ערך מומלץ

אל הסער האנטולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תבליט של תשוב במוזיאון הלאומי של חלב – התקופה החתית שנמצא ליד תיל ברסיפ.
תבליט פסילאר, תבליט של אל הסער האנטולי שוכב על צידו על צלע ההר באנטוליה. מתוארך לסוף המאה ה-13 לפנה"ס

בתרבויות האנטוליות הקדומות שימשו שורה של אלים כאלי סער, מזג אוויר ומים: תַרֻ, אל המים והסער בתרבות החׇאתִית-לוּוִית, תַרְחֻנְת, אל הסער בתרבות החִתִית הקדומה (מוכר גם בשמות תַרְחֻ, תַרְחֻנ ותַרְחֻנְזַס) ותֶשוּבּ, אל הסער בתרבויות החורית והחתית. חלקם שימשו במשך חלק מהתקופות גם כבכירי פנתאון האלים החתי והחורי, ובהקשר זה כונו גם "אל הסער של השמיים". פולחן אלי הסער באזור זה התפתח בעקבות השינויים הדמוגרפיים והגאופוליטיים, תחילה בתרבות המקומית החׇאתית, ואחר כך, מהמחצית השנייה של האלף השלישי לפנה"ס, מוזג האל החׇאתי ואלי הסער או המים המקומיים, עם אלי הסער ההודו-אירופיים שנכנסו למרחב. מתחילת האלף השני לפנה"ס, מוזג פולחנם של אלים אלה עם פולחן אל הסער החורי, תשוב (שבעצמו מוזג עם פולחן אל הסער מצפון הלבנט, הדד). ממחצית האלף השני לפנה"ס התקיים סינקרטיזם ברמות שונות בפולחן אלי הסער בתרבויות ששכנו במרחב האנטולי ובצפון הלבנט (שטחי האימפריה החתית) ואף קשה היה להבחין ביניהם.[1] מגמה זו נמשכה באלף הראשון לפנה"ס גם בממלכות הנאו-חתיות שבצפון הלבנט ובדרום אנטוליה.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וַרְפַלַוַס, מלך טיאנה, סוגד לתרחונת/תשוב בתבליט קיר מאיבריז.

בתרבות החִתית נקרא אל הסער בכתובות בשפה הלוּוִית בשם תַרְחוּנְת וגם בשמות תַרְחוּנְזַס תַרְחוּ ותַרְחוּנְתַה. אלה נגזרו כנראה משם הפועל ת.ר.ח. – "להיות חזק" או "להתגבר" או "לכבוש". משמעות צורת המילה שהתגבשה היא "להסתער עם...". הביטוי לשמות אלה בכתב יתדות היה דומה ללוגוגרמה של כתב היתדות לאל הסער dIM או dU נראה שבשפה הפלאית תואר האל באותן אידיוגרמות. חוקרים מציינים שלשימוש בשמות כאלה בשפות ההודו-אירופיות האנטוליות אין מקבילה בתרבויות הודו-אירופאיות אחרות, ולכן ייתכן שהושפע ספציפית משמו של אל השמיים החׇאתי שכבר היה באנטוליה, תַרוּ.[2] לא ידוע מקור השם "תשוב" בשפה החורית. מעריכים שמקורו עוד לפני כניסת החורים למרחב המערב שמי בשל המקור המשותף המיוחד לאל זה עם אל הסער האוררטי תֵיְשֶבַה. השפה האוררטית היא השפה הקרובה היחידה לשפה החורית.[3]

ייחוס משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ידוע על זהותו של אביו של האל תרו במיתולוגיה החׇאתית,[4] אולם במיתוס הקשור לאחד מבניו של אל הסער האימפריאלי ("אל הסער של השמיים" – תשוב), תרו עצמו מוזכר כאביו.[5] לא ידוע אם לדבר קשר לקדמותו הכרונולוגית של פולחן תרו על פני שאר התגלמויות אלי הסער החתי והחורי.

במיתולוגיה החורית מוכרים מספר קרובי משפחה של תשוב:

  • תשוב הוא בנו של האל כוּמׇארְבִי – אחד מאבות האלים ובנו של האל האב המסופוטמי, אנו. הקשר לכומארבי משקף כנראה מוטיב מקורי של הדת החורית.
  • לתשוב בן משותף עם זוגתו חבת – אל ההרים שַרוּמַה.
  • בן נוסף הוא האל החתי תַשְמִשֻ.[6]
  • האלה החתית שַאוּשְקׇה (שַוׇאלִיַאת החתית) מופיעה בחלק מהתעודות כאחותו של תשוב ולעתים כזוגתו. דואליות זו משקפת תבניות קשר של אלי סער אחרים במרחב, כגון הקשר בין ענת לבעל.
  • במיתוס אילויאנקה מופיעה בתו של תשוב/תרחונת, אִינַר שמסייעת לו להתגבר על הנחש-דרקון.[7]

בתרבות החתית, כאשר נוצר צורך למזג אלים מקומיים ברחבי האימפריה למסגרת אימפריאלית אחידה, קיבלו אלי הסער בערים השונות במרחב זהות של בניו של אל-הסער האימפריאלי (תרחונת, או תשוב ובדרך כלל בכינויו, "אל הסער של השמיים".[8]) בעוד הם משמשים אלי סער מקומיים. בין אלה ניתן לציין את תֵלֵפִנֻ, לֵלְוַנִי, אל הסער של נֵרִיק, ואל הסער של זִיפַלׇנְדַה.[9] אלה, קיבלו לעתים קרובות תוספות לכינוי אל הסער, כגון, "אל הסער של הצבא, "אל הסער של הראש", "אל הסער של הארמון" ועוד.[10]

