לדלג לתוכן

חתושילי הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חתושילי הראשון
לידה המאה ה־17 לפנה״ס בסבירות גבוהה
Kussara, טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1620 לפנה״ס
Kussara, טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Kussara עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Hayastar עריכת הנתון בוויקינתונים
מלך האימפריה החתית
1650 לפנה"ס – 1620 לפנה"ס
(כ־30 שנה)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חַתוּשִילִי או חַתוּשִילִיש[1] הראשון, או בשמו המקורי היה לַבַּרְנַה השני היה מלך החתים בין השנים 16501620 לפנה"ס. הוא היה המלך הראשון אשר קבע את בירתו בעיר חתושה לאחר כיבושה והריסתה עד היסוד בידי אניתה כמאה שנים לפני כן. עד אותה תקופה שמשה העיר נשש כבירת החתים. הוא היה המלך החתי הראשון שהשאיר אחריו טקסטים כתובים. לפניו היה מלך נוסף בשם לברנה הנקרא לברנה הראשון, המופיע ב"תעודת תֶלֶפִּנו".

מיד עם העברת הבירה לחתושה שינה לברנה השני את שמו לחתושילי כמעשה המסמל תקופה חדשה במלכותו (פירוש השם חתושילי הוא: "איש חתושה"). הוא נחשב למייסד הממלכה החתית הקדומה. על פי המסורת של מלכי החתים, מוצא משפחת המלוכה היא בעיר או כּושַרֶה שמקומה היה ברכסי האנטי-טאורוס, בין נהר פרת ונהר ההליס (קיזיל אירמק). עיר זאת הייתה גם עירו של פיתחנה אבי אניתה. ההיסטוריון איתמר זינגר מעלה את שתי השערות בנושא זה, הראשונה שהמשפחה המלכותית חזרה לעיר מוצאה בתקופת האופל שלאחר שקיעתה של העיר כנש, והשניה, שמדובר בניסיון ליצור קשר תעמולתי בין אניתה לבין חתושילי הראשון.[2] אין במסמכים שנמצאו הסבר להעברת המרכז השלטוני לחתושה.

מסמכים רבים הגיעו לידי החוקרים מתקופת שלטונו של לברנה השני, והמפורסמים שבהם נמצאו בשנת 1957 בצורת טבלאות חרס רשומות בשפה האכדית והחתית העוסקות בהרחבה בשש משלושים שנות מלכותו. מהטבלאות אנו למדים שבנוסף לכינוי "מלך חתושה" הוא לקח לו גם את הכינוי "מלך כּושרה", לזכר בירת החתים הקדומה, עוד לפני כיבוש העיר נשש.

לברנה השני נודע כמלך לוחם ורבים מהחוקרים מאמינים על סמך הטבלאות הללו שלברנה השני הגיע בכיבושיו עד הים השחור: בשנתו הראשונה הרס סופית את זַלפּוּוַה (אנ') הצפונית לחתושה ויריבתה הגדולה. בשנה השנייה למלכותו יצא לברנש למסע כיבושים בסוריה והרס את העיר אללח' והסיר את שושלת המלוכה מבית ימחד שנוסדה על ידי ירים-לים מלך אללח'. בשנה השלישית נלחם בממלכת אַרְזַוַה (לימים לידיה) במערב אנטוליה. העדרו הביא להתקפת החורים ממזרח על הממלכה, ולכן נאלץ להעביר את שנתו החמישית במלחמות בדרום-מזרח אנטוליה. הוא כבש את הערים החוריות החשובות חשום, אורשו וחחום.[3] בתיאור הכיבוש מופיע אזכור בו מציין חתושילי הראשון שאיש לא חצה את הפרת לפניו, פרט לסרגון מאכד, שמלך במאה ה-24–23 לפנה"ס. הוא מציין שסרגון לא שרף את העיר, ואילו הוא, חתושילי, החרים את העיר עבור אל הסער של השמים.[4] בתיאורו הוא נלחם בחחום בשנה החמישית למלכותו, שלוש פעמים נלחם על שעריה, הרס אותה ואת רכושה הביא לחתושה. בתיאור השלל הוא מציין שני צמדי עגלות עמוסות כסף, מרכבת פריון, אייל אחד מכסף, וספינה אחת עם חרטום מצופה זהב. הוא מציין שהוא שחרר את העבדים והשפחות של העיר ומסר אותם לאלת השמש. הוא מספר ששרף את העיר באש, ואת העשן הראה לאל הסער, את המלך רתם לעגלה.[5]

לצורך המלחמה בחחום, ביקש חתושילי הראשון את עזרתו של תוניפ-תשוב, מלך על ממלכה בשם תיכונני (אנ'), שהיה לה כנראה גבול עם חחום, והן היו כנראה עוינות אחת לשנייה.[6]

חתושילי הראשון ידוע גם בזכות בניית המבצר המתנשא על הצוק מעל לעיר חתושה. הוא נחשב גם למחוקק ולמכונן של הממשל והמנהל של הממלכה החתית.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • איתמר זינגר, החתים ותרבותם, מוסד ביאליק, 2009, עמ' 24–30
  • אלי בר-נביא, תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו,הוצאת ידיעות אחרונות,1994.
  • Michael Roaf, Cultural Atlas Of Mesopotamia and the ancient near east, 1991.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שמות חתיים של מקומות, אלים ואנשים יכולים להיות מתועתקים עם סיומת ־ש, המציינת את יחסת הנושא (nominative case), או בצורה הבסיסית ללא היחסה; בספרות המקצועית רווחת יותר השיטה השנייה. ראו איתמר זינגר, החתים ותרבותם, מוסד ביאליק, 2009, עמ' ט.
  2. ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 24
  3. ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 25
  4. ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, בסדרה ספריית האנציקלופדיה המקראית (בעריכת שמואל אחיטוב), מוסד ביאליק, ירושלים, 2009., עמ' 25
  5. ^ החתים ותרבותם, עמ' 30
  6. ^ The Routledge Handbook of the Peoples and Places of Ancient Western Asia, מאת Trevor Bryce, הוצאת Taylor & Francis,‏ 2009, עמ' 274


הקודם:
לברנה הראשון
מלכי החתים הבא:
מורשילי הראשון