" של 8,000 איש היה מטפס על הר סייג'ויאמה בחסות לילה "מקיש" על עורפו של קנשין, ומניע את האויב המבוהל אל מחוץ לעמדותיהם, במורד ההר ומעבר צ'יקומגאווה אל האצ'ימנברה, ("מפלס אלוהי המלחמה") למטה. שם ימתין להם הגוף העיקרי של שינגן, שחצה גם הוא את נהר צ'יקומגאווה במהלך לילה. ההרכב אשר שינגן בחר בגופו העיקרי היה הקאקויוקו, או "כנף העגור", שנחשב למערך הטוב ביותר להקיף אויב. בעזרת מערך כיתור (אשר יפעל כ"כנף של עגור") קנשין יתפס בין שני הכוחות, וכוחותיו המוקפים יהרסו.
לדברי סטיבן טרנבול ב"קרבות הסמוראים", מערך הכנף של העגור נפרסה באופן הבא: "מסך של חובבי קשת וקשתים מגנים על הכוחות בעוד גופו העיקרי של הסמוראים, המהווים את הגדוד השני והשלישי, פרושים מאחוריהם כמו כנפיים נסחפות של עגור. כוחות מילואים תומכים במערך מכתר במקביל משני צדי כוח האויב (זהו כוח של לוחמי עילית הנבחרים בפינצטה) ובמרכז גדוד מרכזי חוסם את דרך האויב מקדימה ומסיים הקפה מלאה.
עם עלות השחר למחרת נתקלו כוחותיו של שינגן, שהציצו בערפל המתפזר, למראה צבאו של קנשין שלא נמלט ברואם, כמתוכנן, אלא נטען ישירות לעברם. קנשין, לאחר שקיבל דיווחים על תנועותיו של שינגן, הניח מה יכולה להיות תוכניתו של יריבו, ובהתאם לכך תכנן תמרון נגד. תוך שימוש בכיסוי הלילה כמו אויבו, העביר קנשין את צבאו בחשאיות מוחלטת על פני מוצב אמנומיה, והותיר משמר אחורי של כ-3,000 איש כדי להגן על המוצב, ונפרס מעט מערבית לעמדתו של שינגן.
קנשין אימץ תצורה המכונה קורומה גאקארי, או "גלגל מתפתל", קנשין התנגש באלימות ב"כנף העגור"של שינגן. הגלגל המתפתל היה תמרון לקרב התשה המאפשר להחליף יחידות שהיו תשושות או מדולדלות ביחידה רעננה, ובכך אפשר לתוקף לשמור על הכוח והתנע של ההתקפה. תמרון מאורגן ומורכב בקפידה רבה, שהשימוש בו מעיד על כך שחייליו של קנשין לבטח תרגלו אותו עד לכדי שלמות. על הכוח המרכזי והתוקף של קנשין פיקד אחיו הצעיר, טקדה נובושיג', וכשהגלגל המתפתל של קנשין העסיק לחלוטין את שורות החזית של טקדה, נובושיג' נהרג בקרב קרוב ונואש.
היחידות המובילות של קנשין הורכבו מסמוראים, וכשה"גלגל" התפתח, הלחץ על כוחו של שינגן החל להתבטא כיחידה אחרי יחידה מונעת חזרה מעמדה. "העגור" של שינגן היה מערך תוקף ולא תוכנן להגנה, אך הכוחות שהוציאו אותו לפועל היו ממושמעים היטב וההרכב הצליח להחזיק את עצמו. משהבין שתוכניותיו הנערכות היטב נכשלו, קיבל יממוטו קנסוקה את האחריות לאסון באופן בלעדי, על כן הוא התאבד בביצוע ספוקו (חרקירי).
המומנטום של "הגלגל" הביא אותו עד עכשיו להישג ידו של מטה טקדה, שם ניסה שינגן בלהט לשלוט בצבאו אשר איבד את סדרו. הסמוראים של ייסוגי התעמתו חזיתית עם האטאמוטו, שומר הראש האישי של שינגן.
