הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה

המבנה המאניפולרי

אילוסטרציה של מאניפולוס בן 120 חיילים, אורך: 18 מ', רוחב: 5.5 מ'

ללוחמה בשיטת הפלנקס היו מספר חסרונות גדולים. בשטח הררי הפלאנקס התקשה לשמור על מערך מסודר, וכוח המחץ שלו נפגע משמעותית. כמו כן, יכולת התמרון של הפלנקס הייתה מוגבלת מאוד, ולכן היא הייתה פגיעה מאוד להתקפה מן האגף או מהעורף. התבוסה שספגו הרומאים בקרב נהר אליאה, והצורך להילחם בשטחים הרריים בעקבות הפלישה הקלטית לחלקים נרחבים של איטליה בתחילת המאה הרביעית גרמו לפיתוח תורת לחימה חדשה.

התורה החדשה הייתה מבוססת על יחידה צבאית חדשה, שנקראה מאניפולוס (manipuli). המאניפולוס הורכב מקבוצה הומוגנית של חיילים רגלים, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים). בכל מאניפולוס היו שני קצינים בדרגת שר מאה, מפקד וסגן. מאניפולוס בן 120 חיילים, נערכו לקרב בשש שורות בנות עשרים חיילים כל אחת. במאניפולוס של 60 חיילים, נערכו הלוחמים בשלוש שורות, כך שאורך המאניפולים היה זהה.

מבנה הלגיון

על פי פוליביוס עיקר כוחו של הלגיון הורכב מארבעה סוגי חיילים רגלים

1. וליטים (velites)‏ - 1,200 חיילים, חמושים בכידונים, חרב ומגן. הווליטים היו הורכבו מהחיילים הצעירים והעניים ביותר.
2. האסטאטים (hastati)‏ - 1200 חיילים אמידים יותר, שהצטיידו במגן גדול בצורת מלבן מקומר (scutum), בחרב ובשני כידונים להטלה.
3. פרינקיפים (principes)‏ - חיילים מבוגרים יותר מההאסטאטים, שהיו חמושים בצורה דומה ומנו גם כן 1200 איש.
4. טריאריים (triarii) - החיילים המבוגרים והמנוסים ביותר (וגם העשירים ביותר). הם מנו 600 איש, ונשאו חניתות דקירה במקום כידונים להטלה.

על האגפים הגנו 10 להקות (turmae) בנות 30 פרשים (equites) כל אחת. בכל להקה היו שלושה דקוריונים מלפנים, שאחד מהם פיקד על הלהקה כולה, ושלושה אופטיונים מאחור.

טקטיקת הלחימה של הלגיון

סכמה של הערכות הלגיון לקרב

בתחילת הקרב, הלגיון כולו היה מורכב משורת וליטים רציפה בחזית, ומאחוריה 3 שורות, של 10 מאניפולים כל אחת, העומדים זה מלצד זה עם רווחים ביניהם.

כאשר הלגיון הגיע לטווח מגע, נפתח הקרב. בתחילת הקרב הטילו הווליטים את כידוניהם. לאחר מכן הם נסוגו בין הרווחים של המאניפולים, והמשיכו להילחם בחרב. על פי חלק מהחוקרים, לאחר הטלת הכידונים, נסוגו הווליטים לאגפים. אחרי שהווליטים הטילו את כידוניהם, הטילו ההאסטאטים את כידוניהם, ולאחר מכן נלחמו בחרבות. הפרינקיפים נלחמו מאחורי ההאסטאטים, ויכלו גם כן להטיל את כידוניהם מעל ראשי הלוחמים בקו הקדמי. הטריאריים נשארו מאחור, והצטרפו לקרב רק במידת הצורך.

המלחמה הפונית השנייה

מאז המאה הרביעית, גבר הלגיון הרומי על כל אויביו, והמבנה המניפולארי הוכיח את עצמו במשך מעל למאתיים שנה. אולם, העימותים עם חניבעל בזמן המלחמה הפונית השנייה, אילצו את הצבא הרומי לערוך שינויים מבניים. בזמן המלחמה הפונית השנייה, הצליח חניבעל להביס את הצבא הרומי בזכות שימוש יעיל בחיל פרשים, טקטיקות לחימה חדשניות וניצול מדויק של החולשות במבנה המניפולארי. קרב קאנאי מהווה דוגמה טובה לניצולן של חולשות אלו. למרות כל גמישותו, המאניפולוס היה פגיע להתקפה מן האגף והיה קטן מכדי לעמוד במשימה עצמאית. במידה שהפרשים המגנים על האגף נפלו, הלגיון נאלץ לפנות ולהילחם כאשר צידו מופנה אל האויב. המאניפולים בקווים האחוריים לא הצליחו לבצע תפנית יעילה, וללכד את שורותיהם אל מול האויב.

