קרב מעבר קסרין – הבדלי גרסאות
| שורה 59: | שורה 59: | ||
=== סְבּיבּה === |
=== סְבּיבּה === |
||
אזור סביבה הותקף על ידי צוותי הקרב |
אזור סביבה הותקף על ידי צוותי הקרב שטנקוף (Stenkhoff) ושוּטֶה (Schuette), שרידי [[דיוויזיית הפאנצר ה-21 (ורמאכט)|דיוויזיית הפאנצר ה־21]]. מול הכוחות המשוריינים הגרמניים הייתה הדיוויזיה המשוריינת ה־6 הבריטית (ללא בריגדת השריון ה־26, פרט לטנקים של [[רגימנט נושאי הרומח המלכותי|רגימנט נושאי הרומח ה־5/ה־16]] שנשלחו לתאלה). בקו היו חלק מדיוויזיית החי"ר הראשונה האמריקאית ושלושה גדודי חיל רגלים מדיוויזיית החי"ר ה־34 האמריקאית. היו שם גם שלושה גדודי תותחנים של ארצות הברית, חלקים של שני גדודים בריטיים נגד טנקים וכמה פלוגות צרפתיות. הגרמנים הצליחו להתקדם מעט נגד כוח האש המשולב של הכוח המגן שהניח גם שדות מוקשים.{{הערה|שם=ה2}} דיוויזיית הפאנצר ה־21 נבדקה ולאחר מכן חזרה ב־20 בפברואר.{{הערה|Rutherford (1970), p. 111}} |
||
=== קסרין === |
=== קסרין === |
||
גרסה מ־00:17, 20 במרץ 2020
שגיאות פרמטריות בתבנית:סכסוך צבאי
פרמטרים [ צד שני-אבידות, צד ראשון-אבידות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | ||||||||||||||
| חיילי הגדוד השני ברגימנט הרגלים ה־16 בדיוויזיית הרגלים הראשונה של ארצות הברית צועדים במעבר קסרין לכיוון קסרין ופריאנה שבתוניסיה ב־26 בפברואר 1943 | ||||||||||||||
| מערכה: המערכה בתוניסיה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 16 בפברואר 1943 – 24 בפברואר 1943 (9 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מעבר קסרין | |||||||||||||
| קואורדינטות | 35°15′35″N 8°44′33″E / 35.2596°N 8.7424°E | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון טקטי למדינות הציר | |||||||||||||
| ||||||||||||||
  | ||||||||||||||
קרב מעבר קסרין (באנגלית: Battle of Kasserine Pass) היה קרב במערכה בתוניסיה במלחמת העולם השנייה שהתרחש בפברואר 1943. הקרב התחולל במעבר קסרין, מעבר הרים בהרי האטלס שבמערב־מרכז תוניסיה, שאורכו כשלושה קילומטרים.
בקרב זה הוביל פלדמרשל ארווין רומל את כוחות מדינות הציר הנצורים בתוניסיה שהיו מורכבים מקורפוס אפריקה, חלקים מהדיוויזיה המשוריינת צ'נטאורו האיטלקית, ושתי ארמיות פאנצר מתוך ארמיית הפאנצר החמישית, למתקפה כנגד כוחות בעלות הברית, אשר כללו את הקורפוס השני האמריקאי בפיקודו של מייג'ור גנרל לויד פרדנדאל,[1] את הדיוויזיה המשוריינת השישית הבריטית בפיקודו של מייג'ור גנרל צ'ארלס קייטלי ואת הארמייה הראשונה הבריטית בפיקודו של לוטננט גנרל קנת' אנדרסון.
הקרב היה ההתנגשות הראשונה בקנה מידה גדול של כוחות אמריקאים וכוחות גרמנים באפריקה במלחמת העולם השנייה, והוא הסתיים בתבוסת הכוחות האמריקאים הבלתי מנוסים, שנהדפו יותר מ־80 ק"מ מערבית למיקומם עד למעבר פאיד.[1] תוצאות הקרב אישרו את תחזיתו של וינסטון צ'רצ'יל, שדגל כי הפלישה לצרפת, כפי שנוסחה בתוכנית של מבצע ראונדאפ שתוכנן לשנת 1942, צריכה להתעכב עד שבעלות הברית יכלו לתמוך במשימה כה שאפתנית, שתיתן לחיילים האמריקנים זמן להדביק את הקצב המלחמה בקרב נגד האיטלקים והגרמנים המנוסים והמצוידים. בקרב זה רומל הצליח להבקיע את מעבר קסרין, ולהדוף את האמריקאים כשמונים קילומטרים מערבה.
