ספינת הרעשה

קרב קופנהגן (1801). ספינות הרעשה, בחזית משמאל, יורות מעל טורי האוניות הבריטיות והדניות אל עבר העיר שברקע.

ספינת הרעשה (באנגלית: Bomb vessel‏, Bomb ship או Bomb ketch, ובצרפתית: Galiote à bombes או Bombarde) הייתה ספינת מפרשים מלחמתית מן המאות 17–19, שחימושה העיקרי היה מרגמות כבדות שהוצבו מלפנים קרוב לחרטום והמטירו אש תלולת־מסלול. הן נבנו במיוחד להפגזת מטרות מבוצרות בחוף כשהן עוגנות, וירו פגזים או קָרְקאסוֹת ולא כדורי תותח. לימים השתתפו ספינות הרעשה גם בקרבות סדורים כחלק מן המערך הקרבי. הספינות הראשונות מסוג זה היו דו־תורניות בעלות מעטה אורכי של קֶטְשׁ (Ketch), אך מאוחר יותר שוכללו ונבנו עם מעטה רוחבי על שלושה תרנים, כמו אוניות המלחמה הסטנדרטיות של תקופתן. השימוש בספינות הרעשה פסק באמצע המאה ה־19, בתקופת המעבר ממפרש לקיטור.

היסטוריה

מקובל בקרב החוקרים כי ספינות ההרעשה הראשונות נבנו עבור הצי הצרפתי בסוף המאה ה-17 על פי תכנונו של ברנאר רנו ד'אליסגרא (d'Eliçagaray).^[1]^[2]^[3] הן נקראו בתחילה Gáliote à bombe, "גאליוט" - כשמה של ספינה קצרה ורחבה ומוצקה ממוצא הולנדי, שעמדה היטב ברתע החזק שנוצר בשעת הירי.^[4] חמש ספינות מסוג זה הרעישו את ביצורי החוף של אלג'יר ב-1682, הרעשה במהלכה נהרגו כ-700 ממגיני העיר. שנתיים לאחר מכן חזרו הצרפתים על הצלחתם בג'נובה.^[1] ספינות ההרעשה הצרפתיות הראשונות חומשו בשתי מרגמות שהוצבו זו לצד זו על הסיפון הקדמי כשקניהן פונים קדימה. כדי לכוון את כלי הנשק לעבר המטרה צריך היה לסובב את הספינה כולה על ידי מתיחה או שחרור של חבלי העוגנים.^[2] על טווח הירי שלטו בדרך כלל באמצעות משקל אבק השריפה ולאו דווקא על ידי הגבהת לוע המרגמה.^[1]

הצי המלכותי הבריטי העתיק מן הצרפתים את צורת המבנה של הספינה והוסיף ושכלל אותה לצרכיו.^[1] את זוג המרגמות שניצבו זו לצד זו כשלועיהן פונים קדימה החליפו הבריטים בזוג מרגמות שהוצבו לאורך קו השדרית על גבי בסיס עץ מסתובב. בסיסים אלו נשענו על מצלעת עץ פנימית חזקה, שהעבירה את הכוחות שנוצרו בשעת הירי אל גוף הספינה. החללים בתוך המצלעת שימשו לאחסנת תחמושת.

ספינות ההרעשה הראשונות היו דו-תורניות בעלות מעטה מפרשים אורכי של קטש. הפעלתן הייתה מסורבלת, בחלקו משום שתורניהן נקבעו מרחק רב אחורנית מן המקובל כדי להותיר מקום למרגמות ועל מנת להשאיר שדה ראייה נקי מלפנים להן. משום כך החלו הבריטים בונים מתחילת המאה ה-19 ספינות תלת-תורניות מלאות מעטה (בעלות מפרשים רוחביים), שכל אחת משתי המרגמות שלהן מוצבת בין שני תרנים סמוכים.^[5] החיבל הקדמי של כל אחד מן התרנים היה עשוי בדרך כלל משרשרות ברזל, כדי להגן עליו מפני הלהבה שפרצה מלוע המרגמה בשעת הירי.

המרגמות היו כלי הנשק הימיים היחידים שירו פגזים (קלעים מתפוצצים) ולא קלעים מלאים. מאחר שהחזקת מלאי גדול של פגזים באונייה הייתה מסוכנת ביותר, ומשום שהבסיסים המחוזקים של המרגמות תפסו מקום גדול בבטן האונייה, הפליגה בדרך כלל בעקבות כל ספינת הרעשה גם ספינת ליווי (tender), שהובילה את התחמושת ואת הקצינים המופקדים על הפעלת המרגמות. לימים ליוו את ספינות ההרעשה גם פריגטות, שגוננו עליהן מפני התקפה של כלי שיט קטנים ומהירים.

