לדלג לתוכן

תבונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תבונה היא היכולת של יישום מודע של לוגיקה על ידי הסקת מסקנות תקפות ממידע חדש או קיים, במטרה לחפש את האמת.[1][2] היא קשורה לפעילויות אנושיות אופייניות כגון פילוסופיה, דת, מדע, שפה ומתמטיקה, ונחשבת בדרך כלל ליכולת מובחנת המצויה אצל בני אדם.[3][4][5] התבונה מכונה לעיתים רציונליות,[6][7][8][9] אם כי המונח האחרון נכון יותר ליישום שלה.

הנמקה כרוכה בשימוש בתהליכים סמי רציונליים של חשיבה וקוגניציה כדי לבצע אקסטרפולציה מהידע הקיים של האדם ליצירת ידע חדש, וכרוכה בשימוש באינטלקט. תחום הלוגיקה חוקר את הדרכים שבהן בני אדם יכולים להשתמש בהנמקה פורמלית כדי לייצר טיעונים תקפים לוגית ומסקנות נכונות.[10] ניתן לחלק את ההנמקה לצורות של חשיבה לוגית, כגון דדוקציה (הסקה מהכלל אל הפרט), אינדוקציה (הסקה מהפרט אל הכלל) ואבדוקציה (הסקה להסבר הטוב ביותר).

אריסטו הבחין בין הנמקה דיסקורסיבית לוגית (התבונה עצמה) לבין אינטואיציה (הנמקה אינטואיטיבית),[11] שבה תהליך ההנמקה באמצעות אינטואיציה גם אם הוא תקף עשוי לנטות לכיוון האישי והסובייקטיבי המעורפל. במסגרות חברתיות ופוליטיות מסוימות, אופני הנמקה לוגיים ואינטואיטיביים עשויים להתנגש, בעוד שבהקשרים אחרים אינטואיציה ותבונה פורמלית נתפסות כמשלימות ולא כיריבות. לדוגמה, במתמטיקה, אינטואיציה נדרשת לעיתים קרובות לתהליכים היצירתיים הכרוכים בהגעה להוכחה פורמלית, שהיא ככל הנראה המשימה הקשה ביותר של ההנמקה פורמלית.

הנמקה, כמו הרגל או אינטואיציה, היא אחת הדרכים שבהן החשיבה עוברת מרעיון אחד לרעיון קשור. לדוגמה, הנמקה היא האמצעי שבו אנשים רציונליים מבינים את המשמעות של מידע חושי מסביבתם, או ממשיגים דיכוטומיות מופשטות כגון סיבה ותוצאה, אמת ושקר, או טוב ורע. הנמקה, כחלק מקבלת החלטות ניהולית, מזוהה גם באופן הדוק עם היכולת לשינוי עצמי מודע, במונחים של מטרות, אמונות, עמדות, מסורות ומוסדות, ולכן עם היכולת לחירות והגדרה עצמית.[12][13][14]

פסיכולוגים ומדענים קוגניטיביים ניסו לחקור ולהסביר כיצד אנשים מנמקים, למשל אילו תהליכים קוגניטיביים ועצביים מעורבים, וכיצד גורמים תרבותיים משפיעים על ההיסקים שאנשים מסיקים. תחום ההנמקה הממוחשבת חוקר כיצד ניתן או לא ניתן למדל הנמקה באופן חישובי. פסיכולוגיה השוואתית עוסקת בין היתר בשאלה האם בעלי חיים שאינם בני אדם מסוגלים להנמקה.

אטימולוגיה ומילים קשורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית ובשפות אירופאיות מודרניות אחרות, המילה "Reason" ומילים קשורות מייצגות מילים ששימשו תמיד לתרגום מונחים לטיניים ויווניים קלאסיים במשמעותם הפילוסופית.

  • המונח המקורי ביוונית היה "לוגוס" (λόγος), השורש של המילה האנגלית המודרנית "לוגיקה", אך גם מילה שיכולה להתפרש, למשל, כ"דיבור", "הסבר" או "חשבון" (של כסף שטופל).[15][16]
  • כמונח פילוסופי, המילה "לוגוס" תורגמה במשמעויותיה הלא-לשוניות ללטינית כ"רציו" (ratio). במקור, לא היה זה רק תרגום ששימש לפילוסופיה, אלא גם תרגום נפוץ ל"לוגוס" במובן של חשבון כספי.[17]
  • המילה הצרפתית "raison" נגזרת ישירות מלטינית, וזו המקור הישיר למילה האנגלית "reason".[18]

הפילוסופים הראשונים שפרסמו באנגלית, כגון פרנסיס בייקון, תומאס הובס וג'ון לוק, כתבו גם באופן שגרתי בלטינית ובצרפתית, והשוו את המונחים שלהם ליוונית, כשהם מתייחסים למילים "לוגוס", "רציו", "raison" ו-"reason" כניתנות להחלפה. המשמעות של המילה "reason" במובנים כמו "תבונה אנושית" חופפת במידה רבה גם ל"רציונליות", והתואר של "reason" בהקשרים פילוסופיים הוא בדרך כלל "רציונלי", ולא "מנומק" או "סביר".[19][20] פילוסופים מסוימים, הובס למשל, השתמשו גם במילה ratiocination כמילה נרדפת ל"הנמקה" (reasoning).

בניגוד לשימוש ב"תבונה" כשם עצם מופשט, סיבה (a reason) היא שיקול המסביר או מצדיק אירועים, תופעות או התנהגות.[18] סיבות מצדיקות החלטות, סיבות תומכות בהסברים של תופעות טבע, וניתן לתת סיבות כדי להסביר את פעולותיהם (התנהגותם) של יחידים.

המילים קשורות באופן הבא: שימוש בתבונה, או הנמקה, פירושו מתן סיבות טובות. לדוגמה, בעת הערכת החלטה מוסרית,

"מוסריות היא, לכל הפחות, המאמץ להנחות את התנהגותו של אדם על ידי תבונה כלומר, לעשות את מה שיש את הסיבות הטובות ביותר לעשותו תוך מתן משקל שווה [וברור] לאינטרסים של כל אלה המושפעים ממה שהאדם עושה."[21]

— ג'יימס רייצ'לס

היסטוריה פילוסופית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרנסיסקו דה גויה, תרדמת התבונה מולידה מפלצות, סביבות 1797.

הטענה שהתבונה מעניקה לאנושות מעמד מיוחד בטבע נחשבת למאפיין מגדיר של הפילוסופיה המערבית ולאחר מכן של המדע המערבי המודרני, החל מיוון הקלאסית. פילוסופיה יכולה להיות מתוארת כדרך חיים המבוססת על תבונה, בעוד שתבונה הייתה אחד הנושאים המרכזיים לדיון פילוסופי מאז העת העתיקה. התבונה מתוארת לעיתים קרובות כרפלקסיבית, או "מתקנת את עצמה", וביקורת התבונה מאז ומתמיד הייתה נושא מרכזי בפילוסופיה.[22]

פילוסופיה קלאסית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבור פילוסופים קלאסיים רבים, הטבע הובן באופן טלאולוגי, כלומר לכל סוג של דבר יש תכלית מוגדרת שמשתלבת בתוך סדר טבעי שגם לו יש מטרות. לפי חלק מהסברות החל מפיתגורס או הרקליטוס, נאמר שאפילו ליקום יש תבונה.[23] תבונה, לפי תפיסה זו, אינה רק תכונה שבני אדם מחזיקים בה במקרה. התבונה נחשבה לבעלת מעמד גבוה יותר מתכונות אחרות של הטבע האנושי, משום שהיא משהו שבני אדם חולקים עם הטבע עצמו, ומקשרת חלק אלמותי לכאורה של הנפש האנושית עם הסדר האלוהי של הקוסמוס. בתוך הנפש או הנשמה האנושית (פסיכה), התבונה תוארה על ידי אפלטון כמלך הטבעי שצריך לשלוט על החלקים האחרים, כגון האומץ (thumos) והתשוקה. אריסטו, תלמידו של אפלטון, הגדיר את בני האדם כ"חיות רציונליות", והדגיש את התבונה כמאפיין של טבע האדם. הוא תיאר את האושר האנושי העליון או הרווחה (אודימוניה) כחיים הנחיים באופן עקבי, מצוין ושלם בהתאם לתבונה.[11]

המסקנות שנגזרו מהדיונים של אריסטו ואפלטון בנושא זה הן מהשנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הפילוסופיה.[24] אך הסברים טלאולוגיים כגון זה של אריסטו השפיעו מאוד על אלו שניסו להסביר את התבונה באופן התואם למונותאיזם ולאלמוות ולאלוהות של הנשמה האנושית. לדוגמה, בתיאור הנאופלטוני של פלוטינוס, ליקום יש נשמה אחת, שהיא מושב כל התבונה, ונשמותיהם של כל האנשים הן חלק מנשמה זו. התבונה היא עבור פלוטינוס הן ספקית הצורה לדברים חומריים, והן האור שמחזיר את נשמות האנשים לקו אחד עם מקורן.[25]

פילוסופיה נוצרית ומוסלמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשקפה הקלאסית על התבונה אומצה על ידי הכנסייה המוקדמת.[26] הגדולים מבין אבות הכנסייה ומורי הכנסייה המוקדמים, כגון אוגוסטינוס, בסיליוס הגדול וגרגוריוס מניסה, היו פילוסופים נאופלטוניים לא פחות משהיו תאולוגים נוצרים, והם אימצו את ההשקפה הנאופלטונית על התבונה האנושית והשלכותיה על יחס הכנסייה לבריאה, לבני האדם ולאלוהים.