ההפסד בקרב הביא לזעזועים קשים בפיקוד בעלות הברית ולהחלפתו של פרדנדאל בג'ורג' פטון.[1] הצלחה זו של רומל לא הביאה להכרעה לה קיווה במערכה הכוללת בתוניסיה וזו הסתיימה בכניעתם הכוללת של כוחות הציר בתוניסיה במאי 1943.
רקע
ב־8 בנובמבר 1942, במהלך מבצע לפיד, הכוחות האמריקנים והבריטים נחתו בכמה נקודות לאורך חופי מרוקו הצרפתית ואלג'יריה. זה היה רק ימים ספורים לאחר הניצחון המוחץ של הארמייה השמינית הבריטית בפיקודו של לוטננט גנרל ברנרד מונטגומרי בקרב אל־עלמיין השני. בתגובה לכך, הועברו כוחות גרמניים ואיטלקיים מסיציליה לתוניסיה, אחד האזורים היחידים בצפון אפריקה שהיו קלים יותר להגנה והקרובים לבסיסים בסיציליה. המרחק הקצר הזה הקשה מאוד על ספינות חיל הים של בעלות הברית ליירט את המשלוחים של מדינות ציר, בעוד שאמנעה אווירית הייתה קשה באותה מידה, שכן בסיס האוויר של בעלות הברית הקרוב ביותר לתוניסיה היה במלטה – במרחק של למעלה מ־320 ק"מ[2].
הניסיונות של בעלות הברית בנובמבר ובדצמבר 1942 להגיע לתוניס לפני שיגיעו תגבורות גרמניות ואיטלקיות – נכשלו. מערכת הכבישים והרכבות המשובשת באזור שגרמה לכך שרק דיוויזיה אחת הייתה בנמצא, והשטח ההגנתי המעולה, אפשרו למספר קטן של חיילים גרמנים ואיטלקים להביס את הניסיונות. כוחות בעלות הברית המשיכו לאגור כוחות: מטוסים נוספים נעשו זמינים ושדות תעופה חדשים נבנו במזרח אלג'יריה ותוניסיה. בעלות הברית הצליחו להפחית את זרימת חיילי וציוד בעלות הברית לתוניס ולביזרטה, אך כוח הציר הגדול כבר היה על חוף תוניסיה[3].
ב־23 בינואר 1943, הארמייה השמינית הבריטית כבשה את טריפולי, בסיס האספקה העיקרי של רומל. רומל היה מוכן לזה והחליף את קו האספקה שלו לתוניס – תוך כוונתו לחסום את הגישה הדרומית לתוניסיה מטריפולי בגאבס. קו מארת, שהצרפתים בנו כדי להגן מפני התקפה איטלקית מלוב, היה:
"...שורה של מחסומים צרפתיים עתיקים, אשר בשום אופן לא עמדו בסטנדרטים הדרושים במלחמה מודרנית..."
— ארווין רומל[4]
כוחות בעלות הברית כבר חצו את הרי האטלס והקימו בסיס קדמי בפאיד, למרגלות מזרח הרכס. זו הייתה עמדה מצוינת לדחוק את כוחות הציר מזרחה לעבר החוף, לפצל את הכוחות בדרום תוניסיה מהכוחות בצפונה, ולנתק את קו האספקה לתוניס.[5]
רקע
מעבר פאיד
חלקים של ארמיית הפאנצר החמישית, בראשותו של הגנרל האנס יורגן פון ארנים, הגיעו לעמדות בעלות הברית בשלוחה המזרחית של הרי האטלס ב־30 בינואר. דיוויזיית הפנאצר ה־21 נתקלה בכוחות צרפתיים בפאיד, ולמרות השימוש המצוין ברובי ה־75 מ"מ הצרפתיים, אשר גרמו אבדות כבדות בקרב כוחות החי"ר הגרמניים, כוחות בעלות הברית נהדפו.[א] הארטילריה האמריקנית והטנקים של הדיוויזיה המשוריינת הראשונה נכנסו לקרב תוך שהם משמידים טנקים של האויב ואילצו את השאר לסגת למראית עין.[6] זו הייתה מלכודת וכאשר הדיוויזיה המשוריינת הראשונה נכנסה למרדף אחרי שאר הטנקים היא נפגשה במסך של תותחי נ"ט גרמניים שגרמו לאבדות כבדות. תצפיתן ארטילרי קדמי אמריקאי, שהרדיו והקווים הקרקעיים שלו נהרסו מאש התותחים תיאר:
"זה היה טבח. הם התקדמו היישר לעבר תותחי ה־88 המוסתרים וכל מה שיכולתי לעשות הוא לעמוד מן הצד ולראות כיצד טנק אחר טנק מתפוצץ לחתיכות ועולה בלהבות או פשוט נעצר, הרוס. אלה שהיו מאחור ניסו לסגת לאחוריהם אבל היה נראה שה־88 נמצאים בכל מקום."
