ציירי סקיין

ציירי סקיין (בדנית: Skagensmalerne) היו קבוצת אמנים סקנדינבים שהתכנסו בכפר סקיין, בצפון דנמרק, מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. סקיין היה יעד קיץ שאופיו הנופי, הסביבה המקומית והקהילה החברתית משכו אמנים לצייר באוויר הפתוח, וחיקו את האימפרסיוניסטים הצרפתים – אם כי חברי המושבה סקיין הושפעו גם מתנועות ריאליסטיות, בהן אסכולת ברביזון.

היסטוריה

סקיין, בצפון יוטלנד, הייתה קהילת הדייגים הגדולה ביותר בדנמרק, כאשר יותר ממחצית מאוכלוסייתה עסקו בדייג. דייגים היו ללא ספק הנושא הנפוץ ביותר עבור ציירי סקיין. החופים הארוכים של סקיין נוצלו בציורי נופי הקבוצה.

ציירי הקבוצה היו מציירים בסגנונות אישיים ללא כל דרישה לדבוק בגישה משותפת, אחד האינטרסים המשותפים שלהם היה לצייר סצנות של מפגשים חברתיים שלהם, לשחק קלפים, לחגוג או פשוט לאכול ביחד.

האמן הבולט הראשון שצייר בסקיין היה מרטינוס רורבי (1803–1848), אחת הדמויות המרכזיות של תור הזהב של הציור הדני. ביקורו הראשון היה בשנת 1833 אך הוא חזר לקראת סוף חייו בשנים 1847–1848. הוא זכור במיוחד עבור ציורו "אנשי סקיין בערב קיץ" שצויר בשנת 1848.^[1] צייר ימי וילהלם מלבי (1824–1882), ביקר בסקיין בשנת 1848 וצייר את מבטו על סקיין.^[2]

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19, למרות המגמות המתפתחות באירופה, במיוחד בפריז, שדבקו בריאליזם ואימפרסיוניזם, סירבו האקדמיות המלכותיות בדנמרק ושוודיה לשנות את גישתן, והתעקשו שהתלמידים שלהן ימשיכו לצייר בסגנונות מועדפים של היסטוריזם ונאו-קלאסיציזם. בין אלה שהתוסכלו יותר ויותר מגישה זו היו מיקאל אנקר, קרל מאסן וויגו יוהנסן שבתחילת שנות ה-70 למדו באקדמיה הדנית המלכותית בקופנהגן. מדסן, שכבר ביקר בסקיין בשנת 1871 בעת ששהה אצל דודו בפרדריקשאבן הסמוך, הזמין את אנקר להצטרף אליו לשם בשנת 1874, לצייר את הדייגים המקומיים.

מיקאל אנקר הפך לחבר של משפחת ברונדום שהייתה לה חנות עם בר שהורחב עד מהרה והפך לבית הארחה. הוא הוזמן והכיר את בתם בת ה-15 אנה וגילה בה עניין מיידי. בשנה שלאחר מכן הוא חזר לסקיין יחד עם מדסן ועם ויגו יוהנסן שהושפעו מאוד מהאימפרסיוניזם הצרפתי. והחלו לצייר סצנות באוויר הפתוח בשילוב אימפרסיוניזם עם ריאליזם.^[3] בשנת 1876 ובמיוחד בשנת 1877, כמה אמנים אחרים בילו את הקיץ בסקיין.

בין הקבוצה היו אנה מיקאל אנקר, פ.ס. קרוייר, הולגר דרכמן, קרל מאסן, מארי קרוייר, קרל לוקר, ויגו יוהנסן מדנמרק, אוסקר ביורק ויוהאן קרוותן משוודיה, וכריסטיאן קרוה ואליף פיטרסן מנורווגיה. הקבוצה התכנסה באופן קבוע בבית הארחה ברונדום.

בית הארחה הפך למוזיאון סקיין, באוקטובר 1908, והוא מציג רבות מיצירות האמנות שלהם, כ-1,800 יצירות בסך הכל. רבים מהציורים עברו דיגיטציה במסגרת Google Arts & Culture והם נגישים באינטרנט. תערוכות קשורות ממשיכות להיערך; בשנת 2008 הציג מוזיאון ארקן לאמנות מודרנית בקופנהגן את "ציירי סקיין – באור חדש", ובשנת 2013 המוזיאון הלאומי לנשים באמנויות בוושינגטון הבירה. הציג "עולם חוץ: אנה אנקר ומושבת האמנות של סקיין".

סגנונות ציור

בעידוד תנועת האמנות המודרנית, הציירים הראשונים נמשכו לקהילת הכפר של סקיין, בעקבות נופי הים והתרבות שלה, כולם רחוקים מהשפעות התיעוש של חיי העיר. סגנונות הציור שלהם התפתחו מהגישה הנאו-קלאסית הפורמלית של האקדמיה המלכותית בקופנהגן תוך אימוץ המגמות האירופיות המתפתחות בריאליזם ואימפרסיוניזם, כולל גישת ציור באוויר הפתוח שאומץ על ידי בית הספר ברביזון.^[4] האמנים נמשכו במיוחד לפעילותם של הדייגים המקומיים ובקתותיהם הצנועות. בהיעדר כללים נוקשים בתוך הקבוצה, הציירים פיתחו באופן חופשי את סגנונותיהם האישיים.

על ידי אימוץ ציור באוויר הפתוח הצליחו הציירים ללכוד את ההשפעות המיוחדות של אור וצבע על נושאיהם.^[5] דייגים נחשבו לקבוצה מעניינת במיוחד לאור עבודתם המסוכנת והתנהגותם ההרואית. הדיוקן של לארס קרוזה, שצויר על ידי מיכּאל אנקר, היה מפורסם בהצלחתו להציל מספר דייגים שאחרת היו טובעים. לעומת זאת עבודותיו של קרוייר היו פחות דרמטיות ותיארו דייגים שהוציאו את הרשתות אחרי יום בים. בעוד שחלק מהציורים הציגו התרחשויות אותנטיות, האמנים שילמו לרוב לדייגים כדי לשמש דוגמנים, מה שהשלים את הכנסתם הצנועה.^[5] עבודותיו של קרוייר היו גם של סצינות טיולים על החוף, ערבים רומנטיים לאור הירח ודיוקנאות של אשתו מארי.^[6] ככל שחלף הזמן צייר קרוייר יותר ויותר "מצבי רוח", יצירות המתארות את האווירה המיוחדת של "השעה הכחולה" שהתפתחה בערב כשהשמים התמזגו עם הים. בנוסף לעמלותיו בחצרות המלוכה באירופה, זכור לאוריץ טוקסן בעקבות ציורי הפרחים בגינתו.^[7] הציורים של אנה אנקר, לעומת זאת, התמקדו בפנים הבית, כולל נשים וילדים, בסגנון מופשט, קולוריסטי יותר.^[8]