התפיסה הנאופלטונית של ההיבט הרציונלי של הנשמה האנושית אומצה באופן נרחב על ידי פילוסופים מוסלמים בימי הביניים וממשיכה להיות בעלת משמעות בפילוסופיה איראנית.[24] כאשר החיים האינטלקטואליים האירופיים הגיחו מחדש מימי הביניים, המסורת הפטריסטית הנוצרית והשפעתם של מלומדים מוסלמים מוערכים כמו אבן רושד ואבן סינא תרמו להתפתחות ההשקפה הסכולסטית על התבונה, שהניחה את היסוד להבנתנו המודרנית של מושג זה.[27]

בין הסכולסטיקנים שהסתמכו על המושג הקלאסי של התבונה לפיתוח הדוקטרינות שלהם, בלט במיוחד תומאס אקווינס, שהציב מושג זה בלב משפט הטבע שלו. בדוקטרינה זו, תומאס מסיק כי מכיוון שלבני אדם יש תבונה ומכיוון שהתבונה היא ניצוץ של האלוהי, כל חיי אדם הם בעלי ערך שלא יסולא בפז, כל בני האדם שווים, וכל אדם נולד עם סט אינטרינזי וקבוע של זכויות יסוד.[28] על יסוד זה, רעיון זכויות האדם ייבנה מאוחר יותר על ידי תאולוגים ספרדים מאסכולת סלמנקה.

סכולסטיקנים אחרים, כמו רוג'ר בייקון ואלברטוס מגנוס, הלכו בעקבותם של מלומדים מוסלמים כגון אבן אל-היית'ם, והדגישו את התבונה כיכולת אנושית אינטרינזית לפענח את הסדר הנברא ואת המבנים המונחים בבסיס המציאות הפיזית שאנו חווים. פרשנות זו של התבונה הייתה מכרעת להתפתחות השיטה המדעית באוניברסיטאות המוקדמות של שלהי ימי הביניים.[29]

תבונה ממוקדת-סובייקט בפילוסופיה המודרנית המוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת החדשה המוקדמת התאפיינה במספר שינויים משמעותיים בהבנת התבונה שהחלו באירופה. אחד השינויים החשובים ביותר היה שינוי בהבנה המטאפיזית של בני אדם. מדענים ופילוסופים החלו להטיל ספק בהבנה הטלאולוגית של העולם.[30] הטבע לא הונח עוד כדמוי-אדם, בעל מטרות או תבונה משלו, וטבע האדם לא הונח עוד כפועל לפי משהו אחר מלבד אותם "חוקי טבע" המשפיעים על דברים דוממים. הבנה חדשה זו דחקה בסופו של דבר את תפיסת העולם הקודמת שנבעה מהבנה רוחנית של היקום.

רנה דקארט

בהתאם לכך, במאה ה-17,דחה רנה דקארט מפורשות את המושג המסורתי של בני אדם כ"חיות רציונליות", והציע במקום זאת שהם אינם אלא "דברים חושבים" בדומה ל"דברים" אחרים בטבע. כל יסודות הידע מחוץ להבנה זו היו, אפוא, נתונים לספק.

בחיפושו אחר יסוד לכל ידע אפשרי, דקארט הטיל ספק ב"כל" ידע "למעט" זה של הנפש עצמה בתהליך החשיבה:

בזמן זה אינני מקבל דבר שאינו נכון בהכרח. אני אפוא בדיוק שום דבר מלבד דבר חושב; כלומר, נפש, או אינטלקט, או הבנה, או תבונה, מילים שאת משמעותן לא ידעתי קודם לכן.[31]

מסקנה זו נודעה בסופו של דבר כתבונה אפיסטמולוגית או "ממוקדת-סובייקט", משום שהיא מבוססת על "הסובייקט היודע", התופס את שאר העולם ואת עצמו כקבוצה של אובייקטים למחקר, ולשליטה מוצלחת, על ידי יישום הידע שנצבר באמצעות מחקר כזה. בשבירת המסורת ועם הוגים רבים שבאו בעקבותו, דקארט לא חילק במפורש את הנשמה הלא-גשמית לחלקים, כגון תבונה ואינטלקט, אלא תיאר אותם במקום זאת כישות לא-גשמית אחת בלתי ניתנת לחלוקה.

בן דורו של דקארט, תומאס הובס, תיאר את התבונה כגרסה רחבה יותר של "חיבור וחיסור" שאינה מוגבלת למספרים.[32] הבנה זו של התבונה מכונה לעיתים תבונה "חישובית". בדומה לדקארט, הובס טען כי "שום שיח שהוא, אינו יכול להסתיים בידע מוחלט של עובדה, בעבר או בעתיד", אלא ש"חוש וזיכרון" הם ידע מוחלט.[33][34]

בסוף המאה ה-17 ובמהלך המאה ה-18, ג'ון לוק ודייוויד יום פיתחו את קו המחשבה של דקארט עוד יותר. יום לקח אותו לכיוון סקפטי במיוחד, והציע שלא תיתכן אפשרות להסקה דדוקטיבית של יחסי סיבה ותוצאה, ולכן שום ידע אינו מבוסס על תבונה בלבד, גם אם נראה אחרת.[35][36]

יום העיר באופן מפורסם כי:

"איננו מדברים בצורה קפדנית ופילוסופית כשאנו מדברים על המאבק בין רגש לתבונה. התבונה היא, וצריכה להיות רק עבד לרגשות, ולעולם לא יכולה להתיימר לשום תפקיד אחר מאשר לשרת ולציית להם."

— דייוויד יום, מסכת על טבע האדם, על המניעים המשפיעים על הרצון,כרך II.3,

[37]
יום גם לקח את הגדרת התבונה שלו לקיצוניות לא אורתודוקסית בטענה, שלא כמו קודמיו, שהתבונה האנושית אינה שונה איכותנית מהגיית רעיונות אינדיבידואליים, או משיפוטים המקשרים בין שני רעיונות,[38] וכי:

"התבונה אינה אלא אינסטינקט נפלא ובלתי מובן בנשמותינו, הנושא אותנו לאורך רכבת רעיונות מסוימת, ומעניק להם תכונות מסוימות, בהתאם למצבים וליחסים הספציפיים שלהם."

— דייוויד יום, מסכת על טבע האדם, על תבונת בעלי־החיים,כרך I.3,

[39] מכך נבע שלבעלי חיים יש תבונה, רק הרבה פחות מורכבת מהתבונה האנושית.

במאה ה-18, עמנואל קאנט ניסה להראות שיום טעה על ידי הדגמה ש"אני" "טרנסצנדנטלי" הוא תנאי הכרחי לכל ניסיון. לכן, הציע קאנט, על בסיס "אני" שכזה, ניתן למעשה להפעיל תבונה הן על התנאים והן על הגבולות של הידע האנושי. וכל עוד גבולות אלה מכובדים, התבונה יכולה לשמש ככלי של המוסר, הצדק, האסתטיקה, התאוריות של הידע (אפיסטמולוגיה) וההבנה.[40]

תבונה מהותית ופורמלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסוחו של קאנט, שכתב כמה מהחיבורים המודרניים המשפיעים ביותר בנושא, ההישג הגדול של התבונה (Vernunft בגרמנית) הוא שהיא מסוגלת להפעיל סוג של חקיקה אוניברסלית. קאנט הצליח אפוא לנסח מחדש את הבסיס להנמקה מוסרית-מעשית, תאורטית ואסתטית על "חוקים" אוניברסליים.