אל הסער של נריק, המוכר בתקופה החתית כבנו של אל הסער האימפריאלי, מופיע בטקסטים חׇאתיים כבנם של סֻלִקַת ואֵרֵשְכִיגַל המוכרת כבת זוג של אל השאול המסופוטמי. לא ברור אם לכך קשר כלשהו להורי אל הסער בתרבות החׇאתית, אולם בכל מקרה ברור שההקשר של אלי שאול במקרה זה שונה מהתדמית השלילית המוכרת מהמיתולוגיה המסופוטמית ואולי משקף העדר התכונות המאיימות שהיו גם לאל הסער בתקופה קדומה זו, בה שימש בעיקר כאל המבטיח את המים לחקלאות.[11] בטקסטים אחרים, אימו של אל הסער מנריק היא וֻרֻשֵמֻ המוכרת מאוחר יותר כאלת השמש של ארינה – בת זוגו של תשוב. כלומר, במקרים אלה הוריו של אל הסער מנריק הם תשוב וארינה.[12]

בת זוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשוב וחבת בתבליט סלע מאתר יזיליקיאה-טורקיה.

כדמותם של אלי הסער עצמם, כך גם זוגתם זכתה להתפתחות מורכבת. אלי הסער בתקופה החׇאתית והחִתית היו האלות אֵשְתַן ואִשְתַנוּ, בהתאמה. כנראה זו אותה אלה בשינוי דיאלקטים, שכונתה גם "גבירת הארץ". בתקופה החתית התיכונה החל מיזוג בין אישתנו לאלת השמש, אַרִינַה, במסגרת העלאת מעמדו של אל הסער לבכיר האלים במקומו של אל השמש. בתקופה זו נקראה זוגתו של אל הסער "אישתנו של ארינה" (ארינה היא העיר ממנה הגיעה האלה ארינה), או בשמות אחרים – אַרִינִיתְיַה ואַרִינִידֻ.[13]

זוגתו של תשוב מוכרת בעיקר בשמה חבת או "חבת של חלב". זו נקראה לפני כן חַלׇבְתַה – "הגבירה של חלב", בעיקר במהלך המיזוג בין תשוב להדד בצפון הלבנט. עם התפשטות האימפריה החִתית בדרום אנטוליה וצפון הלבנט, החל תהליך מיזוג של חבת, עם אלת השמש הדומיננטית, ארינה ובכך הפכה גם זו לזוגתו של תשוב. על רקע השפעות מרב שמיות נוספות על הפנתאון האלילי במחצית השנייה של האלף הראשון לפנה"ס, זוהתה זוגתו של תשוב עם עַשְתַרְתֻ, היא עשתורת הכנענית – זוגתו של בעל, או עשתר המסופוטמית. באותה תקופה נקראה זוגתו גם בשם עַתַרְעַתַה שהיא כנראה שילוב דמותן של עשתורת וענת הכנעניות.

באזור צפון החידקל במפגש בין מזרח הלבנט, דרום אנטוליה וצפון מסופוטמיה, הופיעה שַוַושְכַה כבת זוגו של תשוב, אף שבמקרים אחרים הוזכרה כאחותו. דואליות זו לא הייתה נדירה בקרב מלוותיהן הנשיות של האלים הבכירים (ענת-בעל, איזיס-אוסיריס) וייתכן שמדובר בהשפעה אזורית על דמות האלות.[14]

תפקידים ותכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל המים/סער האנטולי בתקופה הנאוליתית והחׇאתית. נמצא באלג'הויוק ממוזיאון לתרבויות אנטוליה באנקרה

לאל הסער בתרבויות האנטוליות יוחסו מספר תפקידים ותכונות מרכזיים:

