ויליאם הוגארת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויליאם הוגארת עם כלבו

ויליאם הוגארת (10 בנובמבר 1697 - 26 באוקטובר 1764 ) היה צייר, תחריטן וקריקטוריסט אנגלי. יצירותיו המאופיינות על ידי בקורת חברתית ואירוניה נושכת, הקדימו את הקריקטורה הפוליטית ואמנות הקומיקס. יצר מתמונות ריאליסטיות ועד לסדרות של ציורים, הדפסים ותחריטים ברצף, בעלי "נושאים מוסריים מודרניים", כהגדרתו. בעקבות האיורים הסטיריים פוליטיים שלו נטבע המושג "סגנון הוגארתי".

משפחתו ושנות צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם הוגארת נולד ב-10 בנובמבר 1697 ב- Bartholomew Close ברובע וסט סמיתפילד בלונדון, כבנם הבכור מבין שלושת הילדים של ריצ'רד הוגארת (נפטר ב-1718), מורה ללטינית וליוונית ומחבר ספרי לימוד, שמוצאו מוסטמורלנד, ושל אן, בת לבית גיבונס (נפטרה ב-1735). כשוויליאם היה נער, ריצ'רד הוגארת פתח בית קפה לחובבי לטינית בשכונת קרקנוול (Clerkenwell), קרוב לשער סנט ג'ון (St.John's Gate), בין השנים 1708-1703. [1] העסק לא עלה יפה ובגלל חובות שלא היה מסוגל לשלמם, נשלח האב לחמש שנים למתחם בית הסוהר לחייבים Fleet Prison בין השנים. בימי מאסרו המשפחה התגוררה בסמוך לכלא. אחרי שחרורו עסק האב בבקורת ובהגהה בבית דפוס על מנת להבטיח את מחיית משפחתו. נסיונותיו לפרסם מילון ללטינית שחיבר נכשלו. בנסיבות עגומות אלו, לא התאפשר לבן ויליאם לקבל השכלה מקצועית או אקדמית. בגיל 16, התקבל ויליאם כשוליה בסדנתו של צורף בכסף ובזהב, בשם אליס גמבל, בלסטר פילדס (Leicester Fields) ולמד לצרוף בעצמו סמלים מסחריים, ליצור כרטיסי ביקור ותחריטים. עבד שם, בערך, בין השנים 1714-1720 ובאותה תקופה אהב הצעיר לעקוב אחרי המתרחש ברחובות לונדון ובירידיה והשתשעש בלשרבט לעצמו את הדמויות שראה מסביבו. הוא התחיל לפקוד את המועדון "רוז אנד קראון", לצידם של פיטר טילמאנס, ג'ורג' ורטיו, מיקאל דאהל ואמנים ושוחרי אמנות אחרים.

דרכו של אומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלת הקריירה. לימודיו ונישואיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1720 פתח הוגארת הבן עסק משלו לתחריטי נחושת ליצור סמלי חנויות, שלטים, ,תוויות למוכרי ספרים, וכו'. הועסק בהמשך על ידי אומן הגובלנים ג'שואה מוריס, על מנת להכין לו ציור לגובלן "יסוד האדמה" (1727). לבסוף מוריס לא רצה לקנות את העבודה בטענה ששמע כי הוגארת אינו צייר, אלא תחריטן. בתביעה שהוגשה נגד וריס, בית משפט בוסטימינסטר הכריע לטובת הוגארת ב-28 במאי 1728. באותו זמן התחיל לצייר איורים לכתביהם של ויליאם קינג, צ'ארלס גילדון ואוברי דה לה מוטריי, מבלי לוותר על שאיפתו להיות צייר ממש. נכנס בהתחלה כתלמיד לאקדמיה לאמנות שהקימו לואי שרון וג'ון ונדרבאנק בסנט מרטינ'ס ליין (St.Martin's Lane Academy) ‏ (1720-1725). בנסיבות אלה התוודע למילייה של הציירים ההולנדים, אבל לא רווה נחת משיטת ההוראה המיושנת וב-1725 נרשם הוגארת הצעיר לאקדמיה לציור שהוקמה בקובנט גארדן על ידי סר ג'יימס תורנהיל. תורנהיל התרשם מאוד מסדרת התמונות הראשונה של הוגארת "דרכה של זונה" (A Harlot's Progress) והסכים, אחרי משבר קשה ביחסיהם, לתת לו את יד בתו. "מי שמסוגל לצייר כך יכול לפרנס אשה", אמר, מפוייס, אבי הכלה. בשנת 1725 יצר הוגארת 17 תחריטים בשביל הספר "הדיבראס" מאת הסופר סמואל בטלר (1612-1680), שסיפק לו גם את הנושאים ל-12 הדפסים שפורסמו בנפרד. מהתחלת הקריירה האמנותית שלו התנגד הוגארת לזרם הנאו-קלאסי ולאדריכלות הנאו-פאלדיאנית, הנערץ בעיני רבים מהאצילים, ושנושאי הדגל העיקריים שלה היו הלורד ברליגטון ו הצייר ויליאם קנט, ויצר תחריטים סטיריים על חיי האמנים, הפוליטיקאים והבנקאים.

