חורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרישת החורים במסופוטמיה במאה ה-23 לפנה"ס

החורים הם עם שחי בצפון מסופוטמיה החל משנת 2500 לפנה"ס לערך בתקופת הברונזה הקדומה. היעלמם של החורים התרחש בסוף תקופת הברונזה המאוחרת בסוף המאה ה-13 לפנה"ס לערך. ההערכה הרווחת היא שמקור העם הוא בקווקז. מרכזם היה באזור שנקרא סורבטו באזור צפון החידקל ובאזור נהר החבור. לאחר מכן הקימו החורים מספר ממלכות קטנות בצפון מסופוטמיה וסוריה. הממלכה הידועה ביותר שלהם נקראה ממלכת מיתני. החורים נזכרים בתעודות אכדיות, תעודות שנמצאו באל-עמארנה, באוגרית, בחתושש ובתל תענך שבעמק בית שאן, בתעודות שנכתבו בחורית במארי, וכן במקרא‏.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצא החורים אינו ידוע. בתחילת המאה ה-24 לפנה"ס החלו החורים להתפשט דרומה מאזור שלמרגלות הרי הקווקז. במאות הבאות נמצאו עדויות להתיישבות של חורים באזורים שבצפון עיראק של היום ליד כרכוכ בנוזי ובאורקש ובאתרים נוספים. בסופו של דבר הם התיישבו באזור הפורה שבין נהר החבור בסוריה והרי הזגרוס.

אזור נהר החבור הפך למרכז ההתיישבות של החורים. הממלכה החורית הראשונה התגבשה סביב העיר אורקש באלף ה-3 לפנה"ס. נמצאו עדויות לברית שהתקיימה בינם לבין האימפריה האכדית. אחד מאויבי הממלכה באורקש הייתה מארי ממלכה אמורית אשר הפכה את אורקש למדינה וסלית. במאה ה-18 לפנה"ס נמצאו חורים גם באזורים מערביים יותר כגון באזור אללח' שבצפון סוריה. הממלכה האמורית-חורית "ימחד" שהתקיימה באזור חאלב ניהלה בשנת 1600 לפנה"ס לערך מאבקים עם המלך החתי לברנש השני על שליטה באזור. נמצאו גם התיישבויות חוריות באזור קיזואנטה שבדרום אנטוליה ליד חוף הים. ימחד הובסה בסופו של דבר על ידי החתים.

לאחר תבוסתה של ימחד, המשיכו החורים להתפשט דרומה. המלך החתי מורשיליש הראשון המשיך במסעות כיבושיו לעבר ממלכת בבל שאותה החריב והביא בכך לסיום שלטון שושלת חמורבי ולקיצה של ממלכת בבל הקדומה. נפילת ימחד וקץ בבל הביאו במאה ה-16 לעלייתה של ממלכת מיתני באזור נהר החבור. נפילת הממלכה החתית הקדומה הביאה להשתלטות מיתני על האזור והפכה את מיתני במאות ה-15 וה-14 לפנה"ס לממלכה החזקה ביותר בצפון מסופוטמיה. מיתני ניהלה קרובת שליטה עם מצרים, עד שהושג איזון ביניהן בתקופת הברונזה המאוחרת ב חלה ירידה בכוחה של ממלכת מיתני ועליית כוחה של ממלכת החתים שלחצה את מיתני מהצפון. שופילוליומש הראשון שחי באמצע המאה ה-14 לפני הספירה ערך מספר מסעות למיתני עד שכבש את בירתה "וַ‏שוּ‏כָ‏ני".

ממלכה חורית נוספת נהנתה מירידת כוחה של בבל הייתה הממלכה החורית שמרכזה היה בארפח'ה באזור כירכוכ מצפון לחידקל. אחת מערי הממלכה הייתה נוזי. החפירות בתל של נוזי הביאו מידע חשוב על החורים. באמצע המאה ה-15 לפנה"ס הפכה ארפח'ה למדינה וסלית של מיתני. ארפח'ה נהרסה על ידי האשורים במאה ה-14 לפנה"ס.

נפילת החורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-13 לפנה"ס הובסו כל הממלכות החוריות על ידי עמים אחרים. לב האזור החורי עמק נהר החבור הפך לפרובינציה של אשור. אין מידע ברור מה קרה לעם החורי לקראת סוף תקופת הברונזה המאוחרת. יש חוקרים המציעים שהחורים המשיכו להתקיים בתקופת הברזל בסורבטו שמצפון לאשור. האוכלוסייה החורית באשור ויתרה כנראה על שפתה לטובת הארמית או האשורית. בתקופה זו בערך נוסדה ליד ימת ואן ממלכת אוררטו שאציליה דיברו בשפה שמוצאה חורית.

השפה החורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח חרס בכתב היתדות כתוב בחורית. מוזיאון הלובר בפריס

החורים בממלכת מיתני דיברו את השפה החורית שהייתה שפה צירופית. שפה זו אינה קשורה לשפות השמיות או שפות הודו-אירופיות, אבל נמצא קשר בינה ובין השפה שדוברה באוררטו, ממלכה קדומה ממוצא חורי ששכנה ליד ימת ואן באנטוליה באלף ה-1 לפנה"ס וכן לשפה שדוברה באזור ההררי של ארמניה. ייתכן שלשפה יש קשר גם לשפות המדוברות היום בצפון הקווקז. ישנם חוקרים שמקשרים את השפה גם לגאורגית. נמצא גם דמיון בחלק מהמילים לשפה הארמנית.