  • אל מים: מקורותיו של אל הסער האנטולי בתרבויות המקומיות לפני התפשטות העמים ההודו-אירופיים, הם באל מטיב האחראי על המים הדרושים לחיים ולחקלאות. בהתאם לתנאים במרחב האנטולי, מדובר בעיקר באחריות למי מעיינות (מי תהום) ולמימי הנהרות. מבחינה זו, נחשב האל לדמות חיובית. אמנם בהיעדרו חלה ירידה חדה בפריון האדמה והאדם, אולם אירועים אלה אינם נחשבים בדרך כלל כנובעים מכוונה זדונית של האל, אלא מבעיה שיש לפתור (ראו פרק מיתולוגיה) .[15]
  • אחריות אל הסער גם על הגשמים, היא פועל יוצא של היותו אל-מים ואחריותו על תופעות מזג האויר.[16] מבחינה זו תשוב הוא אל מעטיר המביא את ברכת פריון האדמה. העדרו של האל (בין אם על פי החלטתו, או כתוצאה מפגיעה בו) משמעה הפסקה בגשמים ובצורת (ראו פרק מיתולוגיה).
  • כאל המפעיל את הסערות, ביכולתו להשית הרס וחורבן באמצעות הברקים, הרעמים והרוחות העזות של הסערות.[17]
  • בנוסף לתפקידיו הנושאיים שימש תשוב כ"מלך האלים" – בכיר הפנתאון האלילי בממלכת מיתני ומאוחר יותר, גם באימפריה החתית. מעמד זה בא לידי ביטוי במיתולוגיה החורית והחתית המוכרת כמחזור כומרבי המתארת את מאבקיו של תשוב בהתגלמויותיו האנטוליות השונות באביו על הבכורה באלים וביצורים מיתולוגיים, כענק האבן אילוקמי והנחש-דרקון אוליאנקה. אמנם, פרקי הסיום של מיתוסים אלה לא השתמרו, אולם מהקבלות למיתוסים דומים במזרח הקרוב מעריכים חוקרים שבסיום המלחמה, נטל תשוב את מעמד "מלך האלים".[14]
  • כפועל יוצא ממאפייניו כאל סער, בעיקר בתקופה החתית וההשפעה החורית, יוחסו לתשוב גם תכונות של אל מלחמה.[18] זאת, הן במוטיב מלחמותיו נגד אלים אחרים והן בתבליטים שנמצאו במקדשיו בצפון סוריה, בהם מתואר תשוב במרכבת מלחמה עם כלי הנשק המאפיינים את אל הסער. עמידתו של הדד לצד המלך במלחמה נתנה הן את הכוח הפיסי והן את שאר הרוח הדרוש לניצחון.

התפתחות ופולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלמית שור חִתי, נמצא באלג'הויוק. צלמיות כאלה שימשו גם לייצוג אל הסער.

מקורות הפולחן של אל הסער האנטולי בדת החורית אינם מוכרים לפני הופעתם במרחב המערב שמי בתחילת האלף השני לפנה"ס. עם זאת, נראה שדמותו, כפי שהתגבשה באלף השני והראשון לפנה"ס, כמו גם כלל הפנתאון החִתי, היא שילוב של מספר השפעות:

  • אלוהויות סער אנטוליות מקומיות (בעיקר חׇאתִיוֹת – להבדיל מהחִתִים).
  • אלוהויות שהגיעו עם התפשטות עמים הודו-אירופאיים למרחב האנטולי (החִתִים והלוּוִים).
  • גרסה של אל שמיים חורי שעבר התאמה לאל סער במרחב המערב שמי.[19]

התוצאה המסתמנת משילוב זה, מאמצע האלף השני לפנה"ס, היא אל סער שעיקר מאפייניו מערב שמיים, עם רקע מיתולוגי אנטולי ומגוון כינויים מקומיים. עיקר מאפייניו של אל הסער האנטולי זהים לאלה של האל הדד הארמי-אמורי שהיווה, כנראה, מקור מרכזי למרכיביו, והאל בעל הכנעני.

בדת המקומית החׇאתית, החל בתקופה הנאוליטית עד לברונזה הקדומה, לפני הופעת ההשפעות החיצוניות, שלטה בפנתאון האלילי אלת-אם מרכזית בעלת תכונות דומיננטיות של פריון אדמה ואדם שהופיעה בעיקר בדמות צלמיות, כפי שאלה נמצאו למכביר באתר הנאוליתי בצ'טלהויוק. לזו התלוותה דמות של אל-מים שכנראה היה קשור בעיקר להבטחת מקורות מי התהום. התגלמותו הפיזית הייתה שור וסוג של גלגל מקיף אותו. חוקרים מעריכים שייצוג זה שיקף את הופעת המים מבטן האדמה. יש הרואים באל המים הקדום הזה את המקור לאחד מאלי הסער הראשונים, תׇרוּ, שבתקופה החׇאתית נחשב יותר לאל שמיים ומים ואספקט הסער שלו לא היה דומיננטי (אם כי ייצוגו בכתב היתדות מוכר כלוגוגרמה ששימשה לייצוג אל הסער השומרי - dIM). אל זה יהפוך עם השנים לדמות משנית או לשם נרדף לאל הסער הראשי (ייתכן שבן או עוזר). לצד שני אלה שימש גם אל השמש בתפקיד מרכזי בתקופה הראשונה של הממלכה החִתית. להתגלמותו הנשית (או זוגתו), אַרִינַה, יהיה תפקיד בהתהוות הזוג המלכותי של פנתאון האלים החתי.[19][20]

החורים שהחלו להתפשט באזור דרום אנטוליה וצפון הלבנט מהרמה הארמנית, בסוף האלף השלישי לפנה"ס ותחילת האלף השני, הביאו עימם את פנתאון האלים שלהם, שכלל גם אל סער או אל שמיים בשם תשוב. במגע בין החורים לתרבויות של צפון הלבנט החל תהליך של סינקריטי בין תשוב החורי לאלי הסער באזור ובעיקר לאל הדד, שמוקד פולחנו היה בעיר חלב.[21] עדויות ראשונות לכך נראו בתעודות ובחותמות של סוחרים אשוריים שהתבססו באזור קילטפה בתחילת האלף השני לפנה"ס. חותמות גליל שנמצאו שם כוללות את הדימוי המוכר של אל הסער מצפון הלבנט – קסדת ארבע קרניים, נשק בידו האחת המונפת ובחלק מהמקרים – רוכב על שור.[22] הפיכת הפולחן הממלכתי של אל הסער המקומי לפולחן תשוב התבסס עוד יותר עם הקמת ממלכת מיתני החורית/הודו-אירופאית. מקדשים לתשוב הוקמו בערים חַנׇאט, אַשוּקׇאנִי, אוּחוּשוּמׇנִי ואִירִידֵה. מוקד פולחני חשוב נוסד בעיקר קוּמֶה בצפון אזור החבור ונראה שטקסי פולחן שלפני כן הזכירו את הדד, החלו להזכיר יותר ויותר את תשוב.[23]

