פיטרו לונגי
 | |
| לידה |
5 בנובמבר 1701 ונציה, הרפובליקה של ונציה  |
|---|---|
| פטירה |
8 במאי 1785 (בגיל 83) ונציה, הרפובליקה של ונציה |
| שם לידה |
Pietro Falca |
| תחום יצירה |
ציור, Italian painting |
| יצירות ידועות |
The Casino, Portrait of a Venetian Family with a Manservant Serving Coffee, Presentation |
| צאצאים |
אלסנדרו לונגי |
| מספר צאצאים |
11 |
  | |
פיטרו לונגי (באיטלקית: Pietro Longhi; 5 בנובמבר 1701 – 8 במאי 1785)[1] היה צייר ונציאני של סצינות חיים בתקופתו.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיטרו לונגי נולד בוונציה בקהילה של סנט מריה, ילדו הראשון של הצורף אלסנדרו פלקה ואשתו אנטוניה. הוא אימץ את שם המשפחה Longhi כשהוא החל לצייר. בתחילה לימדו אותו הצייר מוורונה אנטוניו בלסטרה, שהמליץ אז על הצייר הצעיר לחניכות אצל צייר אחר בבולוניה,[2][3] שהיה מוערך מאוד בימיו בציורים דתיים וגם לסגנון ז'אנר והושפע מעבודתם של הציירים ההולנדים.
לונגי חזר לוונציה לפני 1732. הוא התחתן בשנת 1732 עם קתרינה מריה ריזי, ונולדו להם אחד עשר ילדים (שרק שלושה הגיעו לגיל הבגרות).
בין ציוריו המוקדמים ישנם כמה יצירות מזבח ונושאים דתיים. עבודתו המתועדת הראשונה הייתה ציור מזבח לכנסיית סן פלגרינו בשנת 1732. בשנת 1734 הוא השלים ציורי קיר בקירות ותקרת האולם בקע סגרדו, המייצג את נושא "מות הענקים". בסוף שנות ה-1730 החל להתמחות ביצירות ז'אנר בקנה מידה קטן שהובילו אותו בעתיד להיתפס כויליאם הוגארת הוונציאני, כשהוא מצייר נושאים ואירועים של חיי היומיום בוונציה. סצינות הפנים החשובות של לונגי משקפות את פניה של המאה ה-18 בהיבט הפרטי והבורגני, שהיו פופולריות ביותר.
רבים מציוריו מראים ונציאנים בהופעות ובילויים, כמו תיאור קהל אנשים המתבונן במבוכה בקרנף הודי. ציור זה, המוצג בגלריה הלאומית בלונדון, מתעד את קלרה הקרנף שהובא לאירופה בשנת 1741 על ידי רב החובל ואמרגן הולנדי מליידן. קרנף זה הוצג בוונציה בשנת 1751. ישנן שתי גרסאות לציור הזה, כמעט זהות למעט שני דיוקנאות. בסופו של דבר, נראה הציור עם רמזים מוסריים - שכן הצעיר משמאל מחזיק כלפי מעלה את הקרן שנוסרה מהקרנף, סמל פאלי - אולי הצגת הקרן, כסמל פאלי מסבירה את הנשים ללא מסיכה.
ציורים אחרים מתעדים את הפעילויות היומיומיות כמו בתי הימורים ("רידוטי") שהתרבו במאה ה-18.[4] כמעט מחצית מהדמויות בציורי הז'אנר שלו חסרות פנים, מוסתרות מאחורי מסכות קרנבל ונציאני.[5] בחלקם, נראה כי תנוחת המסכות הן בנסיבות בלתי ברורות או תמימות. הצגת הדמויות בעדינות הדומה לתצוגה של בובות, מרמזת על נקודת מבט סאטירית של האמן כלפי נושאיו. היא עומדת בסטירה להצגת הדמויות המיומנות שלו בציורי ההיסטוריים הקודמים שלו ורישומיו. [6] הרישומים הרבים של לונגי, בדרך כלל בגיר שחור או בעיפרון המוגברים בגיר לבן על נייר צבעוני, נעשו לרוב כרישומים עצמאיים, ולא כטיוטות לציורים.
משנת 1763 היה לונגי מנהל האקדמיה לרישום וגילוף. מתקופה זו החל לעבוד רבות על דיוקנאות, ונעזר באופן פעיל בבנו, אלסנדרו.