— ווסטרייט, 1944[7]
דיוויזיית הפאנצר ה־21 חידשה את התקדמותה לקראת פאיד. כמות הפצועים של חיל הרגלים האמריקני גדלה מאוד משום שהם חפרו עמדות הגנה רדודות במקום "שוחות שועל", מה שאפשר לנהגי הטנקים הגרמניים לדרוס בקלות חיילים שנמצאו בעמדות.[6] הדיוויזיה המשוריינת הראשונה ניסתה כמה פעמים לעצור את ההתקדמות הגרמנית, אך בכל פעם מצאה כי כל עמדת הגנה שניסתה לכבוש כבר הייתה מאוישת בכוחות גרמניים שהתקיפו אותם וגרמו להם אבדות כבדות.[6] ב־2 בפברואר הוטל על הדיוויזיה המשוריינת הראשונה להפסיק את ההתקפות[2]. הגרמנים כבשו כבר את רוב תוניסיה, והכניסות לשפלות החוף נחסמו. בעלות הברית החזיקו רק את חלקו הפנימי של משולש הרי האטלס, אבל היה להם יתרון קטן בכך שהיציאות היו חסומות. במשך השבועיים שלאחר מכן, התלבטו רומל ומפקדי כוחות מדינות הציר מה לעשות הלאה.
סידי בו זיד
רומל לא ראה בארמייה השמינית איום רציני, כי עד שטריפולי הייתה פתוחה, יכול היה מונטגומרי להחזיק רק כוח קטן בדרום תוניסיה. ספינות החלו לפרוק ב־9 בפברואר, אך הנמל לא פעל באופן מלא עד סוף החודש.[8] בתחילת פברואר הציע רומל ל"קומנדו סופרימו" (הפיקוד העליון האיטלקי ברומא) לתקוף עם שני צוותי קרב, כולל חלקים מארמיית הפאנצר החמישית, שני בסיסי אספקה אמריקאים מעט מערבה מהשלוחה המערבית של ההרים באלג'יריה. תקיפה מהירה הייתה יכולה ללכוד את האספקה ולשבש ניסיונות אמריקנים לרכז כוחות ליד טבסה (تبسة). ארנים התנגד וההתקפה התעכבה במשך שבוע עד שהושגה הסכמה על מבצע פרולינגסווינד (רוח האביב), מתקפה של ארמיית הפאנצר החמישית על מרכז התקשורת והאספקה של סידי־בו־זיד (سيدي بوزيد). כוחותיו של רומל, שנמצאו 97 ק"מ דרום־מערבית, פתחו במבצע מורגנלופט (אויר בוקר) על מנת לכבוש את גאפסה ולהתקדם אל עבר תוזיר (توزر).[8]
ב־14 בפברואר החלו דיוויזיות הפאנצר ה־10 וה־21 את קרב סידי־בו־זיד, כ־16 ק"מ ממערב לפאיד, במישור הפנימי של הרי האטלס.[8] הטנקים האמריקאים הובסו, והחי"ר, שהיה ממוקם בשלוש גבעות ולא היה מסוגל לספק תמיכה הדדית, היה מבודד. התקפת־נגד שהתקיימה למחרת נהדפה בקלות, וב־16 בפברואר התחילו הגרמנים להתקדם לעבר סבייטלה.[8] לאחר ההצלחה בסידי־בו־זיד, הורה רומל לקורפוס אפריקה לתקוף את גאפסה ב־15 בפברואר, אך לילה קודם לכן הורה אנדרסון למגינים לפנות את גאפסה ולהעביר את קו ההגנה הראשי לגבעות סביב פריאנה (فريانة), שכן לדעתו גאפסה לא הייתה עומדת בפני התקפה גדולה.[8] למחרת, בגלל האיום על האגף הדרומי, קיבל אנדרסון את הסכמתו של אייזנהאואר והורה על נסיגה מהרי הדורסל המזרחיים, אל קו הדורסל המערביים מפריאנה וצפונה.[9] בתחילת ה־17 בפברואר הורה פרדנאל על נסיגה מסבייטלה ומפריאנה.[9] הקורפוס השני האמריקאי היה מסוגל להתרכז בהגנה על מעברי קסרין וסְבּיבּה (سبيبة), בשלוחה המערבית של ההרים. אבידות הכוחות האמריקאים היו 2,546 איש, 103 טנקים, 280 כלי רכב, 18 תותחי שדה, שלושה תותחים נגד טנקים וסוללת נ"מ.[9]
תוכנית התקפה של הציר