ספינות הרעשה נקראו בדרך כלל על שמם של הרי געש או נשאו שמות המרמזים על תכונות של נפץ והתפוצצות. מהן שנקראו בשמות הקשורים לעולם המתים. כלי שיט מסוגים אחרים שהוסבו לספינות הרעשה הוסיפו בדרך כלל להחזיק בשמם המקורי.

ספינות הרעשה היו כלי שיט בעלי ייעוד צר ביותר, התקנתן לשירות ואחזקתן הייתה יקרה, ולכן התאימו בדוחק לתפקיד המשני שיועד להן – ספינות סיור. מאחר שגופן היה חזק במיוחד, כדי שיוכל לעמוד ברתע המרגמות, הוסבו כמה מהן לאוניות חקר שהפליגו אל האוקיינוס הארקטי ואנטארקטיקה. המפורסמות ביותר מבין אוניות חקר אלה הן אה"מ "ארבוס" ואה"מ "טרור". במקרה שלהן, הרי הגעש – הר ארבוס והר טרור (אנטארקטיקה) באי רוֹס באנטארקטיקה – נקראו על שם האוניות ולא להפך.

תותחים ימיים שטוחי מסלול היורים פגזים נכנסו לשימוש בציים הגדולים בשנות הארבעים של המאה ה-19 (ראו: תותח פֶּקְסָה, Paixhans), אך למרות זאת המשיכו להשתמש מפעם לפעם בספינות הרעשה. במלחמת האזרחים האמריקנית הפעיל צי האיחוד ספינות תותחים משוריינות חמושות במרגמות 13 אינץ'; המרגמה שקלה 17,250 ליברות והבסיס שלה 4,500 ליברות נוספות. כל אחת מן המרגמות הללו ירתה פגזים במשקל 204 ליברות, בעזרת מטען הודף של אבק שרפה במשקל 7 ליברות ולטווח של שלושה מייל. החישוב מראה, כי הפגז עף באוויר למשך 30 שניות קודם שפגע במטרה והתפוצץ. כלי שיט אלה שימשו בהתקפות על מבצרים אחדים, כמו פורט פולאסקי בג'ורג'יה.^[6]

ספינות הרעשה מפורסמות

ספינות ההרעשה הבריטיות "רֵייסהוֹרְס" (Racehorse) ו"קָארְקֶס" (Carcass) יצאו בשנות השבעים של המאה ה-18 למסע אל הקוטב הצפוני. בהפלגה, שלא הושלמה, השתתף גם הוריישו נלסון הצעיר.^[7]
ספינות ההרעשה הבריטיות "דִיסְקָבֶרִי" (Discovery), "אֶקספְּלוֹזֶ'ן" (Expolsion), "הֶקלֶה" (Hecla), "סוֹלפֶר" (Solphur), "טרור" (Terror), "וולקֶנוֹ" (Volcano) ו"זֶבְּרֶה" (Zebra) השתתפו בקרב קופנהגן הראשון ב-1801.^[8]
אוניות הוד מלכותו ת'אנדר (Thunder), "ויזוביוס" (Vesuvius) ו"אֶטְנֶה" (Aetna) השתתפו בקרב קופנהגן השני ב-1807.^[9]
אוניות הוד מלכותו ת'אנדר ו"אֶטְנֶה" נטלו חלק גם בקרב איל ד'אקס (Île-d'Aix) ב-1808. (קרב זה מפורסם גם בשל שלוש ספינות הרקטות שהשתתפו בו בנוסף לספינות ההרעשה.)^[10]
המילים "And the rockets' red glare, the bombs bursting in air" בהמנון האמריקני, פרי עטו של המשורר פרנסיס סקוט קי, מתארות את שהתרחש בקרב בולטימור ב-1814, בו נטלו חלק אוניות הוד-מלכותו "וולקנו", "מטאור" (Meteor), "דֶוָוסְטֶיישֶן" (Devastation), "אֶטְנֶה" ו"טֶרוֹר".^[11]
ספינות הרעשה היו חלק מהשייטת הבריטית שתקפה את פורט סנט פיליפ בינואר 1815, במהלך מלחמת 1812. מאורע זה ידוע בשם המצור על פורט סנט פיליפ.
אה"מ "הֶקלֶה" אחרת ואחותה "פיורי" (Fury) היו האוניות בהן הפליג וויליאם פרי פעמים אחדות אל האוקיינוס הארקטי בין 1819 ל-1827.
בקרב וורה קרוז ב-1838 ירו ספינות ההרעשה הצרפתיות "ווּלקָא" (Vulcain) ו"סיקלוֹפּ" (Cyclope) את עיקר המטחים, כשהן פוגעות ומסבות נזק כבד למצבורי התחמושת של המקסיקנים.
אה"מ "ארבוס" ואה"מ "טרור" שימשו כספינות חקר במשלחותיהם של ג'יימס קלארק רוס לאנטארקטיקה ב-1840–1843 ושל ג'ון פרנקלין לאוקיינוס הארקטי ב-1845–1848. אה"מ "טרור" שימשה עוד קודם לכן את ג'ורג' בק במסעו אל האוקיינוס הארקטי ב-1836–1837.