במקביל, במרחב האנטולי החלו להתבסס קבוצות עמים הודו-אירופיות במקום החׇאתִים המקומיים, ביניהם הלוּוִים שהגיעו מצפון ומזרח אנטוליה, הפַלַאִים שהתמקמו במרכז אנטוליה והחִתִים שהגיעו כנראה מערבות אוקראינה דרך הקווקאז.[20] התרבות החתית, שתהפוך לדומיננטית מבין הקבוצות הללו, ספגה לתוכה מרכיבים תרבותיים ולשוניים של שאר העמים שהוזכרו. במישור הדתי החל להתגבש פנתאון היברידי שמיזג אלים חׇאתיים, על הגרסאות המקומיות שלהם, עם אלים לוויים, פלאים וחוריים. מסיבה זו קשה לעקוב ולשרטט במדויק את אופן התפתחות הפולחן של כל אל ואל.[1]

פסלון יופיטר דליכנוס – בדמות אל סער שמי/חתי – המאה ה-3-2 לפנה"ס.

במקור, בדתות ההודו-אירופיות התקיים פולחן לאל-שמיים, בעיקר בשם תַרְחוּנְת וגם בשם תַרְחוּנְזַס. בדומה לתרבות החׇאתית, ההתייחסות לאלים אלה היו יותר כאל אלי-מים ושמיים ופחות כאלי סער. בעוד שהפולחן והשימוש בשמות שני אלים אלה ישמר עם השנים, דומתם תתמזג עם אל הסער ולא יהיה ממש הבדל בינם לבינו. הם יהפכו לשם נרדף לתשוב החורי. נטען שהעדר מקבילות הודו-אירופאיות לשם זה ולמקורותיו מעידים על השפעה ישירה של התרבות החׇאתית ואל השמיים/סער שלה – תַרוּ.[24] דוגמה נוספת לאפשרויות של השפעות מקומיות על הפולחן החתי, אפשר לראות באל השמיים האנטולי נִיפַס, שיש הרואים בו גרסה נוספת של אל-הסער החתי שהיה בפולחן בעיר קילטפה.[25] בכל מקרה, בחפירות ארכאולוגיות ובתעודות אותרו לפחות 150 אתרים חתיים בהם התקיים פולחן אל-הסער, לעתים בשמות אחרים או תוך התייחסות אל הסער המקומי כבנו של אל-הסער של שושלת המלוכה ולעתים עם תוספות לשם, כגון "אל הסער של הרעם" או "אל הסער של הצבא". ההתגלמויות הבולטות ביותר של אל-הסער היה זה בעיר נׇרִיק ובעיר זַפׇלְקַה.[13]

השפעה החורית על הדת ופנתאון האלים החורי החלה להיות ניכרת מתקופת הממלכה החתית התיכונה, במאה ה-15 לפנה"ס, עם התרחבות ההשפעה החתית על צפון הלבנט והמגע האינטנסיבי בין שתי התרבויות.[8] במסגרת זו, מתחיל תהליך התמזגות בין אל הסער/שמיים החתי עם אל הסער החורי והוא מתחיל לקבל מאפיינים של אל סער מצפון הלבנט. תהליך זה התלווה גם למיזוג של אל, ואלת, השמש הבכירים בתרבות החתית עם אל הסער החורי וזוגתו. אלת השמש, או ההתגלמות הנשית של אל השמש החתית, אַרִינַה (או, בשמות אחרים, אֵשְתַן או אִישְתׇנוּ מארינה), הפכה לדמות הבכירה בפנתאון וכבר בשלב זה נראה תהליך מיזוג איטי שלה עם בת זוגו של אל הסער, חֶבַת. דוגמה לתהליך זה ניתן לראות בלחש מתוך תפילות של המלכה פוּדוּחֶפַה באותה תקופה[26][27]:

אלת השמש ארינה, גבירתי, את מלכת כל הארצות, באדמת חׇתי עטית על עצמך את שמה של אלת השמש ארינה, אך ביחס לארץ שיצרת מעץ הארז אימצת את השם חבת

[28]

במקביל, נראה תהליך של התייצבות אל הסער לצידו של אל השמש במעמד בפנתאון. לדוגמה, בטקסט מטקס פולחני בתקופה זו מכריז המלך:

האלים, אל השמש ואל הסער, הפקידו בידִי את הארץ ואת מִשקה, כדי שאני, המלך, אוכל להגן על שניהם בעצמי

[29]

משלב זה, כונה אל הסער החתי בשמו החורי, תשוב, ואף באופן מובהק יותר "תשוב של חלב מחתושה" או "אל הסער של חלב בחתי".[30] תשוב לאל הסער של האימפריה החתית ובכיר פנתאון האלים עד להתמוטטותה בתחילת המאה ה-12 לפנה"ס.