בשלב זה, היה ויכוח במחנה הציר בנוגע בשאלה מה לעשות הלאה; באותו זמן כל תוניסיה הייתה תחת שלטון מדינות הציר, ולא היה הרבה מה לעשות עד שהארמייה השמינית לקו מארת. רומל החליט לתקוף דרך מעבר קסרין את הכוח העיקרי של הקורפוס השני האמריקאי בטבסה כדי לתפוס את האספקה האמריקאית בצד האלג'ירי של השלוחה המערבית של ההרים, ובכך לחסל את היכולת של בעלות הברית לתקוף את רצועת החוף המקשרת בין מארת לתוניס ולאיים האגף הדרומי של הארמייה הראשונה. ב־18 בפברואר הגיש רומל את הצעותיו לאלברט קסלרינג, שהעביר אותן בברכתו ל"קומנדו סופרימו" ברומא.[9]
בשעה 13:30 ב־19 בפברואר, רומל קיבל את אישור ה"קומנדו סופרימו" לתוכנית מתוקנת. על פי התוכנית הוא היה אמור להעביר את דיוויזיות הפאנצר ה־10 וה־21 מארמיית הפאנצר החמישית של ארנים לפיקודו ולתקוף דרך מעברי קסרין וסביבה, לנוע לעבר תאלה (تالة) ואלכאף (الكاف) צפונה, לנקות את רכס הדורסל המערבי ולאיים על הארמייה הראשונה.[9][ב] רומל היה מזועזע; התוכנית פיזרה את כוחות הציר ותקיפה דרך המעברים הייתה חושפת אותם. בניגוד לכך, התקפה מרוכזת על טבסה, גם אם היא בעלת סיכון כלשהו, יכולה לגרום להשגת אספקה נחוצה מאוד, להרוס את הפוטנציאל של בעלות הברית לכבוש את מרכז תוניסיה ולאפשר לכוחות הציר לכבוש את שדה התעופה ביוק־לה־בה (Youks-les-Bains), ממערב לטבסה.[9]
הקרב
בשעות המוקדמות של ה־19 בפברואר, רומל הורה על קורפוס אפריקה מפריאנה לתקוף את מעבר קסרין. דיוויזיית הפאנצר ה־21 בסבייטלה נצטוותה לתקוף צפונה דרך המעבר ממזרח לקסרין, שהוביל לסביבה ולאל־קוצור (القصور). ה"קמפגרופה פון ברויך", צוות הקרב של ארנים מדיוויזיית הפאנצר ה־10, נצטוותה להתרכז בסבייטלה, שם תהיה מוכנה לנצל את הניצחון בשני המעברים.[10]
סְבּיבּה
אזור סביבה הותקף על ידי צוותי הקרב שטנקוף (Stenkhoff) ושוּטֶה (Schuette), שרידי דיוויזיית הפאנצר ה־21. מול הכוחות המשוריינים הגרמניים הייתה הדיוויזיה המשוריינת ה־6 הבריטית (ללא בריגדת השריון ה־26, פרט לטנקים של רגימנט נושאי הרומח ה־5/ה־16 שנשלחו לתאלה). בקו היו חלק מדיוויזיית החי"ר הראשונה האמריקאית ושלושה גדודי חיל רגלים מדיוויזיית החי"ר ה־34 האמריקאית. היו שם גם שלושה גדודי תותחנים של ארצות הברית, חלקים של שני גדודים בריטיים נגד טנקים וכמה פלוגות צרפתיות. הגרמנים הצליחו להתקדם מעט נגד כוח האש המשולב של הכוח המגן שהניח גם שדות מוקשים.[9] דיוויזיית הפאנצר ה־21 נבדקה ולאחר מכן חזרה ב־20 בפברואר.[11]
קסרין
על המעבר הגן כוח שהורכב מהגדוד הראשון בצוות הקרב של רגימנט הרגלים ה־26 האמריקאי, מרגימנט ההנדסה הקרבית ה־19, מגדוד תותחי השדה ה־6, מגדוד משחיתי הטנקים ומסוללת ארטילריה צרפתית. על הגבעות שממערב להם היה כוח המשימה של גנרל וולבר, גנרל צרפתי שפיקד על דיוויזיית הרגלים האלג'יראית השלישית. הכוח הורכב מגדוד ריינג'רס וגדוד חי"ר האמריקאי, שלושה גדודי חי"ר צרפתים, שני גדודי תותחנים אמריקאים, ארבע סוללות ארטילריה צרפתיות ופלגת נ"מ. הרחק יותר מערבה היה כוח המשימה בואן (שהורכב מהגדוד ה־3 של צוות הקרב של הרגימנט ה־26) שחסם את הדרך מפריאנה לעבר טבסה. בין כוח המשימה בואן לטבסה הדיוויזיה המשוריינת הראשונה נערכה מחדש, אם כי רק צוות "פיקוד קרב ב'" היה כשיר ללחימה.[12] העמדות במעבר הועברו תחת אחריותו של קולונל אלכסנדר שטרק, מפקד צוות הקרב של הרגימנט ה־26, בליל ה־18 בפברואר והפקודה נקראה בשם "כוח סטארק".[13]