כאן, תבונה מעשית(אנ') היא הניסוח המחוקק-לעצמו או השולט-בעצמו של נורמות אוניברסליות, ותבונה תאורטית היא הדרך שבה בני אדם מציבים חוקי טבע אוניברסליים.[41][42]

תחת התבונה המעשית, האוטונומיה המוסרית או החירות של אנשים תלויה ביכולתם, להתנהג על פי חוקים הניתנים להם, על ידי הפעלה נכונה של תבונה זו. זאת בניגוד לצורות מוסר קודמות, שהיו תלויות בהבנה דתית ופרשנות, או בטבע, לתוכנן.[43]

לפי קאנט, בחברה חופשית כל אדם חייב להיות מסוגל לחתור למטרותיו כראות עיניו, כל עוד פעולותיו תואמות לעקרונות הניתנים על ידי התבונה. הוא ניסח עיקרון כזה, הנקרא "הצו הקטגורי", שיצדיק פעולה אם ורק אם ניתן להפוך אותה לאוניברסלית:

עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי.[44]

בניגוד ליום, קאנט התעקש שניתן להשתמש בתבונה עצמה כדי למצוא פתרונות לבעיות מטאפיזיות, במיוחד גילוי יסודות המוסר. קאנט טען שניתן למצוא פתרונות אלה בעזרת ה"לוגיקה טרנסצנדנטלית" שלו, שבניגוד ללוגיקה רגילה אינה רק מכשיר שניתן להשתמש בו באדישות, כפי שהייתה עבור אריסטו, אלא מדע תאורטי בפני עצמו והבסיס לכל האחרים.[45][41][46]

לפי יורגן הברמאס, "האחדות המהותית" של התבונה התפרקה בעת החדשה, כך שאינה יכולה עוד לענות על השאלה "כיצד עלי לחיות?". במקום זאת, אחדות התבונה חייבת להיות פורמלית בלבד, או "פרוצדורלית". הוא תיאר אפוא את התבונה כקבוצה של שלושה תחומים אוטונומיים (על פי המודל של שלוש הביקורות של קאנט):

  • תבונה קוגניטיבית-אינסטרומנטלית: סוג התבונה המופעל על ידי המדעים; משמשת לתצפית על אירועים, לחיזוי ולשליטה בתוצאות, ולהתערבות בעולם על בסיס השערותיה.
  • תבונה מוסרית-מעשית: מה שאנו משתמשים בו כדי לשקול ולדון בסוגיות בתחום המוסרי והפוליטי, על פי נהלים הניתנים לאוניברסליזציה (בדומה לצו הקטגורי של קאנט).
  • תבונה אסתטית: מצויה בדרך כלל ביצירות אמנות וספרות, ומקיפה את הדרכים החדשניות לראות את העולם ולפרש דברים שפרקטיקות אלה מגלמות.

עבור הברמאס, שלושת התחומים הללו הם נחלתם של מומחים, ולכן צריכים להיות מתווכים עם "עולם החיים"(אנ') על ידי פילוסופים. בציור תמונה כזו של התבונה, קיווה הברמאס להדגים כי על אובדן האחדות המהותית של התבונה, שחברות קדם-מודרניות יכלו לענות באמצעותו על שאלות על החיים הטובים, ניתן לפצות על ידי אחדות הנהלים הפורמליים של התבונה.[47]

ביקורת התבונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמאן, הרדר, קאנט, הגל, קירקגור, ניטשה, היידגר, פוקו, רורטי ופילוסופים רבים אחרים תרמו לדיון על מה משמעות התבונה, או מה היא צריכה להיות. חלקם, כמו קירקגור, ניטשה ורורטי, היו סקפטיים לגבי תבונה ממוקדת-סובייקט, אוניברסלית או אינסטרומנטלית, ואפילו סקפטיים לגבי התבונה ככלל. אחרים, כולל הגל, האמינו שהיא טשטשה את חשיבות האינטרסובייקטיביות, או ה"רוח" בחיי האדם, והם ניסו לשחזר מודל של מה שהתבונה צריכה להיות.

הוגים מסוימים כמו פוקו למשל, מאמינים שישנן צורות אחרות של תבונה, מוזנחות אך חיוניות לחיים המודרניים, ולהבנתנו את המשמעות של חיים על פי התבונה.[22] אחרים מציעים שאין רק תבונה או רציונליות אחת, אלא מערכות אפשריות מרובות של תבונה או רציונליות העשויות להתנגש (במקרה זה אין מערכת על-רציונלית שניתן לפנות אליה כדי לפתור את הסכסוך).[48][49]

בעשורים האחרונים הועלו מספר הצעות ל"הכוונה מחדש" של ביקורת זו על התבונה, או להכרה ב"קולות האחרים" או ב"מחלקות החדשות" של התבונה:

לדוגמה, בניגוד לתבונה ממוקדת-סובייקט, הברמאס הציע מודל של תבונה תקשורתית(אנ') הרואה בתבונה פעילות שיתופית במהותה, המבוססת על עובדת האינטרסובייקטיביות הלשונית.[50]

ניקולאס קומפרידיס(אנ') הציע השקפה רחבה יותר על התבונה כ"מכלול הפרקטיקות התורמות לפתיחה ולשימור הפתיחות" בעניינים אנושיים, והתמקדות באפשרויות של התבונה לשינוי חברתי.[51][13]

הפילוסוף צ'ארלס טיילור, בהשפעת הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-20 מרטין היידגר, הציע שהתבונה צריכה לכלול את כושר החשיפה, הקשור לאופן שבו אנו מבינים דברים בחיי היומיום, כ"מחלקה" חדשה של התבונה.[52]

במאמר "מהי נאורות?", הציע מישל פוקו ביקורת המבוססת על ההבחנה של קאנט בין שימושים "פרטיים" ו"ציבוריים" בתבונה:[53]

תבונה פרטית
התבונה המשמשת כאשר אדם הוא "בורג במכונה" או כאשר למישהו "יש תפקיד למלא בחברה ועבודות לבצע: להיות חייל, לשלם מיסים, להיות אחראי על קהילה, להיות עובד מדינה"
תבונה ציבורית
התבונה המשמשת "כאשר אדם מנמק כיצור סביר (ולא כבורג במכונה), כאשר אדם מנמק כחבר באנושות הסבירה"; בנסיבות אלה, "השימוש בתבונה חייב להיות חופשי וציבורי"

השוואה למושגים קשורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבונה לעומת לוגיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – לוגיקה

נהוג להשתמש לעיתים במונחים "לוגיקה" או "לוגי" בצורה זהה ל"תבונה" או "רציונלי", או שלעיתים הלוגיקה נתפסת כצורה הטהורה או המוגדרת ביותר של התבונה:

"לוגיקה עוסקת בהנמקה – במעבר מהנחות למסקנה... כשאתה עוסק בלוגיקה, אתה מנסה להבהיר את ההנמקה ולהפריד בין הנמקה טובה לרעה."[54]

בכלכלה מודרנית, מתבצעת ההנחה כי בחירה רציונלית שקולה לבחירה עקבית מבחינה לוגית.[55]

עם זאת, ניתן לחשוב על תבונה ולוגיקה כנפרדות אם כי הלוגיקה היא היבט חשוב אחד של התבונה. הסופר דאגלס הופשטטר, בספרו גדל, אשר, באך, מאפיין את ההבחנה כך: לוגיקה נעשית בתוך מערכת בעוד שתבונה נעשית מחוץ למערכת בשיטות כגון דילוג על שלבים, עבודה לאחור, שרטוט דיאגרמות, הסתכלות על דוגמאות, או בדיקה מה קורה אם משנים את כללי המערכת.[56] הפסיכולוגים מארק ה. ביקהרד ורוברט ל. קמפבל טוענים ש"אי אפשר פשוט להטמיע רציונליות בלוגיקה"; הם מציינים ש"הידע האנושי בלוגיקה ובמערכות לוגיות התפתח" לאורך זמן באמצעות הנמקה, ומערכות לוגיות "אינן יכולות לבנות מערכות לוגיות חדשות חזקות מעצמן", כך שהנמקה ורציונליות חייבות לכלול יותר ממערכת לוגיקה.[57][58] הפסיכולוג דייוויד מושמן, בציטוט ביקהרד וקמפבל, טוען ל"תפיסה מטה-קוגניטיבית של רציונליות" שבה התפתחות התבונה של אדם "כרוכה בהגברת המודעות והשליטה (שלו) בהיסקים לוגיים ואחרים".[58][59]

תבונה היא סוג של חשיבה, ולוגיקה כרוכה בניסיון לתאר מערכת של כללים פורמליים או נורמות של הנמקה נאותה.[58] הכתבים המערביים העתיקים ביותר ששרדו המתייחסים במפורש ובאופן שיטתי לכללים שבהם פועלת התבונה, הם עבודותיו של הפילוסוף היווני אריסטו, במיוחד האנליטיקה שמלכתחילה ו"האנליטיקה שבדיעבד".[60] אף על פי שליוונים הקדמונים לא הייתה מילה נפרדת ללוגיקה כמובחנת משפה ומתבונה, המילה החדשה שטבע אריסטו "סילוגיזם" (סילוגיסמוס) זיהתה את הלוגיקה בבירור בפעם הראשונה כתחום לימוד נפרד.[61] כאשר אריסטו התייחס ל"לוגי" (hē logikē), הוא התייחס באופן רחב יותר לחשיבה רציונלית.[62]

תבונה לעומת חשיבה סיבתית וחשיבה סמלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – סיבתיות, סמל

כפי שציינו פילוסופים כמו הובס, לוק ויום, בעלי חיים מסוימים מסוגלים בבירור גם כן לסוג של "חשיבה אסוציאטיבית", אפילו עד כדי קישור בין סיבות לתוצאות. כלב שנבעט פעם אחת, יכול ללמוד לזהות את סימני האזהרה ולהימנע מבעיטה בעתיד, אך אין זה אומר שלכלב יש תבונה במובן הקפדני של המילה. זה גם לא אומר שבני אדם הפועלים על בסיס ניסיון או הרגל משתמשים בתבונתם.[63]

תבונה אנושית דורשת יותר מיכולת לקשר בין שני רעיונות – גם אם שני רעיונות אלה עשויים להיות מתוארים על ידי אדם חושב כסיבה ותוצאה – תפיסות של עשן, למשל, וזיכרונות של אש. כדי שהתבונה תהיה מעורבת, הקישור בין העשן לאש צריך להיחשב בדרך שניתן להסביר, למשל כסיבה ותוצאה. בהסבר של לוק, למשל, התבונה דורשת שימוש מנטלי ברעיון שלישי כדי לערוך השוואה זו באמצעות סילוגיזם.[64]

באופן כללי יותר, לפי צ'ארלס פירס, תבונה במובן הקפדני דורשת את היכולת ליצור ולתמרן מערכת של סמלים, כמו גם אינדקסים ואיקונים, כאשר לסמלים יש קשר נומינלי בלבד, אם כי מוסכם, לכל אחד מהם (למשל) עשן או אש.[65] דוגמה אחת למערכת כזו של סמלים וסימנים היא שפה.