מאמצע המאה ה-12 לפנה"ס, עם הופעתן של הממלכות החתיות החדשות במרחב של צפון הלבנט ודרום אנטוליה, המשיך פולחן אל הסער בכינויו באופן משולב כתשוב, הדד, תרחונזס ושמות נוספים. בממלכות הנאו-חתיות ניכרת המשכיות של איקונוגרפיה חתית, אף על פי שחלקן היו ארמיות או צפון-סוריות באופיין.[31] פולחן זה נמשך בתקופה הנאו-בבלית והפרסית עד שבתקופה ההלניסטית קיבל תפנית זהותית נוספת והתמזג לפנתאון האלים ההלניסטי והרומי אחר כך, כזאוס ויופיטר דליכנוס .[32]

מיתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלון אל אנטולי בתנוחה אופיינית לאל-הסער.

אל הסער האנטולי מופיע במספר סיפורים מיתולוגיים. סיפורים אלה נשתמרו בתעודות בשפות שונות, אשר כנראה משקפות את נדידתם בין התרבויות השונות למיתולוגיה החתית. כלומר, כמו שאר מרכיבי הדת החתית, גם סיפורי המיתולוגיה שלה מהווים שילוב של סיפורים מהדתות האחרות באזור – החׇאתית, הלווית, הפלאית, החורית והצפון שמית.

מיתוס אל הירח שנפל מהשמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור זה השתמר בתעודות, הן חׇאתיות והן חִתיות, ונראה שמקורו חַתי והוא אומץ בדת החִתית. בתחילתו של הסיפור מצוין שלמעשה שמו צריך להיות "כאשר אל הסער רעם" ועל פי טקסטים פולחניים, נראה שהוא סופר במסגרת טקס שניהל "איש (כוהן) אל הסער". בטקסטים החׇאתיים נקרא אל הסער תרו ובחתיים מצוין בסימן כתב יתדות שזיהה גם את אל הסער האשורי – אדד. הסיפור נסוב סביב נפילתו של הירח בלילה אחד מהשמיים. לאחר שמספר אלים הבחינו בנפילה, נשלח אל הסער לרדוף את הירח באמצעות עוזריו – הגשם, הרוחות והרעמים – כדי להפחידו ולהחזירו למקומו.[33]

יש הגורסים שסיפור זה משקף את תפקידו של פולחן אל הסער להשקיט את זעם האל בעת סערות (תפקיד קמעי של פולחן אלילי). טקס במקדש אל הסער תוך העלאת מנחות לאל ותיאור של הסיפור, אמור להכניס את רעמי הסערה להקשר מרגיע יותר של תפקיד אל הסער בשמירה על הסדר השמיימי.[16]

מיתוסי העלמות האל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשוב הורג את הנחש-דרקון אילויאנקה. תבליט נאו-חתי מהמאה ה-9 לפנה"ס.

מדובר בשורה של מיתוסים שדוקלמו בפולחן אלים. על פי מרכיבים לשוניים, שמות האלים שמוזכרים בהם ושמות המקומות, נראה שמקורם בדת החׇאתית והם שולבו מאוחר יותר בטקסי הדת החִתית. בטקסים אלה העלמותו של האל מביאה לתוצאות שליליות של ירידה במשקעים, ירידה במים לחקלאות וכתוצאה מכך גם לבצורות ולפגיעה בפריון האדם. חזרתו משיבה את המצב על כנו. ברוב המיתוסים המוכרים, האל הנעלם הוא אספקט מקומי של אל הסער ולמעשה, בנו של אל הסער האימפריאלי (בשמותיו החׇאתיים, החִתיים והחוריים ובדרך כלל בכינוי "אל הסער של השמיים"). אל הסער נקרא לסייע בהחזרת בנו אל ולעתים משמשים גם אלים (לרוב אלות אם ואבות האלים) אחרים במלאכת מציאתו של האל והחזרתו.

בולט בסיפורים אלה אספקט אחריות האל גם על מי התהום. הסיבה לכך היא כנראה המקור החׇאתי של הסיפורים והדגש הברור שהיה בתקופתם להיותו של האל הסער, למעשה אל מים נובעים, כלומר מים ממעיינות ונהרות, ופחות מי משקעים.[34] הדוגאות הבולטות ביותר מבין סיפורים אלה הם מיתוס העלמותו של האל תֵלִיפִינוּ ואל הסער של העיר נריק (עיר במרכז אנטוליה) – שניהם מוכרים יותר כבני אל הסער המלכותי.

אל הסער האנטולי על תבליט מאיבריז/טורקיה.

אף שמקורם של הסיפורים הללו אנטולי מקומי, ייתכן שהתאמתם לדת החִתית בשלב מאוחר יותר משתלב עם מוטיב העלמותו של אל הסער בתרבות הסורו-כנענית (הורדת האל בעל לשאול בידי אל המות – מות) או בתרבות המסופוטמית (ירידת איננה ודומוזי לשאול) ותפקידם להתמודד עם שינויים אקלימיים של בצורות ושטפונות. אחריות אל הסער על המשקעים, היוותה כנראה את אחד הבסיסים לפולחן הקשור לפריון האדמה. חלק מהחוקרים מסייגים השוואה מהסיבות הבאות: מקור האלים המקומיים כאלי מים נובעים ולא ממש סער ובאופן הבלתי מאיים בו מתוארים אלים תת-קרקעיים שמעורבים בסיפור. במיתולוגיות הכנענית והמסופוטמית אלים תת-קרקעיים אלה כנרגל ומות, מוכרים כאלי שאול מאיימים ואילו בסיפורים האנטוליים הם מוזכרים כאלים חסרי מטען מאיים.[35]

