לדלג לתוכן

ז'אק דרידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'אק דרידה
Jacques Derrida
לידה 15 ביולי 1930
אל-ביאר (אנ'), אלג'יריה הצרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 באוקטובר 2004 (בגיל 74)
הרובע החמישי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Jacques Derrida עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Cemetery of Ris-Orangis עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פנתאון-סורבון, הפקולטה לאמנויות של פריז, אקול נורמל סופרייר, אוניברסיטת הרווארד, תיכון לואי הגדול עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט Jean-Toussaint Desanti עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
מונחה לדוקטורט ברנרד שטיגלר, François Raffoul, Pierre-Henri Castel, Karel Thein, Carlos Lobo, Philippe Beck, Serge Margel, Hadrien Laroche, קתרין מלאבו, Carlos Alberto Lobo, Manola Antonioli עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם דקונסטרוקציה
תחומי עניין פילוסופיה של הלשון, תורת הספרות, פנומנולוגיה
עיסוק פילוסוף, מרצה באוניברסיטה, מבקר ספרות, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ מרטין היידגר, פרידריך ניטשה, אדמונד הוסרל, מישל פוקו, עמנואל לוינס, ג'יימס ג'ויס, לודוויג קלגס
השפיע על מישל פוקו, עמנואל לוינס, פול דה מאן, גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, ג'פרי הרטמן, קתרין מלאבו, מיכל בן־נפתלי, זרם הדה-קונסטרוקטיביזם באדריכלות
מדינה צרפתצרפת צרפת
פרסים והוקרה פרס תאודור אדורנו (2001)
Harry Oppenheimer Fellowship Award (2008) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Marguerite Aucouturier (19572004) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Daniel Agacinski, פייר אלפרי עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר רשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ז'אק דרידָהצרפתית: Jacques Derrida‏; 15 ביולי 19309 באוקטובר 2004) היה פילוסוף צרפתי ממוצא יהודי אלג'יראי, אבי זרם הדקונסטרוקציה, שמשנתו מהווה את המסד הפילוסופי העיקרי של זרם זה, והוא שטבע את המונח עצמו. לביקורתו על יסודות החשיבה שמכוננים את הפילוסופיה המערבית, על טיבה של השפה, הכתיבה ודרכי המשמוע הפועלים בה ודרכה, נודעה השפעה רבה, והיא עוררה מחלוקת חריפה בקרב האינטלקטואלים בסוף המאה ה-20.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרידה נולד באל-ביאר שבאלג'יריה, למשפחה שייחסה עצמה למגורשי ספרד מהעיר טולדו. עם השתלטותו של משטר וישי הצרפתי על אלג'יריה סולק מבית הספר בשל יהדותו. בשנת 1949 עבר לצרפת לשם הרחבת השכלתו ולמד בכיתות המכינות של תיכון לואי הגדול (דהיינו אלה המכינות לבחינות הכניסה לגראנד אקול). משפחתו המשיכה להתגורר באלג'יריה, והיגרה רשמית לצרפת בשנת 1962 לאחר שמולדתו קיבלה את עצמאותה ממנה. בשנת 1952 החל ללמוד באקול נורמל סופרייר, ועם מוריו נמנו מישל פוקו, לואי אלתוסר ועמנואל לוינס.

בשנים 19571959 עסק דרידה בהוראת אנגלית וצרפתית לילדי חיילים, כתחליף לשירות צבאי באלג'יריה. בשנים 1960 - 1964 לימד פילוסופיה בסורבון, ומ-1964 עד 1984 לימד באקול נורמל סופרייר. מ-1986 ועד מותו כיהן כפרופסור באוניברסיטת קליפורניה באירוויין.

משנות השישים ואילך פרסם דרידה מספר גדול של ספרים ומאמרים על מגוון רחב של נושאים, והרצה עליהם ברחבי העולם. את עיקר השפעתו ופרסומו רכש מחוץ לצרפת, ובראש ובראשונה באוניברסיטת ייל, שהאסכולה שצמחה מתוכה (ומכונה אסכולת ייל) בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, כללה מבקרים ספרותיים (עם הבולטים שבהם נמנים פול דה מאן, היליס מילר ואחרים) שכתיבתם הביקורתית הצטיינה בספקנות וברלטיביזם מובהק, ושאבה את עיקר השראתה מרעיונותיו, כתביו והרצאותיו של דרידה. ברוח זו, עיקר מטרתם ופועלם כוונו לפירוק מודע של כל שיטתיות מבנית או ביקורתית, ובכלל זה חתירה תחת מבנים של משמעות בתוך הטקסט עצמו, על מנת להביא לפירור כל משמעות יציבה או אפשרית בקרבו.