סטירה של המנהגים בשעת בחירות

קרבתו של תורנהל, שהיה גם חבר בפרלמנט, מחסידי הורס וולפול, סייע בהרחבת קשריו של האומן, כולל בהשגת הזמנות לעבודות מצד מוסדות ואנשים פרטיים רמי-מעלה ומעמד. אם כי הלורד ברלינגטו מנע ממנו את הפריבילגיה לצייר תמונות בשרות משפחת המלוכה. [2]

קרבתו לעולם התיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מציוריו הראשונים גילה הוגארת גם כשרונות של סטיריסט. בהמשך גילה משיכה גם לז'אנר הדרמטי ואהב לאייר את "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי (1728), "סצנה מן הסערה" מאת שייקספיר Scene from The Tempest‏ (1736-1738) וצייר את השחקן דייוויד גריק בתפקיד ריצ'רד השלישי. הוגארת נהג לומר:"הציור שלי הוא במתי וגיבורי הם שחקנים המשחקים פנטומימה שקטה".

סיפורי מוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגארת הצטיין בתיאורם האקספרסיבי של אנשים פשוטים ושל נציגי הבורגנות העולה אולם הוא הגיע לווירטואוזיות הגדולה ביותר בתמונות שקרא להם "קטעים מוסריים" שנושאיהם סוגיות מוסריות ובנות זמנו. כפי שסופר כמו ג'ונתן סוויפט עשה בכתביו, כך הצליף הצייר במנהגי החברה בריטית דאז. הוגארת התעניין ברפורמות חברתיות, התיידד עם סופרים כמו טוביאס סמולט ו הנרי פילדינג, איתם חילק את המיאוס בשחיתות הפוליטית. על מנת להגיע לכמה שיותר רבדים של הציבור, שאף האמן לגוון את סגנון עבודותיו. ב"עידן הרציו" ושל ניצחון הדת הפרוטסטנטית באנגליה, חשב לעורר את עניין הקהל אל האמנות העכשווית המקומית על ידי בחירת נושאים חינוכיים ומוסריים. ולפיכך, אף על פי שזכה להצלחה על ידי תמונות הדיוקן שצייר, פנה הוגארת בהתלהבות אל הז'אנר החדש והמקורי שיזכה אותו בתהילה - הציורים והתחריטים בנושאים מוסריים עכשוויים. אחרי שהראה לידידיו תמונה שהציגה השכמתה של זונה, ייתכן בהשפעת רומן מאת דניאל דפו, החליט הוגארת לשלב תמונה זו בסדרה של שש תמונות שתתארנה את גלגוליה האומללים של נערה כפרית: "דרכה של זונה" הושלמה בסוף שנת 1731 והצלחתה דחפה את האמן להביא לעולם סדרה נוספת "דרכו של הולל" (A Rake's Progress),אותה סיים ב-1735 . הוא תיאר בה את הצרות שמביאה לגבר ההתמכרות לאלכוהול ולנשים. באותה רוח יצר הוגארת את ששת התחריטים בנחושת "נישואים אופנתיים" (1745-1743), תיאור סאטירי, אך מתוחכם, של "הרפתקה מודרנית בחברה הגבוהה ביותר". האמן התקרב גם לגובלן העממי, למשל, ביצירה המתארת את האפקטים המיטיבים של שתיית הבירה לעומת האסון שבשתיית הג'ין. ("רחוב הבירה וסימטת הג'ין" - Beer Street and Gin Lane ,‏ (1751) וביצירה ב-12 פרקים על הקריירות המנוגדות של שני שוליות - "חריצות ועצלנות" - (Industry and Idleness)(1747). המידות הטובות של אחד הובילו אותו לתפקיד הרם של ראש עיריית לונדון (Lord Mayor), בעוד המנהגים הרעים של השני הובילו אותו לגרדום.