מלחמת אל הסער בנחש-דרקון אִילוּיׇנְקַה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו אחד מהמיתוסים המפורסמים ביותר של אל הסער האנטולי והוא מוכר בשתי גרסאות עיקריות:

  • הגרסה הראשונה: תשוב נלחם בנחש-דרקון המאיים על הארץ ומפסיד בקרב. בעקבות המפלה, מבקש תשוב את עזרתם של שאר האלים. בתו, האלה אִינׇרַה, באה לעזרתו וחורשת מזימה להחליש את אילויאנקה, כדי שתשוב יוכל לגבור עליו. היא מבטיחה את אהבתה לבן-תמותה בשם חוּפׇשִיַה. לאחר מפגש האהבה ביניהם, היא מארגנת משתה ומזמינה את כל האלים ובכללם אילויאנקה. במשתה, משקה אינרה את אילויאנקה ועוזריו, עד שאינם יכולים לחזור "לחור" ממנו באו. חופשיה מנצל את המצב וכובל את הדרקון, כדי לאפשר לתשוב להגיע עם נשקו ולהרגו. בהמשך, אינרה בונה עבורה ועבור חופשיה בית חלומות בהר הקדוש, אולם אוסרת עליו להביט מהחלון כשהיא איננה. יום אחד, כשהיא נעדרה מהבית, חופשיה מביט מהחלון ורואה משם את אשתו וילדיו, אותם נטש. כשאינרה חוזרת לביתה, מבקש ממנה חופשיה לשחררו ולאפשר לו לחזור לאהוביו. המשך הסיפור שרד רק ברסיסים, ונראה שחופשיה נענש על הפרת הבטחתו וייתכן שנהרג. אז אינרה מעניקה את ביתה, שהיה למקור המים, למלך העיר כִישְכִילוּסַה ולמעשה מבטיחה את פריון האדמה בארץ.
  • הגרסה השנייה מורכבת יותר: במהלך מאבקו הראשון של תשוב עם אילויאנקה, הוא לא רק מפסיד, אלא גם מאבד את עיניו ואת לבו לדרקון. כדי להחזיר לו את איבריו החיוניים, מתחתן אל הסער עם בת תמותה ענייה, וזו יולדת לו את אל ההרים, שַֺרוּמַה. שרומה מתאהב בביתו של אילויאנקה ונושא אותה לאישה. הוא מצליח לשכנע את חמו לתת לו את לבו ועיניו של תשוב ולהחזיר אותם לאביו. עם גופו המחודש יוצא שוב תשוב למאבק בדרקון ומצליח להרוג אותו. שרומה, שהיה בביתו של אילויאנקה במהלך הקרב, מבין שכל ייעודו בחיים היה רק להרוג את חמו וזועק לאביו – "הרוג אותי יחד עם הדרקון". תשוב אכן הורג את הדרקון יחד עם בנו שלו.

יש הרואים בו הד להשפעה מסופוטמית על המיתולוגיה האנטולית ומקבילים את הסיפור למאבקו של האל מרדוך עם האלה הבוראת תיאמת המתוארת לרוב כדרכון ענק. ייתכן שלכך גם קשר למאבקו של האל בעל עם אחת ממפלצות אל הים, התנין, במיתולוגיה הכנענית. בכל מקרה, היעדרותו של אל הסער בין הפסדו הראשון לניצחונו מהווים תקופה של היעדרות האל, וכתוצאה מכך גם פגיעה בפריון האדמה והאדם. מנגד, יש חוקרים הרואים מוטיבים אנטוליים קדומים בולטים בסיפור ושוללים את ההקשר החיצוני.[36][37][38]

מחזור כוּמׇרְבִי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו קובץ המיתוסים המפורסם ביותר של האל תשוב והוא עוסק במאבקו של תשוב על מעמד הבכורה באלים. רק חלקים ממיתוס זה שרד בתעודות שהתגלו בעיר הבירה החתית, חתושה, ורובם בתרגום מחורית לחתית. כמו כן שרד מספר קטן של קטעים בשפה החורית. מוקד הסיפור הוא מאבקו של האל תשוב באביו כומרבי, אשר מנסה בדרכים שונות להחזיר אליו את מעמד בכיר האלים. גם בדורות הקודמים לתשוב, כנראה התרחשו מאבקים דומים: אל השמיים אנו נטל את הבכורה מאביו אַלַלֻ, וכומרבי, בן דורו של אנו, נטל את הבכורה ממנו. במהלך המאבק נשך כומרבי את אשכיו של אנו ויצר מהם את בנו, תשוב. תשוב בעצמו נאבק באביו ונוטל ממנו את הבכורה. מוקד חייו של תשוב בסיפור הוא העיר כֻמֵה ומחוזתיו הם הן השמיים והן הארץ. המרחב שמתחת לאדמה והים זרים לו והופכים לעוינים לו. כומרבי מחליט לנסות וליטול בחזרה את הבכורה האלים. בעזרת מפלצות ויצורים, עימם כרת ברית, יוצר כומרבי למאבק. אחד מבני בריתו המרכזיים הוא האל וענק-האבן אֻלִִיכֻמִי שכנראה רובץ בעיקר בים. מבחינה אטימולוגית, שמו של אוליכומי סמלי וחשוב. משמעותו בחורית היא "מחריב כומה" (העיר). במהלך המאבק כמעט מצליח כומרבי להרוג את תשוב, אולם תשוב מצליח להתאושש ולנצח את יריביו.[39][40] סופו של הסיפור חסר, אולם חוקרים מעריכים שהוא מסתיים בקרב אחרון בין תשוב לאל הים או מפלצת הים ומנצח אותו. הערכה זו מבוססת על קריאה מחודשת של קטעי מיתוס מתעודה המוכרת כ"פפירוס עשתרת" במצרים ובה תיאור סיפור מאבק דומה בין האל סת המצרי לאל הים. יש הרואים בטקסט זה, קשר למיתוס האנטולי.[41][42]

