רכילות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נשים מרכלות: פסל בעיר העתיקה של זינדלפינגן, גרמניה
ילדות מרכלות.

המונח רכילות מתייחס לשיח שנושאו המרכזי הוא אנשים אחרים כגון מכרים, קרובים וידוענים. רכילות עוסקת בהפצת מידע שלא זכה לפרסום רחב, לעתים תוך חדירה לפרטיות; ועוסקת בדרך כלל בשערוריות, נושאים שהם בגדר לשון הרע ובשמחה לאיד.

רכילות משמשת לשיתוף והפצה של עובדות, דעות ודברי בדיה כאחת. לרוב מיוחסת לרכילות אמינות נמוכה, ופעמים רבות מתפשטות בדרך זו עובדות שגויות ומידע בדוי שכל תכליתו הוא לעורר עניין שווא בנושאי השיחה.

בעת העתיקה, דרכי המסחר היו ערוצי התקשורת העיקריים, וימי השוק היו ימי המפגש בין אוכלוסיות שונות. הרוכלים, שנדדו ממקום למקום עם מרכולתם, היו המקור לידיעות מסעירות וחדשות תוססות. זה מקור המלה "רכילות", או הביטוי "הולך רכיל". אלו אותם סוחרים הנודדים המעבירים גם ידיעות, ו"רכילות".

כיום מתרכז העיסוק האקדמי ברכילות בתפקידה ביחס ליחסי כוח גלויים ונסתרים בחברה.

רכילות כמצוות לא תעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה ישנו איסור על רכילות "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא, י"ט, ט"ז), אך המשך המשפט מעיד כי פירוש המושג רכילות בתנ"ך שונה מכוונת הרכילות של ימינו, כיוון שהפסוק ממשיך "לא תעמוד על דם רעך". על פי החפץ חיים, כוונת התנ"ך במושג רכילות היא העברת מידע היכול לגרום לסכסוך בין אנשים ושעלול אף לגרום לרצח בין חברים. מכאן ניתן להבין שאין התורה מתכוונת לרכילות סתם, של העברת ידיעות. למרות זאת, החפץ חיים כותב שגם רכילות סתם אסורה מהתורה.

הרמב"ם על רכילות כמצוות לא תעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תלך רכיל בעמך'. ואע"פ שאין לוקין על דבר זה, עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות בישראל, לכך נסמך לו 'לא תעמוד על דם רעך'... איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה... אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו (היד החזקה, הלכות דעות, פרק ז, הלכה א).

אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם... ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד... ויש דברים שהן אבק לשון הרע, כיצד... שיאמר שִתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע (שם, הלכה ד).

ההיגיון המוסרי חברתי מאחורי האיסור על רכילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי היהדות, חברה לא יכולה להתקיים כאשר יש רכילויות ולשון הרע בין אחד לשני, רכילות גורמת לריבים וסכסוכים, חברה אנושית ללא רכילות היא חברה טובה יותר.

רכילות בתקשורת המונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי התקשורת, ובפרט אלה מהם הנחשבים לצהובונים, מקדישים מקום גם לרכילות. פורץ הדרך בתחום זה במדינת ישראל הוא העיתונאי אלכסנדר זאובר שנתן חלק רחב בעיתונו "עיתון מיוחד" לענייני הרכילות של אנשי היישוב ואף שם בעיתונו פינת שידוכים ובדיחות. טור הרכילות של "העולם הזה" בשם "רחל מרחלת על כל העולם" נכתב בדרך כלל על ידי העיתונאים השונים בעיתון, על-פי מידע שהביאה שולה תבור. בזמנו נחשב טור זה לאחד ממאפייני העיתונות הצהובה ב"העולם הזה", אך ברבות השנים הפך מודל לטורי הרכילות בעיתונות הישראלית. טור רכילות מאוחר יותר היה "ציפורה", של העתון "חדשות" (לאחר סגירת "חדשות" עבר המדור למקומון העיר), שסיפק לקוראיו מידע כדוגמת "הילה נחשון אקס אסי דומב, הגיעה למסיבה שעשה איציק קטורזה, איזה רופא שיניים ביוקנעם. דאגו להכיר לה איזה מישהו, ולא עבר זמן רב והשניים יצאו יחד" (22.9.06).