הקשר של התבונה לחשיבה סמלית הובע בדרכים שונות על ידי פילוסופים. תומאס הובס תיאר את יצירתם של "סימנים, או הערות של זיכרון" כ"דיבור".[66] הוא השתמש במילה speech כגרסה האנגלית למילה היוונית לוגוס כך שדיבור לא חייב להיות דבר שמועבר או נמסר בתקשורת בין־אישית.[66] כאשר דיבור כזה אכן מועבר, הוא נעשה לשפה, והסימנים, הרשימות או אמצעי הזיכרון נקראים אצל הובס "Signes". אם הולכים אחורה עוד יותר, אף שאריסטו הוא מקור מרכזי לרעיון שלפיו רק בני אדם ניחנים בתבונה (לוגוס), הוא מציין כי בעלי חיים בעלי דמיון, אשר תפיסות החושים שלהם יכולות להתמיד, הם הקרובים ביותר להחזיק במשהו הדומה להנמקה ולנואוס; ואף משתמש במקום אחד במונח לוגוס כדי לתאר את ההבחנות שבעלי חיים מסוגלים לקלוט במצבים כאלה.[67]

תבונה, דמיון, מימזיס וזיכרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – דמיון, מימזיס, זיכרון

תבונה ודמיון מסתמכים על תהליכים מנטליים דומים.[68] דמיון אינו מצוי רק בבני אדם. אריסטו טען שפנטזיה (דמיון: מה שיכול להחזיק דימויים או פנטזמטה) ופרונאין (סוג של חשיבה שיכולה לשפוט ולהבין במובן מסוים) קיימים גם בבעלי חיים מסוימים.[69] לדבריו, שניהם קשורים ליכולת התפיסה הראשונית של בעלי חיים, האוספת את תפיסות החושים השונים ומגדירה את סדר הדברים הנתפסים ללא הבחנה באוניברסלים, וללא שיקול דעת או לוגוס. אך זו עדיין לא תבונה, משום שהדמיון האנושי שונה מזה של בעלי החיים.

טרנס דיקון ומרלין דונלד, בכתיבתם על מקור השפה, מקשרים את התבונה לא רק לשפה, אלא גם למימזיס. הם מתארים את היכולת ליצור שפה כחלק ממודל פנימי של מציאות, וספציפי לאנושות. תוצאות אחרות שלו הן תודעה, ודמיון או פנטזיה. תומכים מודרניים בנטייה גנטית לשפה עצמה כוללים את נועם חומסקי וסטיבן פינקר.

אם תבונה היא חשיבה סמלית, ומיוחדת לאדם, הרי שזה מרמז שלבני אדם יש יכולת מיוחדת לשמור על מודעות ברורה לייחודם של "איקונים" או דימויים והדברים האמיתיים שהם מייצגים. מרלין דונלד כותב:

"כלב עשוי לתפוס את ה"משמעות" של קרב ששוחק באופן מציאותי על ידי בני אדם, אך הוא לא יכול היה לשחזר את המסר או להבחין בין הייצוג לבין הרפרנט שלו (קרב אמיתי)... קופי אדם מאומנים מסוגלים לבצע הבחנה זו; ילדים צעירים מבצעים הבחנה זו מוקדם – ומכאן ההבחנה חסרת המאמץ שלהם בין משחק של אירוע לבין האירוע עצמו"[70]

בתיאורים קלאסיים, תיאור שווה ערך של יכולת מנטלית זו הוא איקאסיה, בפילוסופיה של אפלטון.[71] זוהי היכולת לתפוס האם תפיסה מסוימת היא דימוי של דבר אחר כלומר קשורה אליו באיזשהו אופן אך איננה זהה לו, ובכך היא מאפשרת לבני אדם להבין שחלום, זיכרון או השתקפות במראה אינם המציאות עצמה. איקאסיה דיאנואטית במונחיו של קליין, היא סוג של איקאסיה המתייחס במפורש לחשיבה ולדימויים מנטליים. מדובר בדימויים כגון סמלים מנטליים, אייקונים, סימנים ורשמים, אשר נדונו לעיל כמאפיינים יסודיים של התבונה. מנקודת מבט זו, ניתן להסביר את ייחודיותה של החשיבה האנושית בכך שבני אדם נוטים להבין עצמים נראים כאילו היו עצמם דימויים של "אובייקטי מחשבה" מושכלים, המשמשים כיסודות (ὑποθέσεις, hypothēseis ביוונית עתיקה). חשיבה זו, המכונה דיאנויה (dianoia), היא פעילות שבה העולם החזותי, המגוון והמפוזר, נתפס כתלוי במכלול של ישויות מושכלות (noēta) מדויקות ומוגדרות יותר.[72]

הן מרלין דונלד והן המחברים הסוקרטיים כגון אפלטון ואריסטו מדגישים את חשיבות המימזיס, המתורגם לעיתים קרובות כ"חיקוי" או "ייצוג". דונלד כותב:

חיקוי מצוי במיוחד אצל קופים וקופי אדם [...אך...] מימזיס שונה בתכלית מחיקוי וממימקיה בכך שהוא כרוך בהמצאת ייצוגים מכוונים... מימזיס אינו קשור באופן מוחלט לתקשורת חיצונית.[73]

מימזיס הוא מושג שזוכה לעדנה מחודשת בדיון האקדמי, ואשר היה נפוץ במיוחד בכתביו של אפלטון. אצל אריסטו הוא נדון בעיקר בפואטיקה. לפי תיאורו של מייקל דייוויס את תורת האדם ביצירה זו:

זהו המאפיין הייחודי של הפעולה האנושית, שבכל פעם שאנו בוחרים מה לעשות, אנו נדמיין פעולה עבור עצמנו כאילו היינו בוחנים אותה מבחוץ. כוונות אינן אלא פעולות מדומיינות, הפנמות של החיצוני. כל פעולה היא אפוא חיקוי של פעולה; היא פואטית...[74]

— מרלין דונלד

דונלד, כמו אפלטון (ואריסטו, במיוחד בעל הזיכרון וההיזכרות), את הייחודיות שבבני האדם ביכולת ליזום מרצון חיפוש בתוך עולמם המנטלי. המונח היווני העתיק אנמנסיס, המתורגם בדרך כלל כ"היזכרות", הועמד מול מנמה או "זיכרון". הזיכרון, המשותף גם לחלק מבעלי החיים,[75] דורש תודעה לא רק של מה שקרה בעבר, אלא גם שמשהו קרה בעבר, שזו במילים אחרות סוג של אייקסיה[72] "...אך שום דבר מלבד האדם אינו מסוגל להיזכר."[76] היזכרות היא מאמץ מכוון לחפש וללכוד מחדש משהו שהיה ידוע פעם. קליין כותב, "להיות מודעים לכך ששכחנו משהו פירושו להתחיל להיזכר."[72] דונלד מכנה את אותו הדבר autocueing, שאותו הוא מסביר כך:[73] "פעולות מימטיות ניתנות לשחזור על בסיס רמזים פנימיים, הנוצרים בידי העצמי. דבר זה מאפשר שליפה רצונית של ייצוגים מימטיים, ללא סיוע של רמזים חיצוניים — ככל הנראה הצורה הקדומה ביותר של חשיבה ייצוגית."

במאמר מפורסם, סופר הפנטזיה והפילולוג ג'. ר. ר. טולקין כתב במאמרו "על סיפורי פיות" שהמונחים "פנטזיה" ו"קסם" קשורים לא רק ל"סיפוק תשוקות אנושיות קדמוניות מסוימות" אלא גם ל"מקור השפה והתודעה".