יחידת הסיור ה־33 למעבר נכשל ניסתה להפתיע את הכוחות המגינים על קסרין אך נכשלה: גדוד של פאנצרגרנדיר היה מוכן במעבר ואחד נוסף בג'בל סממה, הגבעה ממזרח.[14] רומל החליט להעביר את יחידותיו מדיוויזיית הפאנצר העשירית למעבר קסרין בבוקר למחרת להתקפה מתואמת יחד עם יחידות מקורפוס אפריקה, שאליהן יצטרפו חלקים מדיוויזיית השריון ה־131 צ'נטאורו האיטלקית.[15] תגבורת בריטית מבריגדת השריון ה־26 (הדיוויזיה המשוריינת השישית) התאספה בתאלה ובריגדיר דונפי, שבחן את המצב, החליט להתערב. מפקדת הארמייה הראשונה הגבילה אותו לשלוח את "כוח גור", צוות קרב משולב קטן של פלוגת חיל רגלים, פלוגה של 11 טנקים, סוללת ארטילריה וצוות נ"ט.[16] בריגדיר קמרון ניקולסון (מהדיוויזיה המשוריינת השישית) קיבל פיקוד על "ניקפורס", כל היחידות שנמצאו מצפון־מערב למעבר.[17]
במהלך הלילה, נכבשו העמדות האמריקאיות בשתי הכתפיים המשקיפות על המעבר ובשעה 8:30 בבוקר הפאנצרגרנדירים הגרמניים ו"ברסליארי" האיטלקית חידשו את ההתקפה. בשעה 10:00 בבוקר דונפי העריך כי כוח סטארק עומד לפנות את מקומו והורה ל"כוח גור" לעבור לצד המעבר הקרוב לתאלה כאשר חלקים מדיוויזיית צ'נטאורו פתחו במתקפה לעבר טבסה שהמשיכה כל אחר הצהריים.[18] בשעה אחת בצהריים רומל ביצע שני גדודים מפאנצר העשירי שגברו על ההגנה.[16] הטנקים וברסליארי מדיוויזיית צ'נטאורו התקדמו לאורך כביש 13 וחיסלו את ריגמנט ההנדסה הקרבית ה־19.[19][20] הניצולים האמריקאים נסגו באופן לא מאורגן במעלה היציאה המערבית מהמעבר לעבר ג'בל אל־חמרה, לשם הגיע "פיקוד קרב ב'" של הדיוויזיה המשוריינת הראשונה. ביציאה לתאלה, "כוח גור" העסיק את כוחות הציר תוך שהוא נסוג לאט ומאבד את כל הטנקים שלו בתהליך, כדי להצטרף לבריגדת השריון ה־26 שהייתה במרחק של 16 ק"מ.
ג'בל אל־חמרה
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
תאלה
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
נסיגה
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
לאחר הקרב
שגיאות פרמטריות בתבנית:להשלים
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים
ביאורים
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 Hickman, Kennedy. "World War II: Battle of Kasserine Pass – North Africa". Militaryhistory.about.com. נבדק ב-2016-07-31.
- ^ 1 2 Playfair et al. 2004, p. 204.
- ^ Playfair et al. 2004, p. 210.
- ^ Playfair et al. 2004, p. 229.
- ^ Watson (2007), p.73
- ^ 1 2 3 Westrate (1944), pp. 109–17
- ^ Westrate 1944, pp. 109-117
- ^ 1 2 3 4 5 Watson (2007), p.72
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Playfair, p. 292
- ^ Playfair, p. 295
- ^ Rutherford (1970), p. 111
- ^ Playfair, p. 294
- ^ Playfair, p. 296
- ^ Playfair, p. 296 & 297
- ^ Watson (2007), p. 90
- ^ 1 2 Playfair, p. 297
- ^ Playfair, p. 298
- ^ Walker 2006, pp. 186–187
- ^ Tucker 2012, p. 1,575
- ^ Atkinson 2002, p. 372.