מדורי הרכילות חלחלו בהדרגה לעיתונים היומיים, אם כי גם בטרם מיסודם נהגו בעיתוני הערב לפרסם ידיעות חברה, בין היתר במדור "מיד לפה מפה לאוזן" שהתפרסם במעריב החל משנת 1948.

בין העיתונאים שעסקו בכתיבה רכילותית: גיל משעלי, גל אוחובסקי, עירית לינור, ציפה קמפינסקי, אורי סלעי, שלומי לאופר, גפי אמיר, גיל ריבה, ליאורה גולדנברג-שטרן ואחרים.

בשנות התשעים המוקדמות הקימו במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות את המדור "שליחות קטלנית" אותו כתבה גפי אמיר. בשנת 1997 התמנה גיל ריבה ככתב הרכילות של המוסף. בתקופתו הפך המדור עוקצני במיוחד והיה אימת הסלבריטאים והפוליטיקאים. לזכותו נזקפו לא מעט חשיפות עיתונאיות שהביכו את ממשלות נתניהו, ברק ושרון. ריבה פרש מהעיתון בשנת 2001 את מקומו תפסו עם השנים העיתונאים יגל בר-קמא, אריק מילמן, יסמין לוי ואדווה מלמד.

אחיזתם של טורי הרכילות בעיתונות הישראלית גברה בתחילת המאה ה-21, וכך יכולים גם קוראי "הארץ", שנמנע במשך שנים רבות מלכלול טור רכילות, לקרוא במוסף TheMarker ענייני רכילות על אישים בולטים בנוף הכלכלי הישראלי.

הרכילות כמנגנון פיקוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכילות היא אחד מהאמצעים הבלתי פורמליים החשובים ביותר לשמירת הנורמות החברתיות וחיזוקן. בשל העובדה שהרכילות מגלה גם את הנורמות וגם את מידת החריגה מהן, היא משמשת כערך לסיפוק מידע על העולם החברתי. הרכילות מגבירה את נאמנות אנשי הקבוצה לערכיה, ואי ידיעה זו מגבירה את חרדתו ומדרבנת אותו להתנהל בהתאם למקובל. רכילות משמשת כמגנון פיקוח גם בשל העובדה שאדם שנמנה עם קבוצה כלשהי ומוסר לה מידע אודות אנשים אחרים, גורם לו בעצם להשתייך לקבוצה ולהימצא במרכז תשומת הלב. למעשה ניתן להסיק שאנשים החרדים למקומם בחברה, נוטים להפיץ דברי רכילות יותר מאשר אנשים אחרים וזאת כדי להתקבל ולהצליח בקרב קבוצות ההתייחסות שלהם.

הנחת יסוד נוספת טוענת שמרכלים בדרך כלל על אנשים שחרגו והפרו את הנורמות החברתיות המקובלות בקבוצה. על פי הנחה זו, הרכילות היא במובן של "שיפוט חברתי" של הסוטים מהנורמות.

הרכילות מסייעת בהעברת מידע שבעזרתו לומדים חברי הקבוצה אילו התנהגויות מקובלות ואילו לא. הרכילות מהווה מעין סנקציה חברתית בלתי ישירה כלפי החורגים מהנורמות ומשמשת כאזהרה לאדם הנוהג בניגוד לקוד ההתנהגות המקובלת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרן בן-זאב, רכילות, רגשות ומוסר, עיון מג, 1994, עמ' 426-417.
  • דניאל סטטמן, רכילות, לשון הרע ומוסר, עיון מג, 1994, עמ' 416-399.
  • עידו פכטר, הלכות רכילות: קריאה ביקורתית חדשה בשיטת ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו 'חפץ חיים', אקדמות 26, 2011, עמ' 155-141.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]