שיטות הנמקה לוגיות וטיעון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תת-תחום של פילוסופיה וסוג של הנמקה הוא לוגיקה. החלוקה הראשית המסורתית בפילוסופיה היא בין דדוקציה לאינדוקציה. לוגיקה פורמלית תוארה כ"מדע הדדוקציה".[77] חקר ההנמקה האינדוקטיבית מתבצע בדרך כלל בתוך התחום המכונה לוגיקה לא פורמלית או חשיבה ביקורתית.

הנמקה דדוקטיבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – הסקה דדוקטיבית

דדוקציה היא צורה של הנמקה שבה מסקנה נובעת בהכרח מההנחות המוצהרות. דדוקציה היא גם השם למסקנה שאליה מגיעים בתהליך של הנמקה דדוקטיבית. דוגמה קלאסית להנמקה דדוקטיבית ניכרת בסילוגיזם כמו זה:

הנחה 1 כל בני האדם הם בני תמותה.
הנחה 2 סוקרטס הוא אדם.
מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה.

ההנמקה בטיעון זה היא תקפה דדוקטיבית מכיוון שאין דרך שבה שתי ההנחות יכולות להיות נכונות והמסקנה שגויה.

הנמקה אינדוקטיבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – אינדוקציה

אינדוקציה היא צורה של היסק המייצרת תכונות או יחסים לגבי אובייקטים שלא נצפו או סוגים בהתבסס על תצפיות או חוויות קודמות(אנ'), או המנסחת הצהרות כלליות או חוקים המבוססים על תצפיות מוגבלות של דפוסי תופעות חוזרים.

הנמקה אינדוקטיבית מנוגדת להנמקה דדוקטיבית בכך שגם במקרים החזקים ביותר של הנמקה אינדוקטיבית, אמיתות ההנחות אינה מבטיחה את אמיתות המסקנה. במקום זאת, המסקנה של הטיעון האינדוקטיבי נובעת במידה מסוימת של הסתברות. מסיבה זו גם, המסקנה של טיעון אינדוקטיבי מכילה מידע רב יותר ממה שכבר כלול בהנחות. לכן, שיטת הנמקה זו היא מרחיבה.

דוגמה קלאסית להנמקה אינדוקטיבית מגיעה מהאמפיריציסט דייוויד יום:

הנחה השמש זרחה במזרח כל בוקר עד עכשיו.
מסקנה השמש תזרח במזרח גם מחר.

הנמקה אנלוגית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – אנלוגיה

הנמקה אנלוגית היא צורה של הנמקה אינדוקטיבית מפרט לפרט. היא משמשת לעיתים קרובות בהנמקה מבוססת מקרים, במיוחד הנמקה משפטית.[78] דוגמה להלן:

הנחה 1 סוקרטס הוא אדם ובן תמותה.
הנחה 2 אפלטון הוא אדם.
מסקנה אפלטון הוא בן תמותה.

הנמקה אנלוגית היא צורה חלשה יותר של הנמקה אינדוקטיבית מדוגמה אחת, מכיוון שהנמקה אינדוקטיבית משתמשת בדרך כלל במספר רב של דוגמאות כדי לנמק מהפרט אל הכלל.[79] הנמקה אנלוגית מובילה לעיתים קרובות למסקנות שגויות. לדוגמה:

הנחה 1 סוקרטס הוא אדם וזכר.
הנחה 2 עדה לאבלייס היא אדם.
מסקנה עדה לאבלייס היא זכר.

הנמקה אבדוקטיבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – אבדוקציה

הנמקה אבדוקטיבית, או טיעון להסבר הטוב ביותר, היא צורה של הנמקה שאינה מתאימה לאף אחת מהקטגוריות הדדוקטיביות או האינדוקטיביות, מכיוון שהיא מתחילה בסט חלקי של תצפיות וממשיכה להסברים אפשריים סבירים. המסקנה בטיעון אבדוקטיבי אינה נובעת בוודאות מהנחותיה ונוגעת למשהו שלא נצפה. מה שמבדיל אבדוקציה מצורות ההנמקה האחרות הוא ניסיון להעדיף מסקנה אחת על פני אחרות, על ידי שיפוט סובייקטיבי או על ידי ניסיון להפריך הסברים חלופיים או על ידי הדגמת הסבירות של המסקנה המועדפת, בהינתן סט של הנחות שנויות במחלוקת יותר או פחות. לדוגמה, כאשר מטופל מציג תסמינים מסוימים, עשויים להיות גורמים אפשריים שונים, אך אחד מהם מועדף על פני האחרים כסביר יותר.

הנמקה כושלת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – כשל לוגי

הנמקה אשר פגומה בטיעוניה מכונה כשל לוגי. הנמקה רעה בתוך טיעונים יכולה לנבוע מכשל פורמלי או מכשל לא פורמלי.

כשלים פורמליים מתרחשים כאשר קיימת בעיה בצורה, או במבנה, של הטיעון. המונח "פורמלי" מתייחס לזיקה זו לצורתו של הטיעון. טיעון הכולל כשל פורמלי יהיה תמיד בלתי־תקף.

כשל לא פורמלי הוא טעות בהנמקה המתרחשת בשל בעיה בתוכן, ולא בצורה או במבנה של הטיעון.

החלטות ופעולות בלתי סבירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט מנהלי, החלטה או פעולה הנופלת מחוץ לטווח הפעולות או ההחלטות הזמינות כאשר פועלים בתום לב יכולה להיות מתוארת כ"בלתי סבירה". השימוש במונח נדון בתיקים של המשפט האנגלי Short v Poole Corporation (1926), Associated Provincial Picture Houses Ltd v Wednesbury Corporation (1947) ו-Braganza v BP Shipping Limited (2015).[80]

בעיות מסורתיות שהועלו בנוגע לתבונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילוסופיה מאופיינת לעיתים קרובות כמרדף אחר הבנה רציונלית, הכרוך ביישום קפדני ומסור יותר של הנמקה אנושית מאשר בדרך כלל. פילוסופים דנו זמן רב בשתי שאלות יסוד בנוגע לתבונה, ובעצם בחנו את ההנמקה עצמה כמאמץ אנושי, או התפלספו על התפלספות. השאלה הראשונה חוקרת האם אנו יכולים לשים את מבטחנו ביכולתה של התבונה להשיג ידע ואמת בצורה יעילה יותר מאשר שיטות חלופיות. השאלה השנייה בוחנת האם חיים המודרכים על ידי התבונה, חיים השואפים להיות מודרכים על ידי התבונה, יכולים להיות צפויים להוביל לאושר (אודימוניה) רב יותר בהשוואה לגישות אחרות לחיים.

תבונה מול אמת, ו"עקרונות ראשוניים"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – אמת, עיקרון ראשוני, נואוס

מאז התקופה הקלאסית נותרה שאלה אחת קבועה בדיון הפילוסופי (לעיתים נתפסת כקונפליקט בין פלאטוניזם לאריסטוטליזם) בנוגע לתפקיד התבונה באישור האמת. אנשים משתמשים בלוגיקה, דדוקציה ואינדוקציה כדי להגיע למסקנות שהם חושבים שהן נכונות. מסקנות שאליהן הגיעו בדרך זו נחשבות, על פי אריסטו, לוודאיות יותר מתפיסות חושיות בפני עצמן.[81] מצד שני, אם מסקנות מנומקות כאלה בנויות במקור רק על יסוד של תפיסות חושיות, אז לעולם לא ניתן לומר שהמסקנות הלוגיות ביותר שלנו ודאיות משום שהן בנויות על אותן תפיסות שגויות שהן מבקשות לשפר.[82]

מה שמוביל לשאלה אילו סוגים של עקרונות ראשוניים, או נקודות מוצא של הנמקה, זמינים למי שמבקש להגיע למסקנות נכונות. ביוונית, "עקרונות ראשוניים" הם ארכאי (archai), "נקודות התחלה",[83] והיכולת המשמשת לתפיסתם מכונה לעיתים אצל אריסטו[84] ואפלטון[85] כנואוס (nous) שהוא מונח אשר קרוב במשמעותו למודעות או תודעה.[86]

אמפיריציזם (לעיתים מקושר לאריסטו[א] אך נכון יותר לקשרו לפילוסופים בריטיים כגון ג'ון לוק ודייוויד יום, כמו גם למקביליהם העתיקים כגון דמוקריטוס) טוען כי רשמים חושיים הם נקודות המוצא הזמינות היחידות להנמקה ולניסיון להשיג אמת. גישה זו מובילה תמיד למסקנה השנויה במחלוקת שידע מוחלט(אנ') אינו ניתן להשגה. אידיאליזם, (המקושר לאפלטון ולאסכולה שלו), טוען שיש מציאות "גבוהה יותר", שבתוכה אנשים מסוימים יכולים לגלות אמת באופן ישיר מבלי להזדקק להסתמכות על החושים בלבד, ושמציאות גבוהה יותר זו היא אפוא המקור העיקרי לאמת.