לונגי נפטר ב־8 במאי 1785 בעקבות מחלה קצרה.[7]
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לונגי לא רק עזב את עולם המיתולוגיה המפואר של ההיסטוריה, שלעיתים קרובות עורר את האצולה הוונציאנית, אלא גם התגורר בתנאים כפי שמעט ציירים בוונציה עשו זאת מעולם. "לונגי הוא החלון שלנו למה שקרה בחדרי החדרים בוונציה". קבע המבקר ברנרד ברנזון כי: [8]
"לונגי צייר עבור חובבי התמונות את חייהם שלהם במצבים הביתיים והאופנתיים הרגילים שלהם. בסצינות סידור השיער אנו שומעים את הרכילות שבמספרה. בסצנות ההלבשה שומעים את הפטפוטים של המשרתת; בבית הספר לריקודים, שומעים את המוזיקה של הכינור. אין שום ביטוי טרגי במקומות שהוא צייר. כולם לבושים יפה, רוקדים, שותים קפה, כאילו אין שום דבר אחר בעולם שהם רצו לעשות. בציוריו בולטת נימה של אדיבות גבוהה, של עידון רב, יחד עם עליזות רבה. אווירה זו, מבדילה את תמונות של לונגי מיצירות של הוגארת, שיש בהן צער, רוע ואכזריות."
מסכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בציורים רבים מתאר לונגי דמויות מכוסות פנים העוסקות במעשים שונים, מהימורים ועד פלירטוטים. הסצנות מתרחשות במקומות שבהם ההתכנסות בדרך כלל היא לדמויות מכוסות פנים שעוסקות בעניינים פרטיים כמו מפגשים רומנטיים.[9]
ב"שרלטן" (1757) הדמות ההמרכזית נמצאת ברקע, שם הוא עומד על גבי שולחן מוקף נשים מעריצות וילד צעיר. בחזית נראה גבר מכוסה פנים שמרים חלק משמלתה של אשה עם מסיכה. יש תחושה של דואליות שכן האירוע המרכזי של הגבר בראש השולחן מנוגד למציאות החיים הוונציאנית המיוצגת על ידי בני הזוג המפנקים את עצמם. הציור רומז לדואליות של המסכה המשמשת להסתרה פיזית, אך גם כדי לחשוף את רצונותיהם הלא מודעים של החובשים אותה.
בציור "הרידוטו" בוונציה (1750 לערך), מתאר לונגי את אחד מאולמות ההימורים המרכזיים בוונציה. הסצנה עמוסה בדמויות מכוסות פנים ולא מוסתרים. נקודת המוקד ביצירה זו מתארת סצנה מוכרת של אישה ביישנית וגבר אגרסיבי שמרים את שמלתה. חוזר על דמויותיהם של הזוג הפלרטטני, לונגי מציג את הרידוטו כמקום בו האליטה החברתית - שלא הייתה מפגינה התנהגות כזו בציבור - נוטשת את כל המעצורים ורודפת אחר רצונותיה האמיתיים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Martineau, Jane, and Andrew Robison (1994). The glory of Venice: art in the 18th century. London: Yale University Press. ISBN 0-300-06186-2
- Spike, John T (1986). Centro Di, Kimball Museum of Art, Fort Worth, Texas, USA (eds.). Giuseppe Maria Crespi and the Emergence of Genre Painting in Italy. pp. 189–206.
- Pignatti, Terisio (1969). Pietro Longhi: Paintings and Drawings. London: Phaidon Press Ltd.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פיטרו לונגי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Martineau & Robison 1984, p. 463.
- ^ Chisholm 1911.
- ^ Pietro Longhi | Venetian artist". Encyclopedia Britannica. Retrieved 2017-08-18.
- ^ Compare it to Francesco Guardi's contemporary painting of the Ridotto from Pinacoteca Querini Stampalia
- ^ Spike JT. p203
- ^ Pietro Longhi", Oxford Art Online
- ^ "Artist Info". www.nga.gov. Retrieved 2017-08-18.
- ^ The Venetian painters of the renaissance: with an index to their works, Third edition (1901), by Bernard Berenson, G.P. Putnam and Sons, page 73-74.
- ^ Pignatti 1969, p. 81