למרות הצלחתו הבלתי מעורערת כ"צייר של היסטוריה קומית", כפי שהגדיר אותו הכנרי פילדינג, ניסה הוגארת לנסות אות כוחו גם בציורים בהשראה דתית. בשנים 1735-1736 צייר את "השומרוני הטוב ואת "הבריכה בבית חסדא" בשביל גרם מדרגות הכבוד של בית החולים סנט ברתולומיו, ובשנת 1756 את הטריפטיך הגדול של כנסיית סנט מרי רדקליף בבריסטול. אולם הציורים על נושאים דתיים לא זכו לעניין רב בסביבה האנגלית הפרוטסטנטית.

"חוק הוגארת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1735 מיוזמתו שלו הוגארת ואחרים הוגשה עצומה לפרלמנט הבריטי שבה נתבקש איסור העתקת יצירות אמנות ללא רשות היוצרים. הפרלמנט נענה לקריאה ואישר חוק להגנת זכויות היוצרים, הידוע כ"חוק הוגארת".

בשנת 1757 התמנה הוגארת ל Serjeant Painter של המלך.

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית סנט ניקולס ברובע צ'יזיק, שבחצרה נמצא קברם של האמן ושל אשתו
הקבר של ויליאם וג'יין הוגארת

בערך לפני שנת 1728 התקבל הוגארת כבונה חופשי ללשכה שהייתה מתכנסת ב"טברנת היד ועץ התפוח" ברחוב ליטל קווין (Little Queen Street). מאוחר יותר הוא פעל במסגרת לשכת "קרייר סטון" (Carrier Stone) ולשכת "גראן סטיוארד" (Grand Stewards). בשביל התלבושת המגיסטר של האחרונה עיצב תכשיט המכונה לפי שמו -Hogarth Jewel. תורת הבונים החופשיים נתנה השראה לכמה מתחריטיו של הוגארת, כמו "הלילה", שהיה, מאוחר יותר, לחלק מהסרדה הקרויה "ארבעת הזמנים של היום" (Four Times of the Day).

ויליאם נפטר בלונדון ב 26 באוקטובר 1764 והובא לקבורה בחצר כנסיית סנט ניקולאס בצ'יזיק מול (Chiswick Mall) שברובע צ'יזיק. ידידו, דייוויד גאריק חיבר את האפיטף על מצבתו:

Farewell great Painter of Mankind
Who reach'd the noblest point of Art
Whose pictur'd Morals charm the Mind
And through the Eye correct the Heart.
If Genius fire thee, Reader, stay,
If Nature touch thee, drop a Tear:
If neither move thee, turn away,
For Hogarth's honour'd dust lies here.

הוגארת היה, כאמור, נשוי לג'יין תורנהיל, בת מורו ורבו, סר ג'יימס תורנהיל, החל מ 23 במרץ 1729. לזוג לא היו ילדים, אבל הם ארחו בביתם ילדים אסופים. הוגארת נמנה עם הנהלת "בית האסופים" Foundling Hospital. הוא עיצב את סמלו של המוסד ותלבושות של חוסיו, כמו כן תרם לו שתיים מיצירותיו. מיוזמתו התקיימו במקום תערוכות ציורים. להוגארת היו שתי אחיות יותר צעירות ממנו - מרי ואן.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית של ויליאם הוגארת ברובע צ'יזיק, במערב לונדון, הפך למוזיאון. בסמוך אליו נמצא מחלף

ידוע כ"צומת הוגארת".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ D.Bindman op.quot
  2. ^ D.Bindman שם

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ,David Bindman - William Hogarth in Oxford Dictionary of National Biography

Oxford University Press 2004