פילוסופים כגון אפלטון, אריסטו, אל-פאראבי, אבן סינא, אבן רושד, הרמב"ם, אקווינס והגל טענו שעל התבונה להיות קבועה וברת גילוי – אולי על ידי דיאלקטיקה, אנליזה או למידה. פילוסופים דתיים כגון תומאס אקווינס ואטיין גילסון ניסו להראות שהתבונה וההתגלות עולות בקנה אחד. לפי הגל, "..המחשבה היחידה שהפילוסופיה מביאה עמה להתבוננות בהיסטוריה היא התפיסה הפשוטה של התבונה: שהתבונה היא ריבון העולם; ולפיכך ההיסטוריה העולמית מציגה בפנינו תהליך רציונלי."[87]

מאז הרציונליסטים של המאה ה-17, התבונה נתפסה לעיתים קרובות כיכולת סובייקטיבית, או ליתר דיוק היכולת הבלתי אמצעית (תבונה טהורה) ליצור מושגים. עבור דקארט, שפינוזה ולייבניץ נקשרה תפיסה זו במתמטיקה. קאנט ביקש להראות כי התבונה הטהורה מסוגלת ליצור מושגים (זמן ומרחב) שהם התנאים לניסיון. קאנט הציג את טיעונו כנגד יום, אשר שלל כל תפקיד לתבונה בניסיון.

תבונה לעומת רגש או תשוקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – רגש, תשוקה

אחרי אפלטון ואריסטו, נטתה הספרות המערבית לראות בתבונה את הכושר המכוון ומאמן את התשוקות והתאוות. הפילוסופיה הסטואית, לעומת זאת, טענה כי מרבית הרגשות אינם אלא שיפוטים שגויים.[88][89] לשיטתם של הסטואים, הטוב היחיד הוא המידה הטובה, והרוע היחיד הוא המידה הרעה; לפיכך רגשות השופטים דברים שאינם רוע מוסרי כרעים (כגון פחד או מצוקה), או דברים שאינם מידה טובה כטובים (כגון חמדנות), אינם אלא שיפוטים שגויים שיש לדחותם אף כי רגשות חיוביים המבוססים על שיפוטים נכונים, כגון נדיבות, נחשבו לקבילים.[88][89][90] לאחר הביקורות על התבונה בראשית תקופת הנאורות, כמעט שלא נדונו עוד התאוות, או שהן נטמעו במושג התשוקות. חלק מן האסכולות של הנאורות הלכו בעקבות הסטואים וטענו כי על התבונה להתנגד לתשוקה ולא רק להסדירה, בעוד אחרים כגון הרומנטיקנים סברו כי התשוקה מחליפה את התבונה, כמתבטא באמרה "לך אחר לבך".

התבונה נתפסה כקרה, "אויבת המסתורין והעמימות",[91] עבד, או שופט, של התשוקות, בעיקר בעבודתו של דייוויד יום. בתקופה מאוחרת יותר כתב פרויד: "נראה כי פעילותם של המנגנונים האחרים של הנפש יכולה רק לשנות את עקרון העונג, אך לא לבטלו; ונותרת שאלה בעלת חשיבות תאורטית מן המעלה הראשונה, שטרם נענתה, מתי וכיצד ניתן אי־פעם להתגבר על עקרון העונג."[92]

הנמקה הטוענת כי מושא של תשוקה נדרש מכוח ההיגיון בלבד מכונה רציונליזציה.

רוסו היה הראשון שטען, ב״מאמר על מקורות אי־השוויון״ (המאמר השני), כי התבונה והחיים הפוליטיים אינם טבעיים, ואף עשויים להזיק לבני האדם.[93] הוא שאל מה ניתן לומר באמת על מה שטבעי לאנושות. מה, מלבד התבונה והחברה האזרחית, ""הולם ביותר את טבענו"? רוסו זיהה בטבע האדם "שני עקרונות הקודמים לתבונה". ראשית, אנו מחזיקים בעניין עז ברווחתנו שלנו. שנית, אנו מתנגדים לסבלו או למותו של כל יצור בעל תחושה, ובייחוד של יצור הדומה לנו[94] שתי תשוקות אלו מובילות אותנו לרצות יותר ממה שאנו יכולים להשיג. אנו נעשים תלויים זה בזה, וביחסי סמכות וציות. מצב זה מכניס למעשה את המין האנושי כולו לעבדות. רוסו אומר כי הוא כמעט מעז לטעון שהטבע אינו מייעד את בני האדם להיות בריאים. לדברי ריצ'רד ולקלי, "רוסו מתווה תוכניות מסוימות של תיקון עצמי רציונלי, בעיקר החקיקה הפוליטית של האמנה החברתית והחינוך המוסרי באמיל, או על החינוך. עם זאת, רוסו מבין תיקונים אלה כשיפורים בלבד של מצב בלתי מספק במהותו, זה של אנושות מושחתת חברתית ואינטלקטואלית."

דילמה זו שהציג רוסו הובילה לדרכו החדשה של עמנואל קאנט להצדיק את התבונה כחירות ליצור טוב ורע. אלה אינם אפוא באשמת הטבע או אלוהים. בדרכים שונות, האידיאליזם הגרמני שלאחר קאנט, וכן דמויות מרכזיות מאוחרות יותר כגון ניטשה, ברגסון, הוסרל, שלר והיידגר, מוסיפים להיות טרודים בבעיות הנובעות מן הדרישות או הדחפים המטפיזיים של התבונה.[95] רוסו והוגים מאוחרים אלו השפיעו במידה רבה גם על האמנות ועל הפוליטיקה. סופרים רבים (כגון ניקוס קאזאנצאקיס) היללו את התשוקה והמעיטו בערכה של התבונה. בפוליטיקה, הלאומיות המודרנית נובעת מטענתו של רוסו שלפיה קוסמופוליטיות רציונליסטית מרחיקה את האדם יותר ויותר ממצבו הטבעי.[96]

בהשגיאה של דקארט, אנטוניו דמסיו מציג את "השערת הסמן הסומטי" הקובעת שרגשות מנחים התנהגות וקבלת החלטות. דמסיו טוען כי סמנים סומטיים אלה (המכונים יחד "תחושות בטן") הם "איתותים אינטואיטיביים" המנתבים את תהליכי קבלת ההחלטות שלנו באופן שאינו ניתן לפתרון באמצעות רציונליות לבדה. עוד טוען דמאסיו כי התפקוד הרציונלי עצמו מחייב קלט רגשי.

תבונה לעומת אמונה או מסורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
 ראו גם – אמונה, דת, מסורת

קיימות מסורות דתיות רבות, שחלקן פידאיסטיות במפורש ואחרות טוענות למידות שונות של רציונליזם. מבקרים חילוניים מאשימים לעיתים את כל המאמינים הדתיים בחוסר רציונליות וטוענים כי הם אשמים בהתעלמות, בדיכוי או באיסור של סוגים מסוימים של הנמקה ביחס לנושאים מסוימים (כגון דוגמות דתיות, טאבואים מוסריים וכדומה).[97] אף על פי שתאולוגיות ודתות כמו משפחת הדתות המונותאיסטיות אינן מודות בדרך כלל בהיותן אי-רציונליות, מתקיימת לעיתים תחושת עימות או מתח בין אמונה ומסורת מחד גיסא, לבין תבונה מאידך גיסא, כשני מקורות אפשריים ומתחרים של חוכמה, חוק ואמת.[86][98]

מאמינים דתיים משיבים לעיתים בטענה כי ניתן ליישב בין אמונה לתבונה, או שלשתיים תחומי תחולה שונים שאינם חופפים, או לחלופין כי המבקרים עצמם לוקים בסוג דומה של אי־רציונליות:

פיוס
הפילוסוף אלווין פלנטינגה והרב מיכאל אברהם טוענים שאין קונפליקט אמיתי בין תבונה לתאיזם קלאסי מכיוון שהתאיזם הקלאסי מסביר (בין היתר) מדוע היקום ניתן להבנה ומדוע התבונה יכולה לתפוס אותו בהצלחה.[99][100]
מגיסטריות[ב] שאינן חופפות
הפלאונטולוג סטיבן ג'יי גולד טוען כי אין הכרח בקיומו של עימות בין התבונה לבין האמונה הדתית, משום שלכל אחת מהן סמכות בתחום משלה (או “מגיסטריום”).[101] אם כך, התבונה יכולה לפעול ביחס לבעיות שעליהן יש לה סמכות, בעוד שמקורות ידע או דעה אחרים עשויים להחזיק בסמכות ביחס לשאלות הגדולות.[102]
Tu quoque
הפילוסופים אלסדייר מקינטאייר וצ'ארלס טיילור מבקרי הדת המסורתית המשתייכים לליברליזם החילוני לוקים לעיתים גם הם בהתעלמות, בדיכוי או באיסור של סוגים מסוימים של הנמקה ביחס לנושאים מסוימים.[103] באופן דומה, פילוסופים של המדע כגון פול פייראבנד טוענים שמדענים מתעלמים לעיתים או מדכאים ראיות הסותרות את הפרדיגמה הדומיננטית.
איחוד
התאולוג יוזף רצינגר, לימים בנדיקטוס השישה עשר, טען ש"הנצרות הבינה את עצמה כדת הלוגוס, כדת על פי התבונה", בהתייחסו ליוחנן 1: "בראשית היה הדבר (לוגוס)." לפיכך, הוא אמר שהאמונה הנוצרית "פתוחה לכל מה שרציונלי באמת", ושהרציונליות של הנאורות המערבית "היא ממקור נוצרי".[104]