עוד קודם לסיום המגננה בתקיפה זאת וטקדה שינגן מצא את עצמו לפתע מותקף באופן אישי על ידי לא אחר מאשר קנשין עצמו. שינגן הגן על עצמו בעזרת בול עץ ולחם בעזרת קטאנה. שינגן נתקף בעודו לא מוכן ועל כן לקח שלושה חתכים בשריון גופו ושבעה נוספים בבול העץ שלו עד שאחד משומרי ראשו הסתער קדימה ותקף את קנשין בחנית. דחף החנית קרע את שריונו של קנשין ופגע בסוסו, מה שגרם לבעל החיים לצנוח. אז הגיעו כמה סמוראים אחרים שומרי שינגן ויחד הם הצליחו להבריח את קנשין מהמערכה.
"העגור" של שינגן הונע לאט לאט אל עבר נהר צ'יקומגאווה והסמוראים הטובים ביותר שלו נפלו מסביב, אך למרות העוצמה של ההתקפות המסתובבות ללא הרף, המערך עדיין לא נשבר. כמו שניצחון קנשין נראה מובטח, האחרון הוא הופתע לפתע מהתקפה נואשת כנגד גבו. כוח ה"נקר "של טקדה אשר מנה 8,000 חיילים, לאחר שמצא את עמדות האויב בסייג'ויאמה נטוש ושמע את רעש הקרב למטה, עבר למטה מוצב אמנומיה. שם הם עסקו במאבק נגד השומר האחורי של קנשין בלחימה העזה ביותר של היום, הם הרחיקו את חיילי המוצב ויצאו כדי לתקוף את עורפו של קנשין.
כוחו של קנשין נלכד לפיכך בין הצבתות של מתקפת טקדה, בדיוק כפי שתכנן יממוטו קנסוקה. שינגן הצליח להחזיר לעצמו את השליטה בצבאו וכבר בצהריים הפך מה שנראה כמפלה מפוארת לניצחון גדול. חלק מכוחותיו של שינגן אף הצליחו להחזיר לעצמו את גופתו של נובושיגה, אחיו של שינגן אשר נהרג בקרב. צבא שינגן, מותש מהקרב, לא ניסה להמשיך לרדוף אך האויב בנסיגתו של קנשין. למחרת, בהפוגה, כמה ממפקדיו של קנשין שרפו את מה שנשאר ממוצביהם על הר סייג'ויאמה בזמן ששאר הצבא עבר חזרה עליו ופנה לביתו.
אבדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קוואנאקאג'ימה היה קרב יקר לשני הצדדים. קנשין איבד 72 אחוזים מצבאו, או בערך 12,960 איש, בעוד שינגן, איבד 62 אחוזים מצבאו, או 12,400 איש. באחד הקרבות הגדולים ביותר שנלחמו אי פעם בהיסטוריה היפנית, היווצרות "כנף העגור", כשהוצאה לפועל על ידי כוחות ממושמעים היטב, הוכיחה עצמה מסוגלת לעצור, לפחות באופן זמני, את מערכו של "הגלגל המתפתל".
בספטמבר 1564 שני היריבים נפגשו שוב לקרב החמישי והאחרון בקוואנאקאג'ימה. כשצפו זה מול זה מעבר לנהר סייגאווה, ישבו הצבאות בהתאמה בעמדותיהם במשך 60 יום, ועסקו בהתכתשויות קלות בלבד לפני שנסוגו לבסוף.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרבות בקוואנאקאג'ימה מהווים דוגמה מרתקת לסגנון לוחמת הפאודלים שאפיינה את תקופת סנגוקו וכן את סוג הטקטיקות צבאיות המעוטרות שבחים והמסובכות ביותר שהשתמשו בהם הצבאות. היכולת לבצע תמרונים מורכבים בלילה ואז להרכיב לתצורות טקטיות כה גדולות ומעוצבות דורשת כמויות גדולות של אימון, משמעת והתמחות בנשק אשר מוכחים בבירור על ידי צבאות הדאימיו.
נוסף על כך, ניתן לראות דוגמה טובה והיסטורית לקרבות בקוואנאקאג'ימה, היריבות בין שינגן לקנשין והטקטיקות בהן השתמשו הצבאות בהפקת הסרטים היפנית 'שמיים וארץ'.
בעיר פופוקי, בלב האזור הנשלט בידי טקדה, מדי שנה אלפים מתחפשים ומגיעים להזכיר את הקרבות עם שריון סמוראי, קטאנה, סוסים, כרזות ותופים אשר ממלאים את גדות הנהר שעובר דרך פופוקי.