הערכת ההקשר לפפירוס עשתרת קשורה להערכה בסיסת יותר שמרכיבים רבים במחזור כומרבי הם הטמעה של מיתוס מלחמת בעל הכנעני באל הים ומאבקו לבכורה באלים. המאבק באב דומיננטי, מלחמה ביצור שרוב זמנו נמצא בים והפרס הסופי שהוא הבכורה הפנתאון, מזכירים כולם את הסיפור הכנעני-אוגריתי וככל הנראה הם המקור לשלד המרכזי של המיתוס, בין אם בהשפעה כנענית ישירה ובין אם בהשפעה דרך פולחן תשוב החורי שבעצמו הושפע משמעותית ממאפייני אל-הסער בצפון הלבנט.[43][41] חוקרים אחרים מקשרים לפחות את חלקו של המיתוס במקורותיו החוריים, להשפעה מסופוטמית. אנו ואללו מוכרים כאב ובן, שניהם מאבות האלים בפנתאון השומרי והאכדי. סיפור המאבק בין השניים כאירוע מכונן לקביעת ההיררכיות בפנתאון האלילי, דומה לחלק מהחוקרים גם לסיפורי אנליל השומרי ומרדוך הבבלי, כשלפחות כומרבי מקביל לאחד מהם. אפשר ששיוכו של הסיפור לתולדות אל-הסער מתייחס גם לאספקטים המוכרים של אנליל ומרדוך כאלי סער מסופוטמיים.[44]

מיתוס השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתוס שנמצא בשברים מקוטעים בחורית וחתית על האל תשוב. סיפור העלילה לא ברור, אולם ידוע כי במהלכו, תשוב פונה למלך העיר אבלה, מֵגִי כדי שישחרר אסיר. המלך עונה לו בציניות, מה לאל מלחמה אדיר כמוהו ולאסיר פשוט? בסצנה אחרת תשוב הוא אורח בשאול, שם הוא מתקבל בחגיגות על ידי אלות השאול. לא ברור הקשר בין הקטעים וקו העלילה עצמו. אולם יש חוקרים המעריכים שאסירתו של תשוב בשאול קשור, באופן כלשהו, למאבק עם כומרבי ובהקשר אפשרי לירידתו של בעל לשאול לאחר הריגתו בידי מות, במיתולוגיה האוגרתית.[45]

זיהוי עם אלים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוורים חֻרַה ושַרִשֻ – מובילי מרכבתו של תשוב. חתושה, המאה ה-16 לפנה"ס. מוזיאון התרבויות האנטוליות באנקרה.

תהליך התהוותם והתפתחותם של פולחני אלי-הסער במרחב האנטולי הוא, כשלעצמו, תשליב של זהויות. האלים התפתחו ברמה המקומית, קיבלו תפנית עם חדירות של עמים זרים ובעקבות זאת, השתנתה גם הזהות המקורית שלהם. כך, ניתן לראות בחלק מהתקופות זיהוי בין האלים תרו, תרחונת, תרחונזס ותשוב.

זיהוי זה בא לידי ביטוי בולט באופן כתיבת שמות האלים בתעודות. בתעודות הכתובות בהירוגליפים לווויים, מופיע לרוב שמם המלא בכינוים השונים, אולם בכתיבה בשפות השונות בכתב היתדות, במקרים רבים כולם מזוהים באמצעות לוגוגרמה אחת –dIM. סימן זה, שבמקורו סימל את אל הסער השומרי, אִשְכֻר, שימש לתיאור אל הסער בכל התרבויות והתעודות שכתבו בכתב יתדות – הן באנטוליה, הן במסופוטמיה והן בצפון הלבנט. כלומר, כל האלים הללו קיבלו תיאור לשוני משותף של "אל-סער", אף שבכל שפה נקרא אותו סימן באופן פונטי בשמו הספציפי בהתאם למקום ולזמן.