פרשנים מסוימים טענו שתרבות המערב ניתנת להגדרה כמעט על ידי בחינתה הרצינית את גבולות המתח בין תבונה "בלתי מסתייעת" לבין אמונה באמיתות "נגלות" – המסוכמות באופן פיגורטיבי כאתונה וירושלים, בהתאמה. ליאו שטראוס דיבר על "מערב רבתי" שכלל את כל האזורים תחת השפעת המתח בין הרציונליזם היווני לבין ההתגלות האברהמית, כולל ארצות האסלאם. הוא הושפע במיוחד מהפילוסוף המוסלמי אל-פאראבי. כדי לשקול באיזו מידה פילוסופיה מזרחית עשויה הייתה לקחת חלק במתחים חשובים אלה, שטראוס חשב שעדיף לשקול האם דהרמה או טאו עשויים להיות מקבילים לטבע (פיזיס ביוונית). לפי שטראוס ראשית הפילוסופיה הייתה כרוכה ב"גילוי או המצאת הטבע" וה"מקבילה הקדם-פילוסופית של הטבע" סופקה על ידי "מושגים כגון 'מנהג' או 'דרכים'", שנראים אוניברסליים באמת בכל הזמנים והמקומות. המושג הפילוסופי של טבע או טבעים כדרך להבנת ארכאי (עקרונות ראשוניים של ידע) הביא למתח מיוחד בין הנמקה מצד אחד, לבין מסורת או אמונה מצד שני.[86]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תבונה בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ ואולם, האמפיריציזם של אריסטו ודאי מעורר ספק. לדוגמה, ב־מטפיזיקה 1009b, המצוטט לעיל, הוא מבקר את אלה הסבורים כי ידיעה אינה אפשרית, בטענה כי “הרושם הנמסר באמצעות תפיסת החושים הוא בהכרח אמיתי”; ועל בסיס זה, לדבריו, אימצו אמפדוקלס, דמוקריטוס וכמעט כל היתר עמדות מעין אלו.
  2. ↑ משמעות המילה היא תחום סמכות והיא נגזרת מהמילה הלטינית magisterium שמשמעותה לשלוט או שליטה