ספינות הרעשה בסיפורת

ברומן "הקומודור" מאת סי. אס. פורסטר (ראה אור ב-1945), המגולל את הרפתקאותיו של הוריישיו הורנבלואר, מתוארים קרבות ימיים אחדים בהם נטלו חלק ספינות הרעשה. הטקסט כולל תיאור מפורט ביותר של פעולות טעינת המרגמות וכיוונן למטרה. ספינותיו של הורנבלואר נקראו "הרווי" ו"מוֹת'", מה שמלמד כי פורסטר לא הכיר את המוסכמה ההיסטורית הנוגעת למתן שמות לספינות הרעשה. בספר שכתב מאוחר יותר, "הורנבלואר באיי הודו המערבית", מתוארת מרגמה ימית ניידת שהוצבה בספינה, ושימשה להרעשת מטרה בחוף במהלכו של קרב ימי בנהר.

לקריאה נוספת

Block, Leo. To harness the wind: a short history of the development of sails. Annapolis, Naval Institute Press, 2003
Bull, Stephen. Encyclopedia of military technology and innovation. Greenwood Publishing Group, 2004
de Montor, Alexis-François Artaud. Encyclopédie des gens du monde (1833-1844). Digitized copy in: wikisource
Jal, Augustin. Glossaire nautique: répertoire polyglotte de termes de marine anciens et modernes. Firmin Didot frères, 1848
James, William (1902) [1837]. The naval history of Great Britain (1800–1805). Vol. 3 (New six volume ed.). London: Macmillan.
James, William (1902) [1837]. The naval history of Great Britain (1805–1809). Vol. 4 (New six volume ed.). London: Macmillan.
James, William (1902) [1837]. The naval history of Great Britain (1813–1827). Vol. 6 (New six volume ed.). London: Macmillan.
Lavery, Brian (1989). Nelson's Navy. London: Conway Maritime Press Ltd..
Tucker, Spencer. Handbook of 19th century naval warfare. Annapolis, Naval Institute Press, 2000
Ware, Chris. The Bomb Vessel: Shore Bombardment Ships of the Age of Sail. London, Conway Maritime Press, 1995
Zorlu, Tuncay. Innovation and empire in Turkey: Sultan Selim III and the modernisation of the Ottoman Navy. I.B.Tauris, 2008

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ Spencer Tucker (2000). Handbook of 19th century naval warfare. Naval Institute Press. pp. 4–5.
^ ¹ ² Tuncay Zorlu (2008). Innovation and empire in Turkey: Sultan Selim III and the modernisation of the Ottoman Navy. I.B.Tauris. p. 128.
^ Stephen Bull (2004). Encyclopedia of military technology and innovation. Greenwood Publishing Group. p. 44.
^ McLaughlan, Ian (2014). The Sloop of War 1650-1763. Seaforth Publishing. p. 109.
^ Leo Block (2003). To harness the wind: a short history of the development of sails. Naval Institute Press. p. 65
^ Stephen Bull (2004). Encyclopedia of military technology and innovation. Greenwood Publishing Group. p. 112.
^ Southey, Robert (2001) [1813]. The Life of Horatio Lord Nelson. Starkville, MS: HTA Press.
^ James Vol 3, pp. 49–64.
^ James Vol 4, pp. 204–211.
^ James Vol 4, pp. 410–422.
^ James Vol 6, pp. 190–192.

[Spencer_4-5-1] ¹ ² ³ ⁴ Spencer Tucker (2000). Handbook of 19th century naval warfare. Naval Institute Press. pp. 4–5.

[Tuncay_128-2] ¹ ² Tuncay Zorlu (2008). Innovation and empire in Turkey: Sultan Selim III and the modernisation of the Ottoman Navy. I.B.Tauris. p. 128.

[3] Stephen Bull (2004). Encyclopedia of military technology and innovation. Greenwood Publishing Group. p. 44.

[4] McLaughlan, Ian (2014). The Sloop of War 1650-1763. Seaforth Publishing. p. 109.

[5] Leo Block (2003). To harness the wind: a short history of the development of sails. Naval Institute Press. p. 65

[6] Stephen Bull (2004). Encyclopedia of military technology and innovation. Greenwood Publishing Group. p. 112.

[7] Southey, Robert (2001) [1813]. The Life of Horatio Lord Nelson. Starkville, MS: HTA Press.

[8] James Vol 3, pp. 49–64.

[9] James Vol 4, pp. 204–211.

[10] James Vol 4, pp. 410–422.

[11] James Vol 6, pp. 190–192.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]