מבחינה פוליטית התנגד דרידה לדיכוי מיעוטים חלשים. יצא נגד הפלישה האמריקנית לעיראק וכך גם נאבק בגזענות ובעונש המוות. בראיונות טען כי חוויות אנטישמיות שחווה על בשרו באלג'יר בילדותו, הן שהביאו אותו לעסוק בנושאים אלו. דרידה לא התכחש ליהדותו מעולם, אך גם לא הצהיר עליה בפומבי. בשנת 1991 פרסם אוטוביוגרפיה בשם "Circonfession"; הלחם שמורכב מהמילה הצרפתית "Circumcision" (ברית מילה) ו"Confession" (וידוי, או דת). ב-1977, דרידה חתם על עצומה שניסח מישל פוקו בנוגע לדה-קרימינליזציה של יחסי מין בהסכמה עם קטינים (מתחת לגיל 15 - גיל ההסכמה בצרפת).

דרידה היה מיודד עם הפילוסוף הבלגי ועמיתו לזרם הדקונסטרוקציה פול דה מאן. בסוף שנות השמונים, לאחר מותו של דה מאן, נחשף כי דה מאן פרסם מאמרים אנטישמיים בעיתון בלגי, ששיתף פעולה עם הנאצים. בכרך שפורסם על הפרשה דרידה ניסה להגן על שמו הטוב של חברו, ולהסביר את הביטויים האנטישמיים במאמרים אלו.

דרידה נשא לאישה את מרגריט אוקוטוריה (Marguerite Aucouturier), פסיכואנליטיקאית ומתרגמת, ב-1957 ולזוג נולדו שני בנים. בן נוסף נולד לו מסילביאן אגסינסקי, פרופסורית בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז, ב-1985. נפטר בפריז ב-2004 בגיל 74 לאחר תקופה ממושכת שבה סבל מסרטן הלבלב.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין החשובים שבכתביו (בתרגום לאנגלית מהמקור הצרפתי) ניתן למנות את:

  • Of Grammatology - 1967
  • Writing and difference - 1967
  • Margins of Philosophy - 1972
  • Dissemination - 1972

כתביו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית המרקחת של אפלטון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002[1].
  • נפתולי בבל (1990), הוצאת רסלינג, 2002.
  • מה ילד יום (עם אליזבת רודינסקו), הוצאת חרגול, 2003.
  • מחלת ארכיב (1995), הוצאת רסלינג, 2006.
  • תוקף החוק (1990), הוצאת רסלינג, 2006. (הספר מכיל למעשה שני כתבים, כאשר השני הוא של דרידה, הראשון נקרא "לביקורת הכח" של ולטר בנימין)
  • על הכנסת אורחים (1996), הוצאת רסלינג, 2007.
  • ברית-וידוי (1991), הוצאת רסלינג, 2008.
  • מתת מוות (1999), הוצאת רסלינג, 2008.
  • דרידה קורא שייקספיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008.
  • היה שלום: לעמנואל לוינס (1997), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
  • על הגרמטולוגיה (1967), הוצאת רסלינג, 2015[2].
  • שיבולת: לפאול צלאן (1984), הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015[3].
  • החד-לשוניות של האחר, הוצאת רסלינג, 2019

ראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים בעברית על יצירתו:

  • פול אלבהר, "על זיכרון עדות וסליחה", יהדות - סוגיות, קטעים, פנים, זהויות, תשס"ז 2007.
  • מיכל בן-נפתלי, "אלקטה בשיבולים: השואה בהגותו של ז’אק דרידה", נצח בעיתות של שינוי, תשס"ה 2005.
  • מיכל בן נפתלי, "כשהרוח נקראת לדגל: דרידה על הפוליטיקה של היידגר", עיון, מ"ד, תשס"ו 2006.
  • זאב לוי, "עמנואל לוינס וז’אק דרידה: השפעות ותגובות", מנחה לשרה, תשנ"ד 1994.
  • דורית למברגר, "נפתולי דרידה", מבוע, מ"ב, תשס"ה 2005.
  • יצחק (יאני) נבו, "מה הוא מחיר הדקונסטרוקציה?, דרידה על היידגר ובעיית הנאציזם - מחקר ביקורתי", עכשיו, 59, תשנ"ג 1993.
  • ישראל רוזנסון, "ביתך - בית ועד לחכמים: מסה על חינוך כהכנסת אורחים",הגות בחינוך היהודי, ב', תש"ס 2000.
  • ג'יובנה בוראדורי, פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם הברמאס ודרידה, תרגום, עריכה והקדמה: רועי ברנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
  • זאב הרוי, רש"י על בריאת העולם: מעבר לאפלטון ולדרידה, בתוך 'חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, אבי אלקיים, וחביבה פדיה (עורכים), ירושלים, 2016 עמ' 167–179.
  • מיכל בן-נפתלי, האתיקה של הזיכרון, שיחה עם ז'אק דרידה, הוצאת רסלינג, 2017.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניצן ליבוביץ, אופטימי, אבל עם קצה מלנכולי, באתר הארץ, 23 במרץ 2003
  2. ^ אתר למנויים בלבד דוד הדר, "על הגרמטולוגיה": החשד על פי ז'אק דרידה, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2015
    אתר למנויים בלבד יואב רינון, ז'אק דרידה ומהותה של הדקונסטרוקציה, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2015
  3. ^ אתר למנויים בלבד שירה סתיו, התאריך הוא קבר, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2015