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ מייקל פראודפוט, The Routledge dictionary of philosophy, Routledge, 2010, עמ' 341, ISBN 978-0203428467
  2. ↑ ניקולס רשר, The Oxford companion to philosophy, Oxford University Press, 2005, עמ' 791, ISBN 978-0191532658
  3. ↑ הוגו מרסייה; דן ספרבר, The Enigma of Reason, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2017, עמ' 2, ISBN 978-0674368309:
  4. ↑ אלסדייר מקינטאייר, Dependent Rational Animals: Why Human Beings Need the Virtues, Open Court Publishing, 1999, ISBN 978-0812693973
  5. ↑ ג'יימס סווינדל, Faith: Historical Perspectives, Internet Encyclopedia of Philosophy
  6. ↑ מריה כריסטינה אמורטי; ניקלה ואסלו, Reason and Rationality, Berlin: De Gruyter, 2013, ISBN 978-3868381634
  7. ↑ רוברט אודי, The Architecture of Reason: The Structure and Substance of Rationality, Oxford; New York: Oxford University Press, 2001, ISBN 0195141121
  8. ↑ עמנואל צ'וקוודי אז, On Reason: Rationality in a World of Cultural Conflict and Racism, Durham, NC: Duke University Press, 2008, ISBN 978-0822341789
  9. ↑ ניקולס רשר, Rationality: A Philosophical Inquiry into the Nature and the Rationale of Reason, Oxford; New York: Clarendon Press; Oxford University Press, 1988, ISBN 0198244355
  10. ↑ ג'. הינטיקה, Philosophy of logic, Encyclopædia Britannica
  11. 1 2 אריסטו, אתיקה ניקומאכית, עמ' VI.7
  12. ↑ מישל פוקו, What is Enlightenment?, The Essential Foucault, New York: The New Press, 2003, עמ' 43–57
  13. 1 2 ניקולס קומפרידיס, So We Need Something Else for Reason to Mean, International Journal of Philosophical Studies 8, 2000, עמ' 271–295 doi: 10.1080/096725500750039282
  14. ↑ ניקולס קומפרידיס, The Idea of a New Beginning: A Romantic Source of Normativity and Freedom, Philosophical Romanticism, New York: Routledge, 2006, עמ' 32–59
  15. ↑ הנרי ג'ורג' לידל; רוברט סקוט, A Greek–English Lexicon, Oxford: Clarendon Press, 1940
  16. ↑ Word History: logic, Merriam Webster Dictionary, ‏14 בספטמבר 2023
  17. ↑ צ'רלטון לואיס; צ'ארלס שורט, A Latin Dictionary
  18. 1 2 reason, Merriam-Webster Dictionary, ‏10 בספטמבר 2023
  19. ↑ rational, Merriam Webster Dictionary, ‏13 בספטמבר 2023
  20. ↑ reasonable, Merriam Webster Dictionary, ‏12 בספטמבר 2023
  21. ↑ ג'יימס רייצ'לס, The Elements of Moral Philosophy, 4th, McGraw Hill, 2002
  22. 1 2 יורגן הברמאס, The Philosophical Discourse of Modernity, Cambridge, Mass.: MIT Press, 1990
  23. ↑ קירק; רייבן; שופילד, The Presocratic Philosophers, 2nd, Cambridge University Press, 1983, עמ' 204
  24. 1 2 הרברט דוידסון, Alfarabi, Avicenna, and Averroes, on Intellect, Oxford University Press, 1992, עמ' 3
  25. ↑ אדוארד מור, Plotinus, Internet Encyclopedia of Philosophy
  26. ↑ ויליאם טרנר, Plato and Platonism, Catholic Encyclopedia, ‏1911
  27. ↑ אלפרד רהילי, Reason, Catholic Encyclopedia, ‏1911
  28. ↑ ג'יימס פוקס, Natural Law, Catholic Encyclopedia, ‏1910
  29. ↑ הלן דה קרוז, Religion and Science, The Stanford Encyclopedia of Philosophy, ‏2022
  30. ↑ הוברט דרייפוס, Telepistemology: Descartes' Last Stand
  31. ↑ רנה דקארט, Concerning the Nature of the Human Mind, הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, 1641
  32. ↑ תומאס הובס, Of Philosophy, Elements of Philosophy I: De Corpore, לונדון: J. Bohn, 1839, עמ' 5
  33. ↑ תומאס הובס, Of the ends, or resolutions of discourse, Leviathan, 1651
  34. ↑ תומאס הובס, Of the several subjects of knowledge, Leviathan, 1651
  35. ↑ ג'ון לוק, Of Identity and Diversity, An Essay concerning Human Understanding, כרך II, 1689
  36. ↑ דייוויד יום, Of Personal Identity, A Treatise of Human Nature, כרך I.4, 1740
  37. ↑ דייוויד יום, Of the influencing motives of the will, A Treatise of Human Nature, כרך II.3, 1740
  38. ↑ דייוויד יום, Of the Nature of the Idea Or Belief, A Treatise of Human Nature, כרך I.3, 1740
  39. ↑ דייוויד יום, Of the reason of animals, A Treatise of Human Nature, כרך I.3, 1740
  40. ↑ עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, 1781
  41. 1 2 עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, 1781
  42. ↑ עמנואל קאנט, ביקורת התבונה המעשית, 1788
  43. ↑ מייקל סנדל, Justice: What's the Right Thing to Do?, New York: Farrar, Straus and Giroux, 2009
  44. ↑ עמנואל קאנט, תרגום: James W. Ellington, Grounding for the Metaphysics of Morals, 3rd, Hackett, 1993, עמ' 30, ISBN 978-0872201668
  45. ↑ ריצ'רד ולקלי, On Kant's Socratism, Being After Rousseau, University of Chicago Press, 2002
  46. ↑ קאנט: לוגיקה טרנסצנדנטלית ולוגיקה פורמלית, ‏20 בינואר 2012
  47. ↑ יורגן הברמאס, Moral Consciousness and Communicative Action, Cambridge, Mass.: MIT Press, 1995
  48. ↑ רוברט נוזיק, The Nature of Rationality, 1993
  49. ↑ אלסדייר מקינטייר, Whose Justice? Which Rationality?, 1988
  50. ↑ יורגן הברמאס, The Theory of Communicative Action: Reason and the Rationalization of Society, Boston: Beacon Press, 1984
  51. ↑ ניקולס קומפרידיס, Critique and Disclosure: Critical Theory between Past and Future, Cambridge, Mass.: MIT Press, 2006
  52. ↑ צ'ארלס טיילור, Philosophical Arguments, Harvard University Press, 1997, עמ' 12
  53. ↑ מישל פוקו, What is Enlightenment?, The Essential Foucault, New York: The New Press, 2003, עמ' 43–57
  54. ↑ הארי ג'. גנסלר, Introduction to Logic, 2nd, New York: Routledge, 2010, עמ' 1, ISBN 978-0415996501
  55. ↑ סיימון גכטר, Rationality, social preferences, and strategic decision-making from a behavioral economics perspective, The Handbook of Rational Choice Social Research, Stanford, CA: Stanford Social Sciences, an imprint of Stanford University Press, 2013, עמ' 33
  56. ↑ דאגלס הופשטטר, גדל אשר באך, ניו יורק: Basic Books, 1999, מסת"ב 0394756827
  57. ↑ מארק ה. ביקהרד; רוברט ל. קמפבל, Developmental aspects of expertise: rationality and generalization, Journal of Experimental & Theoretical Artificial Intelligence 8, 1996, עמ' 399–417 doi: 10.1080/095281396147393
  58. 1 2 3 דייוויד מושמן, From inference to reasoning: the construction of rationality, Thinking & Reasoning 10, 2004, עמ' 221–239 doi: 10.1080/13546780442000024
  59. ↑ רוברט ב. ריקו, The development of reasoning, Handbook of Child Psychology and Developmental Science, כרך 2. Cognitive Processes, 7th, Hoboken, N.J.: John Wiley & Sons, 2015, עמ' 519–570
  60. ↑ רובין סמית', Aristotle’s Logic and Its Influence, The Cambridge Companion to Aristotle, Cambridge University Press, 1995
  61. ↑ רובין סמית', Aristotle's Logic, The Stanford Encyclopedia of Philosophy, ‏2020
  62. ↑ Logikos, Perseus Digital Library
  63. ↑ דייוויד יום, Of the reason of animals, A Treatise of Human Nature, כרך I.3, 1740
  64. ↑ ג'ון לוק, Of Reason, An Essay concerning Human Understanding, כרך IV, 1689
  65. ↑ טרנס דיקון, The Symbolic Species: The Co-Evolution of Language and the Brain, W.W. Norton & Company, 1998, ISBN 0393317544
  66. 1 2 תומאס הובס, Of speech, Leviathan, 1651
  67. ↑ אריסטו, II.19, האנליטיקה שבדיעבד
  68. ↑ רות מ. ג'. בירן, The Rational Imagination: How People Create Counterfactual Alternatives to Reality, Cambridge, Mass.: MIT Press, 2005
  69. ↑ אריסטו, III.1–3, על הנפש
  70. ↑ מרלין דונלד, Origins of the Modern Mind, Harvard University Press, 1991, עמ' 169
  71. ↑ ג'ייקוב קליין, A Commentary on the Meno, University of Chicago Press, 1965, עמ' 112
  72. 1 2 3 ג'ייקוב קליין, A Commentary on the Meno, University of Chicago Press, 1965, עמ' 112
  73. 1 2 מרלין דונלד, Origins of the Modern Mind, Harvard University Press, 1991, עמ' 169
  74. ↑ מייקל דייוויס, Introduction, The Poetry of Philosophy, 1992
  75. ↑ אריסטו, 450a, על הזיכרון וההיזכרות
  76. ↑ אריסטו, I.1.488b, היסטוריה של בעלי החיים
  77. ↑ ריצ'רד ג'פרי, Formal logic: its scope and limits, 3rd, New York: McGraw-Hill, 1991, עמ' 1
  78. ↑ דאגלס וולטון, Systematic Approaches to Argument by Analogy, Springer, 2014, עמ' 23–40
  79. ↑ לאה הנדרסון, The Problem of Induction, The Stanford Encyclopedia of Philosophy, ‏2022
  80. ↑ Braganza v BP Shipping Ltd [2015 UKSC 17], BAILII, ‏18 במרץ 2015
  81. ↑ אריסטו, 981b, מטאפיזיקה
  82. ↑ אריסטו, 1009b, מטאפיזיקה
  83. ↑ אריסטו, 983a, מטאפיזיקה
  84. ↑ אריסטו, 1139b, אתיקה ניקומאכית
  85. ↑ אפלטון, 490b, המדינה
  86. 1 2 3 Leo Strauss, Progress or Return, An Introduction to Political Philosophy: Ten Essays by Leo Strauss, "This quest for the beginnings proceeds through sense perception, reasoning, and what they call noesis, which is literally translated by 'understanding' or 'intellect,' and which we can perhaps translate a little bit more cautiously by 'awareness,' an awareness of the mind's eye as distinguished from sensible awareness.", Detroit: Wayne State University Press, 1989
  87. ↑ G.W.F. Hegel, The Philosophy of History, Dover Publications, 1956, עמ' 9
  88. 1 2 R. W. Sharples, The Oxford companion to philosophy, Oxford University Press, 2005, עמ' 896
  89. 1 2 Musonius Rufus, Concise Routledge encyclopedia of philosophy, Routledge, 2000, עמ' 863
  90. ↑ Dirk Baltzly, Stoicism, The Stanford Encyclopedia of Philosophy, ‏2018
  91. ↑ Benjamin Radford; Kendrick Frazier, The Edge of Reason: A Rational Skeptic in an Irrational World, Skeptical Inquirer 41, 2017, עמ' 60
  92. ↑ Sigmund Freud, An Outline of Psycho-Analysis, Hogarth Press, 1959
  93. ↑ Richard Velkley, Speech. Imagination, Origins: Rousseau and the Political Animal, Being after Rousseau: Philosophy and Culture in Question, University of Chicago Press, 2002
  94. ↑ ז'אן-ז'אק רוסו, מסה על אי-השוויון, 1755
  95. ↑ Richard Velkley, Freedom, Teleology, and Justification of Reason, Being after Rousseau: Philosophy and Culture in Question, University of Chicago Press, 2002
  96. ↑ Marc Plattner, Rousseau and the Origins of Nationalism, The Legacy of Rousseau, University of Chicago Press, 1997
  97. ↑ Richard Dawkins, The God Delusion, Mariner Books, 2008, ISBN 978-0618918249
  98. ↑ John Locke, An Essay concerning Human Understanding, כרך IV, 1689
  99. ↑ Alvin Plantinga, Where the Conflict Really Lies: Science, Religion, and Naturalism, Oxford University Press, 2011, ISBN 978-0199812097
  100. ↑ מיכאל אברהם, אלוהים משחק בקוביות, ידיעות ספרים, 2011
  101. ↑
    1. סטיבן ג'יי גולד, Nonoverlapping Magisteria, www.stephenjaygould.org, "אומר זאת בשם כל עמיתיי ובפעם המיליון (משיחות בטלות בקולג' ועד לחיבורים מלומדים): המדע פשוט אינו יכול (באמצעות השיטות הלגיטימיות שלו) לפסוק בסוגיית ההשגחה האפשרית של אלוהים על הטבע. איננו מאשרים זאת ואיננו מכחישים זאת; אנו פשוט לא יכולים להגיב על כך כמדענים.", ‏1997 (ארכיון)
    2. ריצ'רד דוקינס, "זה נשמע נהדר, ממש עד שנותנים על כך את הדעת לרגע. ואז אתה מבין שנוכחותה של ישות אלוהית בוראת ביקום היא בבירור היפותזה מדעית. אכן, קשה לדמיין היפותזה משמעותית יותר בכל המדע. יקום עם אלוהים יהיה סוג שונה לחלוטין של יקום מאשר יקום בלעדיו, וזהו הבדל מדעי. אלוהים יכול להכריע את העניין לטובתו בכל רגע על ידי הצגת מפגן ראווה של כוחותיו, כזה שיספק את הסטנדרטים המדויקים של המדע. אפילו קרן טמפלטון הידועה לשמצה הכירה בכך שאלוהים הוא היפותזה מדעית—על ידי מימון ניסויים כפולי-סמיות לבדיקה האם תפילה מרחוק תזרז את ההחלמה של חולי לב. זה לא קרה, כמובן, אם כי קבוצת הביקורת שידעה שמתפללים עבורה נטתה להחמיר (מה דעתכם על תביעה ייצוגית נגד קרן טמפלטון?). למרות מאמצים ממומנים היטב שכאלה, שום ראיה לקיומו של אלוהים טרם הופיעה." (ע), 4, יש אלוהים? (The God Delusion), הדפסה מחודשת, Mariner Books, 2008. (באנגלית)
  102. ↑ Joshua W. Seachris, The Meaning of Life as Narrative, Philo 12, 2009, עמ' 5–23
  103. ↑ Alasdair MacIntyre, Three Rival Versions of Moral Enquiry, University of Notre Dame Press, 1991
  104. ↑ Joseph Ratzinger, Cardinal Ratzinger on Europe's Crisis of Culture, ‏2005
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תבונה&oldid=42685766"