אין המדובר רק במאפיין לשוני. במידה רבה ניתן לומר שכל אלי הסער של מרחב המזרח הקרוב הקדום, שכלל את האזורים של מסופוטמיה, הלבנט ואף מצרים בתקופות מסוימות, קיבלו מאפיינים דומים, תוארו במיתוסים בעלי נרטיבים קרובים ויוחסו להם מאפיינים ותכונות זהות. בין אלה ניתן להוסיף את, הדד מצפון הלבנט, אדד המסופוטמי, בעל הכנעני-אוגריתי, סת המצרי (לפחות בתקופת החיקסוס, וגם במידה מסוימת אחריה), יופיטר דליכנוס הרומי ולטענת חוקרים שונים, אפילו יהוה הישראלי/יהודאי.[46]

ייצוג חזותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלבים הראשונים של התפתחות אל הסער במרחב האנטולי, עוד מהתקופה הנאוליתית, שימש האל יותר כאל העוסק בהבטחת מי מעיינות ונהרות מאשר מזג אויר. מסיבה זו, ייצוגו הראשון המתועד הוא שור וסביבו מעגל, שכנראה ייצג את מי המעיינות היוצאים מהאדמה. באופן זה כנראה יוצגו האלים תרו ותרחונת.[47]

עם התחזקות אספקט הסער בדמותו של האל, החלו להופיע דימוייו הפיזיים בדומה לדמות אל הסער בתרבויות דרומית לאנטוליה – פחות בדמות שור ויותר בדמות אנושית על גבי שור, עומד, עם נשק (אלה או גרזן דו-להבי) בידו ולעתים עם ברק בידו. לרוב עיטר את ראשו כתר קרניים (2–4) ופניו מזוקנים. דמות זו זהה לאופן הייצוג שלו כאל הדד ודומה לייצוג בעל ואדד.[48] עם התחזקות מוטיב המלחמה באופיו של האל, בעיקר תודות לחדירת אלמנטים חוריים, נראה ייצוג של אל הסער גם רוכב על מרכבת מלחמה, רתומה לשוורים. השוורים עצמם הפכו לבעלי אישיות עצמאית ויחודית: השוורים שמושכים במרכבתו נקראו שַרִשֻ ותִילַה וגם בשם חֻרַה. שרישו, הופיע גם בשם שַרִש ולעתים לא היה רתום למרכבה, אלא היה לצדה כאל בפני עצמו האחראי על תיווך בין תשוב לבני האדם. שריש מוכר כאל עצמאי מהעיר נוצי וייתכן שאת תפקידו לצד תשוב תפס במסגרת מיזוג פולחנים דתיים וריכוז הפולחן המלכותי בתקופה החִתית בחלק מהתבליטים הופיעו לצידו של תשוב גם שני אלי הרים בשם חַזִי ונַנִי.[49]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 17.
  2. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 18-19.
  3. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 3-4.
  4. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 110.
  5. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 139.
  6. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 6.
  7. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 24.
  8. ^ 8.0 8.1 Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 22.
  9. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 128.
  10. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 21-22.
  11. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 140-1.
  12. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 145.
  13. ^ 13.0 13.1 Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 21.
  14. ^ 14.0 14.1 Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 5.
  15. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 129, 151-2, 284.
  16. ^ 16.0 16.1 Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 23.
  17. ^ הערה15
  18. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 115.
  19. ^ 19.0 19.1 Gery Beckman, "The religion of the Hittites", in American school of oriental research, Jun.-Sep. 1989, p. 99.
  20. ^ 20.0 20.1 Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 93-98.
  21. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 3.
  22. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 106.
  23. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 4.
  24. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 15.
  25. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 19.
  26. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 20-21.
  27. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 90-98.
  28. ^ Gery Beckman, "The religion of the Hittites", in American school of oriental research, Jun.-Sep. 1989, p. 99-100.
  29. ^ Gery Beckman, "The religion of the Hittites", in American school of oriental research, Jun.-Sep. 1989, p. 101.
  30. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 1, p. 165-7.
  31. ^ ominik Bonatz, The iconography of religionin the Hittitem Luwian and Aramean kingdoms, Free university berlin, 2007, p. 9-16.
  32. ^ Guy Bunnens, "The Storm-God in Northern Syria and Southern Anatolia from Hadad of Aleppo to Jupiter Dolichenus", Alter orient und altes testament, Hutter (ed.), Ugarit Verlag, munster, 2004, p. 57-81.
  33. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 135-6.
  34. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 136-147.
  35. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 142-3.
  36. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 147-151.
  37. ^ נגה איילי-דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח קרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית, 2002, עמ' 152-155.
  38. ^ Gery Beckman, "The religion of the Hittites", in American school of oriental research, Jun.-Sep. 1989, p. 104-105.
  39. ^ Carolina Lopez-Ruiz, Gods, heroes and monsters, oxford university press, oxford, 2013, p. 138-163.
  40. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 5-8.
  41. ^ 41.0 41.1 Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 25.
  42. ^ נגה איילי-דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח קרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית, 2002, עמ' 47-73.
  43. ^ נגה איילי-דרשן, תפוצתו של סיפור מלחמת אל הסער בים במזרח קרוב הקדום: מקורות, מסורות והיסטוריה, האוניברסיטה העברית, 2002, עמ' 110-149.
  44. ^ E. Speiser, "An intrusive Hurro-Hittite myth", in Journal of the American oriental society, June 1942, 98-102.
  45. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 7-8.
  46. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 224-280.
  47. ^ Alberto Green, The storm god in the ancient Near-East, Eisenbrauns, Winona lake, 2003, p. 96-98.
  48. ^ Guy Bunnens, "The Storm-God in Northern Syria and Southern Anatolia from Hadad of Aleppo to Jupiter Dolichenus", Alter orient und altes testament, Hutter (ed.), Ugarit Verlag, munster, 2004, p. 70.
  49. ^ Daniel Schwemer,The storm god of the ancient near east: Summary, synthesis, recent studies, part 2, p. 6-7.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg