מאניפולוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מאניפולוסלטינית: Manipulus) הוא שמה של יחידה טקטית שהייתה בשימוש בצבא הרומי.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאניפולוס הורכב מקבוצה הומוגנית של חיילים רגלים, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים). בכל מאניפולוס היו שני קצינים בדרגת שר מאה, מפקד וסגן. מאניפולוס בן 120 חיילים, נערכו לקרב בשש שורות בנות עשרים חיילים כל אחת. במאניפולוס של 60 חיילים, נערכו הלוחמים בשלוש שורות, כך שאורך המאניפולים היה זהה. כל מאניפולוס כלל שלושה סוגי חיילים על האגפים הגנו 10 להקות בנות 30 פרשים כל אחת. בכל להקה היו שלושה דקוריונים מלפנים, שאחד מהם פיקד על הלהקה כולה, ושלושה אופטיונים מאחור.[1]

על פי פוליביוס[2] המאניפולים חולקו לארבעה סוגי חיל רגלים:

  1. וליטים ‏ - 1,200 חיילים, חמושים בכידונים, חרב ומגן. הווליטים הורכבו מהחיילים הצעירים והעניים ביותר.
  2. האסטאטים ‏ - 1200 חיילים אמידים יותר, שהצטיידו במגן גדול בצורת מלבן מקומר (scutum), בחרב ובשני כידונים להטלה.
  3. פרינקיפים ‏ - חיילים מבוגרים יותר מההאסטאטים, שהיו חמושים בצורה דומה ומנו גם כן 1200 איש.
  4. טריאריים ‏ - החיילים המבוגרים והמנוסים ביותר (וגם העשירים ביותר). הם מנו 600 איש, ונשאו חניתות דקירה במקום כידונים להטלה.

בתחילת הקרב, הלגיון כולו היה מורכב משורת וליטים רציפה בחזית, ומאחוריה 3 שורות, של 10 מאניפולים כל אחת, העומדים זה מלצד זה עם רווחים ביניהם. כאשר הלגיון הגיע לטווח מגע, נפתח הקרב. בתחילת הקרב הטילו הווליטים את כידוניהם. לאחר מכן הם נסוגו בין הרווחים של המאניפולים, והמשיכו להילחם בחרב. לדעת חלק מהחוקרים, לאחר הטלת הכידונים, נסוגו הווליטים לאגפים.[3] אחרי שהווליטים הטילו את כידוניהם, הטילו ההאסטאטים את כידוניהם, ולאחר מכן נלחמו בחרבות. הפרינקיפים נלחמו מאחורי ההאסטאטים, ויכלו גם כן להטיל את כידוניהם מעל ראשי הלוחמים בקו הקדמי. הטריאריים נשארו מאחור, והצטרפו לקרב רק במידת הצורך.[4] לאחר הקרב הרומאים ערכו בדרך כלל מרדף, שסייע להגדיל את אבדות הצד השני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ימיו של הצבא הרומי, הייתה טקטיקת הקרב הרומאית מבוססת על הפלנקס היווני. הרומאים למדו במהרה את חולשותיו של הפלנקס - חוסר גמישות, הקושי להיערך בקרקע לא שטוחה והקושי להתגונן כאשר הפלנקס מותקף מהאגפים. חולשות אלו הודגמו כאשר הצבא הרומי נאלץ להילחם בשבטים גאלים בהרי צפון איטליה.[5] לפיכך פיתחו הרומאים את המאניפולוס, שיושם במהלך המלחמות נגד הסמניטים ומלחמת פירוס.

מאז המאה הרביעית, גבר הלגיון הרומי על כל אויביו, והמבנה המניפולארי הוכיח את עצמו במשך מעל למאתיים שנה. אולם, העימותים עם חניבעל בזמן המלחמה הפונית השנייה, אילצו את הצבא הרומי לערוך שינויים מבניים. בזמן המלחמה הפונית השנייה, הצליח חניבעל להביס את הצבא הרומי בזכות שימוש יעיל בחיל פרשים, טקטיקות לחימה חדשניות וניצול מדויק של החולשות במבנה המניפולארי. קרב קאנאי מהווה דוגמה טובה לניצולן של חולשות אלו. למרות כל גמישותו, המאניפולוס היה פגיע להתקפה מן האגף והיה קטן מכדי לעמוד במשימה עצמאית. שכן כאשר התמוטטו הפרשים שהגנו על האגפים בידי פרשי העילית של חניבעל, התברר שהמאניפולוס אינו גמיש דיו, והמאניפולים בקו השני והשלישי לא הצליחו לרוב לבצע תפנית מהירה מספיק כדי להתגונן.[6]

עדיפותו של המאניפולוס על הפלנקס היווני המיושן הוכחה במהלך קרב קינוסקאפאלאי בשנת 197 לפנה"ס. בקרב זה לחם הצבא הרומי נגד הצבא המוקדוני שהיה מאורגן במסגרת פלנקס. בקרב זה, כאשר הטילו שני הצדדים למערכה את כל כוחותיהם, שלחו הרומאים מתקפה מוחצת על האגף השמאלי המוקדוני, שהתנהל בכבדות בגלל הגבעות, ופוררו אותו. ההתפוררות אפשרה למפקד הרומאי טיטוס קווינטיוס פלמיניניוס להזרים 4,000 לגיונרים רומאים אל מאחורי האגף הימני המוקדוני. הפלנקס המוקדוני שהיה מסורבל בהרבה, לא הצליח להתמקם בזמן ולהדוף את ההתקפה. וכך גם האגף הימני התפורר והמוקדונים נסוגו.[7] הקרב היווה הוכחה מוחצת לעדיפות המאניפלוס הרומאי הגמיש והמהיר, על פני הפלנקס המוקדוני המגושם והכבד.[8] ויש אף המרחיקים לכת ומשווים אותו לקרב יינה-אאורשטדט במהלכו הביסו הטקטיקות החדשניות של הגרנד ארמה את הצבא הפרוסי המיושן.[9]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, 1957
  • .Delbrück, Hans. Geschichte der Kriegskunst im Rahmen der politischen Geschichte (I Teil: Das Altertum). Berlin, Germany: Walter de Gruyter & Co, 1964 (יצא לאור במקור בשנת 1920)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פוליביוס, ספר שישי, פרק 25.
  2. ^ פוליביוס, ספר שישי, פרקים 21-24
  3. ^ .Delbrück, pp 423-424
  4. ^ שצמן, עמ' 248.
  5. ^ שצמן, עמ' 247.
  6. ^ שצמן, עמ' 249.
  7. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושלושה, 9.
  8. ^ פוליביוס, ספר שמונה עשר, 28-32.
  9. ^ צבי יעבץ, וזאב רובינזון, מרידות עבדים ברומי, אוניברסיטת תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1983. עמ' 76.