המחסור בכח אדם

האבדות הכבדות במלחמה הפונית השנייה גרמו למחסור חמור בכח אדם בצבא. בעקבות האבדות, גויסה כמות גדולה של לגיונות חדשים בשנות המלחמה. לדוגמה, בשנת 216 (השנה בה נערך קרב קאנאי), גויסו לצבא הרומי שבעה לגיונות חדשים. בסך הכל, בתקופה הקצרה שבין השנים 214-218 גויסו לצבא 26 לגיונות חדשים. לשם השוואה, בשיא המלחמה הפונית השנייה, מנה הצבא כולו כ- 20 לגיונות, שהיוו כשליש מאוכלוסיית הגברים ברומא כולה.

מחסור חמור זה גרם להורדה משמעותית של הסטנדרטים בגיוס החיילים. בשנת 213, ההון הנדרש להצטרפות לצבא ירד מ-11,000 איסרים ל-4000 איסרים. גויסו גם חיילים שלא יכלו לממן את ציודם, ולכן ציוד זה מומן עבורם מקופת המדינה. תהליך זה נמשך עד שבשנת 123 ההון הנדרש ירד ל- 1,500 איסרים בלבד. תוך כדי תהליך זה וכתוצאה ממנו, גם ההבדלים בין סוגי החיילים השונים היטשטשו, עד שנעלמו כליל.

הקוהורטה

לאור השינוי שעבר על הצבא, הטאקטיקה של הלגיון החלה להתבסס על הקוהורטה, כתחליף למאניפולוס. הקוהורטה הופיעה לראשונה בזמן המלחמה הפונית השנייה כצירוף של שלושה מאניפולים, אחד מכל סוג. לאחר מכן, התקיימה הקוהורטה כיחידת משנה נפרדת בת 480 חיילים, עם שש קנטוריות, בנות שמונים חיילים כל אחת.

הקוהורטה נערכה לקרב עם שלוש קנטוריות מלפנים ושלוש מאחור. היא הייתה יכולה לבצע תפניות בקלות, ולהתגונן מפני התקפות מאחור ומהאגף. הלגיון כולו כבר לא היה כבול לתוכנית הקרב המוכתבת ממערך בן שלושה קווים, עם סוג חיילים שונה בכל קו. בזכות היחידה ההומוגנית החדשה, הלגיון יכול היה להיערך במספר קווים משתנה (לרוב בין אחד לשלושה), בהתאם לתנאי הקרקע ותוכנית הקרב. הלגיון כולו היה מורכב מ- 10 קוהורטות ובסה"כ מנה כ- 5,000 חיילים.

הרפורמות של גאיוס מריוס

פסל של גאיוס מריוס

אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר בהתפתחות הצבא הרומי הייתה הרפורמה שערך בו גאיוס מריוס בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, הקרויה גם הרפורמה המריאנית. מריוס, שהיה בין הבולטים במנהיגה הצבאיים והפוליטיים של רומא, ערך שינוי יסודי ביחס בין צבא לחברה ברומא העתיקה. בנוסף, הוא ארגן מחדש את מבנה הצבא, שינה את שיטת האימונים הישנה ושיפר את החימוש באופן משמעותי.

הרפורמות

השינוי הראשון שביצע מריוס, בשנת 107, היה גיוסם לצבא של אלו שנקראו "הנספרים לפי ראשים" (capitae censi), המעמד הנמוך ביותר של הפלבס, שהיה חסר אמצעים כלכליים. במרוצת השנים חרגו הרומאים יותר ויותר מעיקרון של חוקת סרוויוס שלפיה מגייסים לצבא רק את העשירים, ועד זמנו של מריוס הופחת כבר רף הרכוש שמתחתיו לא מגייסים לצבא מ-11,000 איסרים ל-1,500 איסרים. מריוס התיר את לכל אזרח רומאי שנולד חופשי להתקבל לצבא תמורת תשלום הולם.

מכיוון שאזרחים ללא רכוש לא היו מסוגלים לממן לעצמם ציוד וחימוש, מריוס הנהיג שיטה שבה המדינה נתנה לחייל את ציודו ואילו הוא פרע את חובו למדינה בתשלומים נמוכים במהלך השירות. הוא הציע להמונים חסרי הרכוש תעסוקה כחיילים מקצועיים והזדמנות לשפר את מעמדם החברתי ולהרוויח רכוש מהשלל שיבזזו במלחמה. בהיעדר הזדמנויות תעסוקה טובות אחרות, ההמונים נהרו לצבא והתגייסו לתקופה של 25 שנים.

