וידויים
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אוגוסטינוס |
| שפת המקור | לטינית |
| סוגה | אוטוביוגרפיה, פילוסופיה |
  | |
וידויים (בלטינית: Confessiones) הוא יצירה אוטוביוגרפית מאת התאולוג הנוצרי אוגוסטינוס, המכילה 13 חיבורים שנכתבו בין השנים 397–400 לספירה. היצירה מתארת כיצד נטש אוגוסטינוס את חיי החטא והקדיש את עצמו לאל[1].
סקירה כללית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוגוסטינוס ניהל בצעירותו אורח חיים הולל, ועם זאת קרא ספרות תאולוגית ועיין בדתות ובפילוסופיות שונות. הוא התקשה להחליט באיזו דרך יבחר, ואחרי לבטים הוא בחר בנצרות.
ה"וידויים" מתארים ברובם כישלונות מוסריים. הם תיאור ביקורתי ביותר של חייו של אוגוסטינוס מלידתו ועד להפיכת-הלב שהוא עובר בשנות השלושים שלו. העיקר ביצירה איננו מעשיו של אוגוסטינוס, אלא עולמו הפנימי - סערות הלב, התשוקות והשאיפות, הייאוש והתקווה. אוגוסטינוס אינו מעוניין בתיעוד חייו. הוא מבקש להתוודות וידוי פומבי, לספר לקוראיו על עברו החוטא, כדי לעורר בהם את הרצון לחזור בתשובה ואת האמונה כי שערי תקווה ייפתחו בפניהם כפי שנפתחו בפניו[1].
הנושא העיקרי של וידויים הוא ספקולציה תאולוגית טהורה. החיבור מתחלק לשלושה-עשר ספרים, כאשר בתשעת הספרים הראשונים אוגוסטינוס מכין את הקוראים נפשית לקבלת סמכותו לדבר לא רק בשם התבונה אלא גם בשם האל. בחיבורו זה אוגוסטינוס מגנה את אלה הקשורים בקשרי אהבה עם יצורים בני תמותה.
ספר ראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הספר מתחיל בתיאור ילדותו המוקדמת עד לנערותו בגיל 14. אוגוסטינוס מהרהר בילדותו האישית על מנת להסיק מסקנות אוניברסליות לגבי מהות הילדות: האם טבע האדם אלים מנעוריו, האם הוא נידון לכך בשל החטא הקדמון. בהמשך, הוא מהרהר בהעדפתו לקרוא ספרות חילונית על פני לימוד כתבי הקודש, וכותב שלימים הבין שנענש על כך בצדק.
הפרק גם כולל דיונים ראשוניים בתחום הפילוסופיה של השפה, בדבר האופן שבו אנו רוכשים שפה וידיעות ראשנות על העולם.[2]
ספר שני
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר שלישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר רביעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר הרביעי הוא מספר כי בהיותו צעיר ולפני שהפך לנוצרי, סבל משברון לב עקב קשריו עם ידידו שמת לפתע פתאום. ייסורים אלה היו חסרי חוכמה בהיותם תוצאה של קשרי ידידות עם בן תמותה: "כיצד היה בכוחה של תוגה זו לחדור לנפשי כה בקלות, אלמלא ערערתי את יציבותה בכך שאהבתי בן תמותה כאילו לא ימות לעולם?"[דרוש מקור]
לדעתו צריך לדעת לדחות את הקשרים עם אנשים כאשר הם הופכים לבלעדיים, כי בעולם הזה הכול הוא בן חלוף, הכול נתון להתמוטטות ולכיליון, ובאשר ליצורים בני תמותה יש צורך: "שנפשי לא תהיה קשורה כלל בקשרי אהבה שיחזיקו אותה בשבי כאשר היא מניחה לעצמה לשקוע בתענוגות החושים. כי בעוד שיצורים בני חלוף אלה מעבירים את חייהם ורצים לקראת מותם, הנפש נקרעת על ידי תאוות אלה שהיא חושקת בהן והגורמות לה להתייסר עד אין סוף. כי הנפש משתוקקת מטבעה למצוא מקום מקלט בחיקו של מי שהיא אוהבת. אך אין זה מן האפשר שתמצא מנוח בחיקם של יצורים בני חלוף שאינם בני קיימא ונמצאים במצב של מעבר ושל שינוי תמידי".[3]
אוגוסטינוס, שהתנגד לקשרי אהבה בדרך כלל, אינו שולל אותם כאשר המדובר באהבת האלוהי, כלומר: לא באהבת האל בלבד אלא באהבת הנצחי שבבני האדם, הגורם להם לחדול מלהיות בני תמותה ולהפוך לבני אלמוות: "אהוב את הנפשות באמצעות האלוהי, כי כשלעצמן הן תועות ובנות חלוף, אך באמצעותו הן הופכות ליציבות ובלתי משתנות. ממנו הן מקבלות את יציבותן ובלעדיו הן מתמוטטות ועוברות מן העולם... דבוק באלוהים בחוזקה, והפכת ליציב ואיתן".[4]
ספר חמישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר שישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר שביעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר שמיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר תשיעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]דבר אינו כה מפתיע כמו השלווה האופפת את אוגוסטינוס כאשר הוא מדבר על התנסותו בייסורים. המדובר איננו עוד בתקופת נעוריו לפני שהפך לנוצרי, אלא בתקופה מאוחרת יותר שבה התייסר על מות אמו שהייתה קרובה מאוד ללבו:
"מה שחשתי בלבי, שנתפס בחולשה ילדותית וגרם לי להזיל דמעות, הוכנע באמצעות כוחו של ההיגיון. כי חשבנו שאין זה יאה שבהלוויות אלה נבכה וניתפס לקינות ולאנחות. הן משמשות בדרך כלל כדי להביע צער על המתים שלא ישובו לעולם. תחת זאת מותה של אמי לא היה בו כל צער, כאילו הייתה עדיין בין החיים באמצעות הנצחי שבה." (ספר תשיעי פרק 12).
ספר עשירי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר העשירי הוא עובר מן העבר אל ההווה, לתיאור מצבו הנפשי בשעת כתיבת הדברים ולדיון ארוך במהות הזיכרון. בספר האחד-עשר הוא עוסק בלוגוס, דבר אלוהים הנצחי, שיצר את עולמנו, "החוכמה היא הראשית, ובראשית בראת את השמיים והארץ".[5] מדוע רצה האל לברוא את העולם? על כך אין לאוגוסטינוס תשובה. עם זה, הוא אינו מקבל את ההצעה המבודחת כלשונו, "הוא הכין את הגיהנום למעמיקים [מדי] לחקור".[6] בספרים השנים-עשר והשלושה-עשר הוא עוסק בבריאת העולם, בכנסייה ובתורת הפרשנות הכנסייתית באמצעות פירוש אלגורי לפסוקי הפרק הראשון בספר בראשית.
ספר אחד־עשר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר שנים־עשר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר שלושה־עשר
[עריכת קוד מקור | עריכה]השפעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]'וידויים' היא אחת היצירות המשפיעות ביותר בתולדות התאולוגיה הנוצרית, אך תרומתה חולשת תחומים רבים נוספים כמו פילוסופיה ופסיכולוגיה.
בין השאר, החיבור השפיע על ז'אן-ז'אק רוסו בכתיבת ספרו 'הווידויים' (Les Confessions) ועל ז'אק דרידה בספרו 'ברית-וידוי' (Circonfession) המתכתב עם שניהם.
בנוסף, הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית-דתית של סרן קירקגור הושפעה באופן ניכר מדיוניו של אוגוסטינוס על מהות חייו ב'וידויים'.[7] לודוויג ויטגנשטיין, טען שהספר 'וידוים' הוא ככל הנראה הספר הרציני ביותר שנכתב אי פעם.[8] ויטגנשטיין מתפלמס עם תפיסת מקור השפה של אוגוסטינוס המופיע בספר זה, בפרק הראשון של 'חקירות פילוסופיות'.[9]
תרגומים לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- וידויי אוגוסטינוס הקדוש. תרגום עברי (על פי האוריגינל הרומי) עם מבוא קצר והערות שונות מאת המתרגם פּ. לֶבֶר-טוֹב. לונדון, Luzac, תרס"ח (1908). העתק דיגיטלי בתוך Internet Archive.
- וידויים. תרגם מלטינית והוסיף מבוא, הערות ואחרית דבר: אביעד קליינברג. תל אביב: המוסד לתרגומי מופת, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, 2001.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- וידויי אוגוסטינוס הקדוש בתרגום פ. לבר-טוב
- אוגוסטינוס, וידויים (באנגלית)
- אביעד קליינברג, אחרית דבר ל"וידויים" מאת אוגוסטינוס, אתר אוניברסיטת תל אביב
- וידויים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 אוגוסטינוס, תרגום: אביעד קליינברג, וידויים, ידיעות ספרים, 2001, עמ' 24-25 (מתוך המבוא לספר)
- ^ ספר ראשון §13
- ^ ספר רביעי §10
- ^ ספר רביעי §12
- ^ ספר עשירי §11
- ^ ספר עשירי §14
- ^ Robert B. Puchniak, Kierkegaard’s “Self” and Augustine’s Influence, Kierkegaard Studies Yearbook 2011, 2011-11-16, עמ' 181–194 doi: 10.1515/9783110236514.181
- ^ Monk, Ray. "The 'Verificationist Phase'". Ludwig Wittgenstein: The Duty of Genius. p. 283.
- ^ לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות; תרגמה מגרמנית והקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס ('ספרי מופת פילוסופיים') תשנ"ה 1995. §1