בתחילת האלף ה-2 לפנה"ס אימצו החורים את כתב היתדות האכדי לכתיבת שפתם. נעשה שימוש בלוגוגרמות שומריות. נמצאו מעט טקסטים בשפה החורית. והשימוש בכתב היתדות הקל על החוקרים לפענח את השפה, למרות שהיא עדיין לא פוענחה במלואה.

טקסטים בשפה החורית נמצאו באוגרית וחתושש. במכתבי אל-עמרנה נמצא גם מכתב של המלך "תוּ‏שרַ‏תה" אל אמנחותפ השלישי. זה היה הטקסט הארוך ביותר שנמצא בשפה החורית עד לגילוים של הטקסטים בחתושש בשנת 1983.

הדת החורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדת החורית הייתה השפעה רבה על הדת החתית. ממקום יישובם קיזואטנה שבדרום אנטוליה התפשטה הדת לעם החתי, ואליהם מוזגו יחד לפנתאון האלים החתים. ואף ידוע כי פודו-חפה, אשת חתושיליש וביתו של כהן חורי, יבאה מספר אלים חוריים. הדת התפשטה בסוריה שם התמזג האל החורי "תֶ‏שוּ‏פּ" עם האל בעל. אל זה היה החשוב באלים החורים והיה אל הסערה. שמו כתוב באידאוגרמה המסמנת את הדד. אל זה נעשה לאל הראשי ברבות מערי המדינה באנטוליה וסוריה, ויש להניח שבכל מקום התווספו לאל תכונות מקומיות. רעיתו של תשופ הייתה האלה "ח'פת", היה לה פולחן משלה. ח'פת וכנראה גם תשופ נזכרים בתעודות שנימצאו באללח'. ראש האלים היה "קוּ‏מַ‏רבִּי" שהיה אביו של תשופ. שביתו היה באורקש. בטקסטים הופיעו גם שמות של אלים הודו-אריים כגון: מיתְרה, וַ‏רוּ‏נה, אינדרה ועוד. השפעתה של הדת החורית על דתות אחרות ניכרה במיוחד בהשבעות הטקסיות שהועתקו בכל מקום בלשונן המקורית. העתקים מהשבעות אלה נמצאו במקומות מרוחקים זה מזה.‏[1]

החורים בכנען[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הברונזה המאוחרת בכנען יושבי הארץ נקראו חורים בפי המצרים. ברשימות השלל של אמנחותפ השני ממסעות הכיבוש שלו משתקף הרכב האוכלוסייה של ארץ ישראל בתקופה זו. מוזכרים בה ה"חוֹרִים" שהם יושבי הארץ, בראש החורים נמצאים מושלי הערים, משפחותיהם ואצילי הרכב המכונים "מַ‏רְיָ‏נוּ‏" (שפירושו בשפה החורית "אנשי רכב"). אחד משמות כנען בפי המצרים הייתה "חוּ‏רוּ‏" שפירושו ארץ החורים.‏‏[2] בחפירות בתל תענך שנערכו בשנים 1904-1902, על ידי ארנסט זלין מאוניברסיטת וינה, התגלו לוחות חרס כתובים בכתב יתדות בשפה האכדית. לוחות אלה קרויים "מכתבי תענך". בלוחות אלה מוזכרים כ-90 שמות, 20% מהם היו שמות חוריים או הודו אריים.‏[3]

החורים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

החורים מוזכרים במקרא כעם היושב בהר שעיר שממזרח לערבה, ולימים - ארץ אדום, והמקרא מפרט את שמות משפחותיהם העיקריות ו"אלופיהם" (ספר בראשית, פרק ל"ו). לראשונה הוזכרו ב"מלחמת המלכים", בה נלחמו מלכי ארם נהרים והמזרח בעמי ארץ כנען (ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק ו'). לאחר נדידת עשו אבי אדום להר שעיר השתלבו בני עשו בקרב "החורי יושבי הארץ" ואף נוצרו קשרי חיתון בין עמים אלה (ספר בראשית, פרק ל"ו, בעיקר פסוקים ב', י"ב, כ', כ"ב). מאוחר יותר החלה מלחמה ביניהם, והאדומים גירשו את החורי מהר שעיר וירשו את ארצם (ספר דברים, פרק ב', פסוק י"ב).

במקרא נרמז קשר בין החורי לבין החיוי (ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק ב'), מעמי ארץ כנען שישב באזור שכם (ספר בראשית, פרק ל"ד). גם הר עיבל הסמוך לשכם זהה לשמו של אחד מ"אלופי החורי" (ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק כ"ג). אכן, בספר יהושע, פרק ט' משתמע שהחיוי היה עם שונה מיתר עמי כנען. בין השאר מתבטא הדבר בצורת השלטון: אצל החורי והחיוי הוזכרו כמנהיגים "אלופים" ו"זקנים", ולא מלכים, כמקובל בין עמי כנען.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האנציקלופדיה העברית, הערך "חֹ‏רִי", עמוד 39
  2. ^ יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת, שער שלישי ב"תולדות ארץ ישראל" בעריכת יואל רפל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1986, עמוד 104
  3. ^ אלברט א' גלוק (Albert Glock), "תענך", האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ-ישראל, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כרך 4 עמודים 1617-1614