כאשר עמד לרשותו צבא מקצועי, אשר האנשים בו משרתים לזמן ארוך, שינה מריוס את שיטות האימון, והכניס אחידות באימון ובחימוש לרוחב כל הצבא הרומי. מריוס אימץ את שיטת האימון של הקונסול משנת 105, פובליוס רוטיליוס רופוס, שהתבססה על שיטות האימון של בתי הספר לגלאדיאטורים. כמו כן, כל הליגיונרים חומשו מעתה באופן אחיד בחרב, בכידון ההטלה פילום (pilum) ובמגן מלבני סקוטום (scutum). שיפורים בכידון גרמו לכך שהאויבים לא יוכלו להשתמש בו לאחר שהוטל עליהם. בעיתות שלום הצבא התאמן בצורה יסודית במקום להתפזר איש לביתו, ואף עסק בפעולות תשתית אזרחיות, כגון חפירת תעלות, סלילת דרכים ותחזוקתן ועוד.

הלגיון המריאני היה מורכב מ-10 קוהורטות, כל אחת בת 6 קנטוריות (בנות 80 חיילים), ועוד 5 קנטוריות כפולות (בנות 160 אנשים). כל קנטוריה חולקה ל- 10 יחידות בנות 8 חיילים כל אחת (שנקראו conteburnia). כל קנטוריה נלחמה, צעדה וחנתה כיחידה אחת. הקנטוריה נשאה את כל החימוש שהייתה זקוקה לו, ואוכל שהספיק לה ל-15 ימים. הציוד הרב שנשאו החיילים הוליד כינוי שדבק בהם - "הפרדות המריאניות" (muli mariani). הציוד הרב שנשאו החיילים הקטין מאוד את הצורך בבהמות משא ובשיירות אספקה, והצבא כולו הפך לנייד יותר. מריוס גם הפך את סמלו של הלגיון לנשר כסף (aquila).

לבסוף, מריוס נתן אזרחות רומית לכל האזרחים של בעלות הברית האיטלקיות, לאחר השלמה של תקופת השירות בצבא.

ההשפעה של הרפורמות

מומסן מתאר תהליך זה בצורה הטובה ביותר בספרו דברי ימי רומא:

"ביתו היחיד של זה (החייל ממעמד הפלבס)-המחנה; מדעו היחידי - המלחמה; תקוותו היחידה- המצביא".

התוצאה הבסיסית ביותר של הרפורמות הייתה שיפור משמעותי ביכולתה הצבאית של רומא. מריוס הצליח להפוך את הצבא הרומי ממיליציה של איכרים הנקראים לקרב בשעת הצורך, לצבא מאומן, חזק ומנוסה. לצבא המריאני כמעט ולא הייתה תחרות בעולם העתיק. צבא מהדגם המריאני שירת גם את האימפריה הרומית בתחילת דרכה.

תוצאה נוספת של הרפורמות הייתה שליטה קלה יותר באזורים הכבושים, מכיוון שכעת ליגיונרים רומאים שסיימו את תקופת שירותם התנחלו באדמות הכבושות. התנחלות זו סייעה לרומא להטמיע בתוכה את האזורים הכבושים, ולקרב את העמים הנכבשים לתרבות ולרוח הרומאית.

השפעה נוספת של הרפורמות הייתה הסטה של נאמנות הצבא. לעומת הצבא הקודם, שהיה מורכב מאזרחים חופשיים, שראו בצבא תקופת ביניים קצרה בחייהם, ושרתו בצבא מתוך תחושת חובה לרפובליקה, הצבא החדש הורכב מאנשים שמבחינתם הצבא היה חזות הכל. הצבא היה המושיע שלהם מחיי הדלות והעוני, לחיים של ביזה, מסעות כיבושים ולבסוף חלקת אדמה משלהם. הנאמנות של החיילים עברה מן הרפובליקה, אל המפקדים והמצביאים. שינוי זה בנאמנות הצבא היה אחד הגורמים המכריעים להתפוררותה של הרפובליקה והפיכתה לקיסרות.

לקריאה נוספת

• ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה שנייה (הדפסה חוזרת), 2001. רוב המקורות בערך זה מצוטטים גם בספר.
• P.A. Brunt, Italian Menpower, Oxford University Press, 1971
• Polibius, The Histories - בתרגום לאנגלית באתר אוניברסיטת שיקגו
• F.W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, Oxford University Press, First Edition, 1957
• Livius Titus, The History of Rome - בתרגום לאנגלית באתר אוניברסיטת וירג'יניה
• H. Delbrueck, History of the Art of War, I, 1975
• המקור הגרמני של ספר דלבריק עם קטעים בעברית (הספר מיתרגם והולך בהמשכים)